פרשת כי תצא תשס"ה. 

זכרונות התיחסות.

 

מומלץ מאד לכל עובד ה' לומר שש זכירות לאחר שהתפלל שחרית.

מה מקום תופסים הזכרונות בעבודת ה'.

"אתה זוכר מעשה עולם" אנו שופכים לבנו ביום הזכרון שהוא הצד המשקף את ראש השנה כחג שקדושתו מתבטאת בזכרון. הקב"ה זוכר ובזכרונו הוא פוקד כל יצורים. מה הקשר של מלך העולם לזכרון. הקב"ה מתייחס לכל אחד מברואיו. אין הוא מסתפק במעשה הבריאה בלבד, אלא ממשיך להעניק להם תשומת לב. ממשיך להעניק יחס אישי לאותם המתיחסים אליו אישית. ממשיך באחריותו כלפיהם. איכפת לו מהם. הוא מתייחס אלינו ברצינות העולה על יחסנו כלפיו. התייחסותו מחייבת אותנו להתייחס אליו, להיות קשורים, תלויים בו, ולמסור דו"ח על חיינו. צורת תיפקודנו היא מילוי שליחותו. אנו חיילים בצבא ה' וממלאים משימות. יש חשיבות רבה לצורת מילוי השליחות לצדקת קיומנו. וה' זוכר! ההתיחסות שלו אלינו מחייבת אותנו להתייחס אליו. בראש השנה אנו קובעים וה' קובע מצידו את טיב היחס ההדדי שנוצר מדי שנה בינינו ובין יוצרנו. ה' זוכר כל פרט, לאמור שאין מקריות חסרת חשיבות בעולם. ה' מונה וסופר כל פרט בהתנהגותן כמילוי שליחות, כחוליה בשרשרת הזכרון.

כהתיחסות המביאה בחשבון תפיסת זמן כוליית, שלמה של סיבה ומסובב. של התחלה וסוף. של המשכיות. תפיסת זמן הנוגדת את הגישה הקיומית המצומצמת לכאן ועכשיו בלבד. יש אתמול שלפני אתמול, ויש מחר שלאחר מחר. העבר לא נעלם. הוא קיים בהווה שאינו אלא המשך של... חוליה בשרשרת הסוגרת מעגל של שלמות חיים. התכלית בחיים היא סגירת המעגל תוך שילוב תפקידנו בהווה כחולייה במעגל השלמות, שבו שותפים אישים נוספים כגון אבות ובנים ובני בנים, תלמידים מעבירי שמועה ורבותינו מוסרי השמועה ממשה שקיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע וכו'. זלזול חלילה בחוליה בשרשרת עלול לקטוע את מעגל השלמות ולכן אין אדם רשאי להשתחרר ממנה. אין אתה מייצג רק את עצמך, אלא הנך נציג המעגל השלם.אתה מהווה חולייה ובה טמון סוד חשיבותך כאדם הנושא בערך וטעון בנצח.

כחולייה בשרשרת נובע מקור עוצמת האני האיכותי שלך.

החדירה לתכנים של פרטי הזכרונות, ממלאת אותם במשמעות אישית.

מבין שש הזכירות המהוות את החוליות של השרשרת, שנים מהם הם זכרונות שליליים. זכור את אשר עשה הקב"ה למרים, שנענשה בצרעת על שדברה סרה במשה. וזכירת עמלק. זכירות המדפקות על דלתות כל איש מישראל כמזכרת עוון שאדם נוטה לדרוך בעקביו. הזכרון כהתיחסות מביא להכרה, למודעות עצמית. ללא זכרון נעדרת המודעות והאדם הופך לחפץ, לבעל חיים החי חיי שעה חולפים ביעף ללא השארת עקבות בעומק אישיותו כך נמדדת ערכה של האישיות לפי מידת עומק הזכרון. תינוק שנולד זוכה לתחילת הזכרון בגיל שמונה חדשים כשהחפצים והבריות הסובבות אותו מקבלים קביעות בחייו. הוא זוכר את קרוביו ומתפרץ בבכי מתוך פחד כלפי זרים. התינוק יודע אז להבחין בין השייכים אליו לבין אותם זרים שהוא חש כלפיהם הסתייגות. מאז נמשך הזכרון ומתפתח והופך לאבן יסוד במבנה האישיות.

התורה מכנה את האדם לעץ השדה. קיים מבחן העץ בו מצייר האדם עץ. אם הציור זוכה לתשומת לב זהירה מצייר האדם בעץ שצייר ללא משים כל פרט חשוב בעברו, פרט שתרם לאישיותו. לעתים נוצרות בעיות בשדה הזכרון. זכרונות שתפסו מקום נכבד בילדות, סופם להתמזג ביסודות האישיות. ממש כעץ ששורשיו טמונים בעומק האדמה ואינם נחשפים לאויר העולם. אם מצייר האדם את סבך השורשים כשהם חשופים, מורה הדבר על זכרונות ילדות שלא התמזגו באישיותו והדבר אומר דרשני. לרוב לוקה אדם זה בתכונה ילדותית בלתי מעוכלת כעצם שנתקעה בגרונו ללא יכולת לבלוע או להקיא. אדם זה אינו יודע לעבור לסדר היום בהיתקלו בגורם חסר חשיבות ומתנהג כילד רגשן חסר פרופורציות, ללא יכולת שיפוט ביחס לעובדות חיי היומיום.

