פרשת בלק

פרשת כי תבוא תשס"א.

הברכה שבקללה.

הברכה אם תשמעו, והקללה אם לא תשמעו. וקשה שהרי כבר הורונו חז"ל בפרקי אבות ,,אל תהיו כעבדים המשמים את הרב על מנת לקבל פרס." שהרי אין השכר והעונש מהווים יסוד ומטרה בעבודת ה' ואין עובד ה' צועד על מסלול השכר והעונש כביתר הדתות. מה, אם כן, מטרת מבנה הברכה והקללה, ומה תפקידם. פרטים דומים מאכלסים את הקללות והברכות. הברכות משקפות את הצד הטוב, והקללות את הצד הרע.

הפרטים משתרעים על פני כל תחומי הקיום. מן הצרכים החומרים החיצוניים, אל אלה הכרוכים באישיות, מן הפרנסה אל הבריאות, מן הנפש, ועד יסורי המעמד החברתי. מן הפרטי אל המישור החברתי והלאומי. מן הדעת אל הרגש. נראה שריבוי הפרטים מכוונים לטיפוסי אישיות שונים. והרי השוני שבין בני האדם משתרעים מן הקצה אל הקצה, עד שקללתו של האחד מהווה ברכה לאחר והשונה. עד שעלול הפרט, המיוחד, יוצא הדופן, המקורי, לצאת נקי ממבול הקללות, ללא פגע. ומדוע לא, בעצם. שמא יש בעצם המגוון, דרכי מילוט לאותם שאינם משתייכים לעדר שבהמון ולא מגיע להם עונש כיחס ההשגחה הגורף, וההשגחה הפרטית מגיבה אצלם על פי טיב האיכות של בחירתם החופשית, הרגישה, הרצינית והזהירה. בשביל בני מעלה אלו מאבדים הברכה והקללה את אופים הבסיסי ומשמשים תגובה א-לוהית מוטעמת ומותאמת כהערכה וכתשומת לב של אהבה, כראוי לבני עליה שכמותם. כאותו שהחמיץ את תכנית יומו משום שאיחר את הרכבת שנפגעה וכל נוסעיה נפגעו, ומאן דעבד רחמנא, לטב עביד, וכל עכבה לטובה ובגדר של חסד ה' עם יריאיו. יש שהברכה, קללה היא עבורו, משום שיראתו ניזונות מדאגה ומיסורים של מסגרת הקיום, משום שכוחו להפוך עז למתוק, ונסיון של דאגות הקיום הופך אלכימאי א-לוהי זה לחומר חיסון וחיזוק. ויש שיסורים אינם מנת חלקו משום שיש בקשיי הקיום כדי להכריעו וליטול ממנו את כוחו כעובד ה'. כוחו וגבורתו מוצאים את ביטויים בהטיית מנעמי הקיום דווקא, לסולם עלייה רוחנית בתבונתו להטעימם בכוונה לשם שמים, ובזה כוחו, לעבוד את ה' מרוב טוב.ואכן, כוונה מפורשת היא זו במסכת היסורים והקללות ,,תחת אשר לא עבדת את ה'.. בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". כ"ח, מ"ז. כלפי מי הדברים אמורים אם לא כלפי עובד ה' שהופך את מנעמי החיים למכשירי מצוה. השמחה היא הביטוי המובהק המעיד על כנותו העמוקה של עובד ה' שעבודתו שלימה. לעובד זה מזמנת ההשגחה כלים לעבודתו,מן המשובחים והנעימים שבתנאי הקיום. אם עומד הוא בזה, מוטב. ולא, תהפוך לו הברכה לקללה, אין לו צורך ויהיה זה חסר תועלת להמיט עליו צרות ויסורים. די לו בעונש החמצת הטוב והנעים. לעומתו, לא יעמוד בעל היסורים בנסיון הנעים והעונג. כוחו בעמידה אמיצה באהבת היסורים. שבכשרון אמונתו המסורה יודע להפכם ליסורים של אהבה. אם תעמידו בנסיון העימות הישיר של האהבה, יתבלבל, ואבד את חושיו וימסמס את האהבה לפרורים חסרי חוויה. שדאגתו ופחד העונש ציננו זה מכבר את חיק האהבה החם והנעים. לעומתו, בעל השמחה, יפגוש באהבת החיים ויעניק להם חיבוק חם של הכרת הטוב, ויעשה מהם שלמי תודה.

