פרשת כי תבא תשס"ה.

קללות  טובות  כחלק  מן  המערכת  הא-לוהית.

הסופר הנודע, חתן פרס נובל לשלום, אלי ויזל השתייך עם משפחתו לחסידות ויזניץ. לאחר ששרד מאימי השואה, ביקר את הרבי. לשאלת הרבי לעיסוקו ענה שהוא סופר. המשיך הרבי לתומו: אתה כותב גם פרשיות לתפילין? ענה אלי ויזל שאין עיסוקו בכתיבת סת"ם אלא הוא כותב סיפורי מעשיות. המשיך הרבי: האם אתה מספר סיפורים שקרו במציאות? ענה אלי ויזל שאין סיפוריו דיווח של מאורעות שקרו, אלא הוא ממציא אותן. על כך פסק הרבי שהמספר סיפורים שלא קרו הוא שקרן. האמנם? ההבדל בין סופר לעיתונאי הוא שעיתונאי חייב למציאות כמות שהיא. בהבדל מסופר שממציא סיפורים דמיוניים. בעוד שעיתונאי שאינו נאמן למציאות הנו בגדר שקרן ופושע פלילי ומאחז עיני הבריות, הסופר אמור להמציא סיפורים ואיש אינו מצפה ממנו לדיווח אינפורמטיבי. גדלותו של הסופר היא ביד הדמיון הטובה עליו לספר, להמציא סיפורים המשקפים את התמצית, את הגדרת היסוד המונח בתשתית המציאות, בנסיון להבין את המציאות בצורה עמוקה וממצה יותר, תוך סילוק הפרטים שאינם רלוונטים, במטרה לשקף את המציאות העקרונית העשויה לקרום עור וגידים ולהתממש. אין ספק שמלאכתו חיונית ועולה באיכותה ובחשיבותה על מלאכתו של העיתונאי העוסק בדיוו"ח ההיבט האינפורמטיבי גדידא.

יש אמנם עוד סוג של כתיבה. סיפורים השייכים למדע בידיוני. גם לאלו יש מקום ואין הם שיקריים משום שאיש אינו מתייחס אליהם ברצינות ריאלית. אין הם אלא תכנונים העוסקים בתחום הבדיוני ואין הם מתימרים לשקף מציאות כל שהיא וכל עיסוקם אינו אלא משחק העוסק בבועה, דוגמת המתמטיקה הנכונה רק מתוך הכללים השייכים לה בלבד, למרות שדורות רבים ראו בכללי המתמטיקה תשתית אובייקטיבית שהמציאות חייבת להם את ביסוסה האובייקטיבי. חוקרי המתמטיקה מודים כיום פה אחד שאין כללים אלה עוסקים במציאות שמחוץ למתמתיקה, ממש ככלי משחק השח-מט, שאינם תקפים אלה לבועת המשחק בלבד. סופר כטוקוויל ודומיו שייכים למדע בדיוני ואינם יכולים ליהפך לכללי מציאות כל שהיא. לעומתם סיפורים על הרי פוטר, על אף שאין בהם היבט אמנותי, שייכים למציאות האנושית, ומשקפת מציאות עקרונית של ממש. התורה שייכת ללא ספק לכתיבה דמיונית מציאותית העשויה להתממש. במאמרו החריף של הרבי מקוצק: מי שמאמין שהיו במציאות ככתבם וכלשונם הוא פתי, ומי שאינו מאמין שאכן קרו הדברים במציאות הוא אפיקורס.

הגמרא במסכת סנהדרין דף ע"א עמ'   בן סורר ומורה ועיר הנידחת לא היו ולא נבראו ולמה נכתבו בתורה, אלא דרוש וקבל שכר. דהיינו מטרת כתיבתם היתה להזהרה ולחינוך מפני תופעות אלו. אמר רב יונתן, אני ביקרתי על קברו של בן סורר ומורה וביקרתי על חורבותיה של עיר הנידחת. בדרך הפשט רגילים לראות ברב יונתן כחולק על הדעה שאלו לא היו ולא נבראו. נראה לעניות דעתי שאין הכרח להעמיד את דברי רב יונתן בסתירה לדברי הגמרא. רצונו להזהיר מפני תופעת הווירטואליות, משל יש הלכות וירטואליות. כוונתו לומר שאם לא היו ולא נבראו, סכנת מימושם הריאלי קיימת ועומדת ואם לא ארעו מקרים אלה בעבר, אין הבטחה בתורה שאכן אין הם עלולים לקרות. ויש להתיחס אליהם ברצינות הראויה. וכשם שלברכות יש סיכוי להתקיים וביד בחירתנו הם תלויות, כך גם לקללות קיים סיכון ריאלי ובידינו נתון הסיכון, ביד הבחירה, אם לשבט ואם לחסד.