כך קיימים זכרונות שאחת דינם להיעלם, כשם שקיימים זכרונות שתפקידם למלא תפקיד חשוב בהווה וגם בעתיד, כהכרת הטוב לדוגמא. גרם לך אדם טובה, אל תשכחה. שלם לו כגמולו ואל תשכחהו. אין הדבר נוח לחוש חובה שאין בה תועלת בהווה. לכן מדת הכרת הטוב היא האצילה שבמידות, ושכרה גדול בעולם הזה והמשך פרותיה גם בעולם הבא, ככבוד הורים לדוגמא. על אף עובדת החיים של ,,על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" אל לו לשכוח ח"ו את אשר הוא חייב להוריו, אף על פי שלמראית עין תועלתית, גמרו הם את תפקידם כלפיו. ולא רק בהוריו ממשיך החיוב, אלא מבחן הזכרון של הכרת הטוב מתייחס לכל אדם שעשה לך בעבר טובה קטנה הנראית שאיבדה לכאורה את חשיבותה בהווה.

למרות זאת, איכותו של האדם נמדדת בהתאם לאיכות זכרונו. ומצד שני חסרונו נמדד במדה שזכרונות שליליים מאכלסים וקונים שביתה באישיותו: מי גרם לי רעה, מי לא העניק לי יחס ראוי לי וכו'. לאדם טוב זכרונות טובים, לעומת הרע המתבוסס בזכרונותיו המרים. כמפתח לאיכותו של האדם.

מובן מאליו מדוע מייחדת התורה מקום כה רב לממד הזכרון, עד שהעם היהודי מתקבל בעולם כעם הזכרונות. הזכרונות מהווים סיבה לרבים מן המצוות המעשיות (כי עבד היית בארץ מצרים) והשמעיות (כי עבד היית בארץ מצרים) זכרון העבדות תופס מקום נכבד בתודעת העם וגם בתודעתו של היחיד.

וכאן שואל הבן: מודעות הכרתית זו, למה היא באה, למי היא נחוצה. התשובה היא:למטרת תיקון. היצור האנושי שנברא בצלם א-לוהים מהווה שותף להקב"ה בניהול הבריאה. לשם כך חונן האדם בתכונה המאפשרת לו לשאת באחריות לתקינות העולם. ללא תחושת מודעות, לא תיתכן אחריות. מודעות לעצמו ולסביבתו הקרובה והרחוקה במקום ובזמן. המודעות הנ"ל מקנה לאדם ראייה אובייקטיבית ומאפשרת הערכת מצב, שיקול דעת והכרעה. רק יכולות אלה גורמות ליצור האנושי עדיפות לעדיף על פני כל חי. ככל שמודעות זו תגדל, כן יהיה האדם עדיף על פני שאר היצורים. יש לציין שמודעות זו שונה באיכותה מאדם לאדם. ללא מודעות אין האדם שונה מכל יתר בעלי החיים הפועלים בעיקר על ידי מערכת אינסטינקטיבית, כמכשירים אוטומאטים המופעלים על ידי גירויים מן החוץ. דבר זה מתבטא בהתפתחות האדם. מיצור המופעל בעיקר על ידי גירויים מכאנים בילדותו הופכת המודעות לסממן של בגרות ומעניק לאדם את איכותו .

מכאן שהמודעות לעצמו בהווה, בעומדו בפני בית דין של מעלה התובע מן האדם דין וחשבון למעשיו, מודעות בהווה חייבת לכלול גם זכרונות המבטאים את יחסו ואחריותו כלפי מעשיו בעבר. מודעות בהווה המתייחסת אל העבר מאפשרת הענקת ערך ומשמעות לעברו, שרק העתיד יהיה מסוגל לקבוע את ערכו מעבר לרגע חולף. מכאן שהיכולת לצפות ולתכנן את ההתפתחות בעתיד, היא הקובעת את יכולתו להעריך את מעשיו בעבר. שהרי יכולת הציפיה לעתיד מעניקה לאדם את היכולת להעריך את תוצאות מעשיו. שהרי ללא יכולת של ציפיה והערכת התוצאות לא יוכל האדם לשקול את מעשיו מכל וכל, כשם שאין החרש השוטה והקטן יכולים להעריך את תוצאות מעשיהם. ולכן פגיעתם רעה; אחרים שגרמו להם נזק, חייבים ואילו הם שהזיקו לאחרים פטורים. העובדה שההלכה מכניסה את הקטן בכלל החרש והשוטה, המוגבלים, מוכיחה שמיגבלותיו של הקטן קיימת בהיותו חסר מודעות וחסר אחריות לתוצאות מעשיו.