השכר והעונש, הברכה והקללה כביטויים להשגחה הפרטית, לקשר האישי, כאות לתשומת הלב והאיכפתיות המאחדת בין הבורא לנברא. לאות כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב ביד המקרה או ביד כללים ממקורם של הגלגלים האמצעיים, המופקדים על המהלך התקין של כוחות הטבע. צלם הא-לוהים, בני – אל חיי בחירי לבו של הבורא, זוכים לקשר ישיר, לתשומת לב אישית. כל עוד קיים קשר זה, לא יאבדו בתהום הנשייה הא-לוהית.

תנאי אחד קטן יקבע את כוון הברכה או הקללה אצל עובד ה'. כל עוד מעניק הוא משמעות א-לוהית, ורואה במתרחש לנגד עיניו כוונת מכוון אישית, מובטח לו שתהפוך לו ההשגחה את הקללה לברכה. לא יעמוד בתנאי, עלולה ח"ו להפוך לו הברכה לקללה. נראה שענין זה טמון בשוני הלשון ,,אלה ימדו לברך" לעומת: ,,ואלה יעמדו על הקללה." בהתאם להערתו של ה,,כלי יקר" ,,לפי שהטובות באות מאת ה' בפועל,אבל הקללות אינן באים, כי אם מעצמם, על ידי הסתרת פניו ית', כי מפי עליון לא תצא הרעות"..

ובאותו כוון אפשר לפרש, שגם הברכה כקללה, מושפעים, תלויים ועומדים לבחירתו של האדם, בתוקף היותו שותף, בן ברית שווה זכויות עם הבורא ית' כמו שנאמר ,,את ה' האמרת.. וה' האמירך היום וגו'.."

הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה כמו שנאמר וסביביו נשערה מאד." מכאן שיחס הבורא לבעל המדרגה הוא יחס היורד ומתייחס לפרטי הפרטים של מעשיו, בצורת ברכות וקללות המעידות על התייחסות ישירה לפרטי הפרטים של מרכיבי קיומו, בעוד שנחות הדרגא, זה שאינו משתמש בזכות הבחירה החופשית ונוטש עצמו להיגרר במרוצת הזרם הקיומי, מתוך כניעה למנגנון ההישרדות, אף הבורא יטשהו לחוק הקיום הכללי של הבריאה, ככל יצור חסר בחירה הנמסר לפגעי הזמן והמקום. עונשו בהחמצת ההזדמנות. באיבוד היכולת האבחנה בין טוב לרע. בין סיכון לסיכוי. בין מצוה לעבירה. כאן טמון סיכון של קללה לכסיל, וברכה למבין דבר.

ארץ הקודש כלי לברכה וקללה.

ברכה וקללה כביטוי לקשר של נוכחות הבורא בבריאה. במה מתיחדת ארץ הקודש על פני שאר הבריאה, שהברכה והקללה חלים רק בה ולא התלוו מיד עם קבלת התורה ארבעים שנה, לפני כן.

המתח הדתי מצוי בנקודת המפגש שבין הבורא לאדם. מתח זה מצוי באדם בהיותו מצוי בשני התחומים כאחד. גם בתחום הא-לוהות, בה שוררים חוקי רוח ואידיאלים, ובה בעת שייך האדם כבשר ודם למערכת המכאניסטית השוררת בטבע החומרי. מפגש זה בא לידי מימוש רק עם כניסת עם ישראל לארץ הקודש על מנת להישאר ולהתנחל בה. שאלות יסוד של התייחסות אל החומר והרוח כאחד כשאלת הבטחון בה' וחובת ההשתדלות, השתייכות מערכתית תוך שמירה זהירה על הייחוד הערכי-אנושי. תפקיד האדם כעובד ה' החל להוות בעיה הזקוקה לפתרון מתמיד, כשהמטוטלת נעה מן העולם אל האדם, ומן האדם אל הבורא בתנועה מתמדת תוך שינויי זהות מן הדימוי של האדם כא-ל, ומן האדם כבעל חיים מהלך על שתיים, כוחני, שתלטן ובעל בית על הבריאה, ולפתע, והוא כמלאך לרגעים, כולו אומר כבוד שמים, צנועה וחסודה ככלה תחת חופתה.