הקללות שבפרשתנו שייכות לתפיסה של מציאות העלולה להתממש, ובזה ערכם. כלפי מה הדברים אמורים: רובן ככולם עוסקות הקללות בפגעי טבע שונים ומשונים. בנוהג שבעולם, קורה אסון טבע לאומה מסויימת, ואנו עדים לדאבוננו לאסונות קשים בדרום מזרח אסיה שאכן תבעו מאות אלפי קרבנות וגרמו חורבן לארצות רבות. תגובת האדם היא חיפוש אשמים. דהיינו לשלבם במסכת של פשעים מכוונים בידי אדם. אין האדם מחפש אשמים לאסונות טבע. הוא רואה בהם מקריות, ביש מזל, מצער ותו לא. גם תגובה זו איננה במקומה משום חריגותה. שיוך אסון ליד המזל הרע, המקרה מפקיעה את האסון ממערכת מתוכננת שיש ללמוד את הכללים הטמונים בה כדי לדעת כיצד יש להגיב. אם מקרה בלבד לפנינו, אין חובת האדם להתייחס לאירוע אלא מתוך תבונה ולכן אין הוא רואה עצמו אחראי לה. במאמר קודם תארנו אסונות טבע הכלולים במסגרת אחריותו של האדם מתוקף היותו שותף לרבונו של עולם הנוטל חלק בניהול העולם לשבט או לחסד. בידו לקלקל ובידו לתקן. הטבע תלוי בהתנהגותם של בני האדם, דוגמת המבול שהיה אסון טבע נורא שנגרם בעטים של בני-האדם.

נטיה מקוננת באדם להסתייג מן הרע הטמון בו, לראות ברע נטע זר. ההוכחה לכך היא רגשות המרי, הכעס והעלבון נוכח אשמה שטופלים בו. לאמור האדם שנברא בצלם א-לוהים אינו יכול לחיות עם הרעיון שהוא אדם רע. נכדי שאינו בגיל חמש עדיין שמע על יצר הרע. בבואו הביתה חקר את אמו כיצד נראה יצר הרע, איזה בגדים הוא לובש והודה בתום לב שגם לו יש יצר רע. לדוגמא כשהוא מתעורר משנתו הוא יודע שאסור להקים רעש כדי לא להעיר את אמו שעדיין שקועה בתרדמה עמוקה אבל היצר הרע בא אליו, מעירו משנתו ומקים רעש המעיר את אמו. ,,אמא, את צריכה להבין. זה לא אני שמעיר אותך, זה יצר הרע שבא אלי ורוצה לשחק אתי". גם אצל מבוגרים המזדהים בכל לבבם עם מחנה יראה ה' אפשר לשמוע נמוקים ותרוצים דומים. מה נוכל לעשות. אנחנו מתכוונים לעשות טוב אבל השאור שבעיסה (היצר הרע) מעכב!

הנטיה לראות ביצר הרע נטע זר הפולש ומתנחל בגבולנו, ואין לנו כל רגשות אהדה כלפיו, היא שגיאה אינפנטילית, ומופיעה כתירוץ תפל ומשמש כתרופת הרגעה זמנית שאין בה תועלת. חז"ל מתארים את יצר הרע כזבוב היושב בין פתחי הלב וממלא את תפקיד הפיתוי בהתגלמותו. הישיבה במיקום עדין ורגיש בתוכנו רוצה לומר ולהזהיר שאין היצר נטע זר. כוונתם להצביע על שתי נטיות הפיכות המאפיינות את אופיו של האדם על מנת לאזן את יכולתו להשתמש בבחירתו החופשית. שתי נטיות אלו מאפיינות כל פינה שבתוככי האופי האנושי ויש לראות זאת כחלק טבעי מן האופי ולא נטיה זרה שדי להסתייג ממנה כדי לא לשבש את האופי התקין והטוב שלנו.

מן המאפיינים היסודיים את הבחירה החפשית היא הצורך להתמודד ולשליט בה. הכניעה לנטייה הרעה איננה מסייעת במאומה לבחירה החפשית.

נטיית הסתייגות מן הרע, מקורה בנטיה להכניס לשק המקריות כל אסון טבע שיש קושי לחפש לו אשמים.

באה התורה ומונה רשימה ארוכה של פגעים המשתייכים ברובם לאסונות טבע ומונעת את האדם מן הנטיה להשליכם ממנו והלאה אל סל האשמה של המקריות, על מנת להשיל מעצמו אחריות ורגשות אשמה נוכח תופעת אסון הטבע.

עמדה התורה ושייכה תופעות אלו אל מרכז התכנית הא-לוהית. בהעניקה לתופעות אלו אזרחות בתנאים שבשליטת האדם חבוי מסר אופטימי. כידך כשותף להקב"ה בניהול העולם, לתקן את הרע המופיע כעונש בדמות אסונות טבע. בידך לתקנם ולשלוט בהם, ולמונעם ,,כל מה שעליך לעשות הוא לתקן את דרכיך. ולכן אין למקריות כל הצדקה. בבוא עליך מחלה או אסון טבע אחר, אין לך לחפש אשמים מחוץ לעצמך.

לעיתים אין אתה הסיבה הישירה למה שקורה לך, כי אין אתה שייך לעצמך בלבד. ישראל ערבים זה לזה והתנהגותם של האחרים תלויה גם בך. זו בשורה טובה לישראל, שאסונות טבע נתונים לשליטתם בהצטרפם לרשימת התכנית הא-לוהית.אין התורה מותירה אותם ביד המקרה.