מכאן שכל מי שמצוי בהווה המקיף ומכיל גם את העבר וגם את העתיד, עומד בשתי רגליו במציאות שהוא יכול לשלוט בה. ומכאן יכולתו לשאת באחריות למעשיו. ככל שתחושת ההווה מצומצמת ומכילה פחות ממרכיבי העבר והעתיד, איכותו מצומצמת בהתאם לצמצום ראייתו את ההווה.

המנותק מן ההווה נחשב בצדק לשוטה ולחולה נפש. חולי הנפש נחלקים לשתי כיתות. המצויים רק בעבר, והמצויים באוטופיה עתידית. אלו רואים עצמם כנפוליאונים ואלו רואים עצמם כמשיחים. הצד השווה שבהם, ששתי הכיתות נעדרות יכולת של תחושת ההווה. חשוב לציין שתחושת עבר בריאה מכילה רק חוויות שיש בהן ביטוי של איכות יצירתית. זכרונות של הישרדות קשים הם קללה ויש להיפטר מהם. יש בהם רק נזק.

יש לראות חשיבות הזכרונות במצוות וידוי על חטאים, אין מטרת הווידוי להציק על המצפון כדרך הסובלים מנוורוזה כפייתית. מטרת הווידוי אינו שונה ממטרת הזכרון כערך של מודעות מתייחסת. כשם שהזכרת האבות שלנו ושל אבות האומה נועדה להעמיק ולהמחיש את התייחסות הזכרונות לצד הלאומי והפרטי.

זכור את יום השבת לקדשו. אף זכרון זה בא לקשור ולעורר יחס אישי כלפי מייסד השבת, הקב"ה בכבודו ובעצמו. שמירת שבת באה להעמיק את הקשר האישי עם מייסד העולם, עם בריאת העולם, וביתר דגש, שמירת שבת באה להעמיק את תחושת הקשר עם סיבת העולם ועם מטרת הבריאה ולא רק עם חווית הבריאה.

תופעת ההתכחשות לזכרון, הידועה שבהן היא ההתכחשות לשואה היהודית באירופה, או טשטוש מכוון של הזכרון כגון ראיית כנופיות הרצח הפלשתינאית כעם, כלולים בפשע שתוצאותיו הרות אסון. התכחשויות אלו הן פרי הבאושים של יצר הרע, של נטיית האדם להתכחש למדת אחריותו למעשיו. התכחשות המשחררת מרגשות חרטה המזמינים את החזרה בתשובה, שרק בשלב מבורך זה מוחלין לו על עוונותיו. זכרון החטא מביא לתיקון ולתשובה בעוד שההתכחשות לחטא נובעת  מפחדנות מופקרת.

קיימת תופעת שכחה השייכת לתחום הפתולוגיה שבמסגרת מחלות הנפש שאין להן תקנה. אוליבר סקס, הנמנה כיום על ראשי הנוורולוגים מתאר בספרו מחלת אמנזיה (מחלת השכחה) אצל מהנדס בחיל המרינס האמריקאני, שהיה בסוף ימיו מאושפז בגלל מחלתו. פגם שהשכיח ממנו את דרכו לחדר האוכל ולשרותים. משום מה זכר את תקופת שרותו בצבא בזמן מלחמת העולם השניה לפרטי פרטים. שמות אנשים ומאורעות. כמו כן זכר כל צמח בגינת בית החולים ואת צרכי הטיפול בו. כמו כן זכר את טכסי התפילות לפרטיהן. אוליבר סקס הציב תופעה תמוהה זו בפני רבו הפרופסור לנדאו היהודי הרוסי שנחשב לגאון בתחום הנירולוגיה. לנדאו ענה לו שידועה לו תופעה דומה אך נעלמה ממנו הסיבה.

לשיטתנו מהווה תופעה זו הוכחה לגישתנו הרואה הבחנה ברורה בין חוויה ממקור יצירתי לבין חוויה ממקור ההישרדות ואינסטינקט השימור העצמי. חוויה יצירתית היא תוצאה של איכות וביטוי של האני, המקיף ומאחד בהווה גם עבר ועתיד. בעוד חוויה השייכת למערכת ההישרדות שייכת לאגו שאינו מאפיין את האדם בכלל, בהיותו מצוי כמאפיין כל בעל חיים, כל כלב וחתול ולא רק יצור אנושי. אין בו ביטוי לאדם בכלל ובודאי שאין בו ביטוי לפרט האינדווידואלי, ולכן אין סיבה שחוויה ממקור האגו תקנה שביתה בעומק חוויותיו של האדם. חווית אגו מוצאת את מקומה בהווה קטוע ואינה מותירה עקבות בעבר ובעתיד. סופה לחלוף.