חובת ההשתדלות, כמושג הנגזר מחובת הבטחון בה'. בטחון זה נתפס על ידי רבים כהשענות על מערכת הטורחת עבור המאמין התמים והחסיד. מי הוא זה ואיזה הוא התמים והחסוד, אם לא זה המתעלם ביודעין מן המציאות הקיומית וממערכת ההישרדות מכל וכל, ומשליך יהבו על השמים. לעומת זה ההופך עצמו לבורג במערכת המכאניסטית.לולא דמיסתפינא הייתי מעז לפסול את שניהם כעובדי עבודה זרה המקריבים את זהותם הייחודית על מזבח המערכת ומבטלים עצמם מייעודם המקורי ומתפקידם האישי כעובדי ה'. שניהם משליכים לאחר גוום את כלי העבודה המרכזי של עובד ה' והוא הבחירה החופשית. החסיד מצפה שההחלטה על גורלו תבוא מלמעלה, ואצל הנהנתן החומרני, תחליט המערכת עבורו. שניהם בורחים מן העימות עם האחריות האישית. מן המעורבות של ,,ישראל ערבים זה לזה." מן האחריות כלפי הזולת. מן החסד עם הנזקק לו.

ולא בכדי תולה התורה בפיו של מביא הביכורים את הווידוי שתוכנו משקף את הנאמר לעיל. ,,..וגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה.. ולא שכחתי. הכרת הטוב של עובד אדמתו, עובד ה' המכיר את חובתו והכרת הטוב שלו כלפי הבורא ואת חובתו בעולמו, כאחראי כלפי החלש והנזקק. כך התפילה עצמה אינה אמצעי להפנות את בעית הקיום אל הבורא האמור לפתור את הבעיה, אלא פנייה מתוך יוזמה אחראית כלפי בעית הקיום, מתוך הכרה שסיבת הסיבות נתונה בידי הבורא יתברך, והמתפלל חש עצמו כשותף אחראי הטורח מתוך איכפתיות, ומבקש מן הבורא לפתוח עבורו את אוצרו הטוב מן השמים. ,,השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך, את ישראל, ואת האדמה.." אין זו פניה של יצור חסר ישות, פסיבי וחסר אחריות כלפי המתרחש אלא של שותף מלא לאחריות כלפי הבריאה. ככתוב: ,,את ה' האמרת היום, ..וה' האמירך."

מן הראוי להזכיר כאן את האמרה הידועה בפירוש ההבדל בין נוסח אשכנז בתפילת א-ל ארך אפיים בפתיחת הארון. נוסח אשכנז: אל באפך תוכיחני. נוסח פולין: אל תסתר פניך ממני. משל ליקה המאורגן למופת על פי כללי המערכת הכלכלית, וכשהוא עומד להשקיע בעסק, הוא טורח לקבל ייעוץ מכלכלנים ובנקאים על כדאיות העיסקה ועל המזומנים העומדים לרשותו ופועל על פיהם. מה מצפה הוא מהקב"ה לאחר כל זאת: אל באפך תוכיחני, לאמור, אל תתקע את אפך בעניני, אני סומך על המערכת המכאניסטית ואסתדר בלעדיך. למרות שאני יהודי מאמין ויודע שאתה יכול לשבש את המערכת, משום שאתה כל יכול. אכן, יהודי מאמין ללא דופי.

לעומתו היהודי הפולני, דלפון חסר כל, מנסה לפתוח שולחן רעוע בפינת הרחוב, ועליו דברי סידקית דלים שאסף בשולי הרחוב ועוד לווה פרוטות מכאן ומכאן. והוא תולה תקותו על עזרת הבורא בלבד. תפילתו: אל תסתר פניך ממני. אין לי מערכת של ממשות כדי לסמוך עליה, ואני משליך יהבי עליך בלבד, רבונו של עולם. מי בעל בטחון גדול ממי? לעניות דעתי אף לא אחד מהם. זה מבטל עצמו ומשעבד עצמו למערכת המכאניסטית בלבד. וזה מוחק עצמו ומנתק עצמו מן המערכת הקיומית ומשעבד עצמו תוך ביטול בחירתו החופשית למערכת השמיימית.

עובד ה' האמיתי טורח כאותו יקה, וחש באותה עת כאותו דלפון.

המתח הקבוע בין המערכת לפרט חייב להישמר. עבודת ה', גם היא מערכת מסודרת ושיטתית. אך הפרט קיים גם הוא כישות עצמאית תוך התייחסות למערכת כשהוא נזהר לא להיסחף בין גליה הסוערים.את בחירתו החופשית שומר הוא מכל משמר כשהוא מקבל באהבה את דעת התורה, המבטאת את המערכת השמיימית. כיוצא בזה, טורח עובד האדמה, לא על מנת לצאת ידי חובת ההשתדלות, את אדמתו, אלא מתוך רצון לבטא בעבודתו את מצוות ה', ומתוך אחריות ואהבה כלפי האדמה, מתנת ה', כשהוא מונחה על ידי תבונת בחירתו החופשית המסייעת בידו להבחין בין ביטוי עצמי לביטול ישותו והתעלמות מתפקידו הייחודי.

האסון שקרה השבוע בניו-יורק על ידי חיתו אדם ערביים לא היה יכול לקרות אם היו נוסעי המטוסים שומרים על ייחודם ואחריותם האישית, והיו מתגברים בקלות על אותם פראים שהיו מצויידים בסכינים קטנים בלבד, אלא שחונכו להשתעבד כליל למערכתיות המכאניסטית השלטת כעבודה זרה בחברה המכאניסטית ולא להשתמש במדת האחריות כלפי עצמם וכלפי הזולת.

כך הופכת תרבות אנשים חטאים של אדם לאדם זאב, או אדם לאדם מכשיר ובורג המובלע במערכת ההופכתם לגלמים אנוכיים. חברה ליברלית לכאורה המעלה על נס את חרותו של היחיד כביכול אך באותה עת שוקדת לתכנת אותו בתוך חוקים המעמידים פנים כשומרים על כבוד האדם וחרותו, אך מרוקנים מנטרה נאה זו מתוכנה העיקרי, שזכותו הבסיסית של האדם לשמור על חרותו ועל עצמו וליטול יוזמה ואחריות על חייו ורכושו בזכות אלמנטרית שאין מערכת בעולם שזכותה ליטול ממנו. המערכתיות מדכאת את תופעת המנהיג, את האדם השומר על שכלו הישר, על זכותו וחובתו להכריע, להחליט ולהוביל מתוך שיקול דעת ומקוריות, ולהוביל מתוך אחריות. זה המסרב להתנהג כ,,ראש קטן" המעדיף להישאר בצל ולהתחמק מאחריות ולסמוך על המערכת שתפתור עבורו את הבעיות. Over qualified, מכנה אותו המערכת המסלקת אותו מתוך פחד. המערכת מבטאת את הקבוע והמסודר מן הנסיון וחומרי הגלם שנצטברו עד כה, אך אין המערכת ערוכה כדי להתמודד עם בעיה חדשה. לזאת יתאים האדם המנהיג, שחשיבתו רעננה ומקוריותו פעילה ומוכשרת לדמיין דרך חדשה שאינה ידועה למערכת. ,,הראש הקטן" מציית להוראות. האדם השומר על ישותו העצמאית פתוח לאפשרויות חדשות ושש להפעילם ללא בזבוז זמן על מלחמות העבר. כאן טמון סודו של המנהיג.