|
|
פרשת חקת תש"ס
הגשר האנושי בין שני המסלולים וחסרונו או כוחה של אומנות.
המסלול הראשון מתיחס לעולם כאל אובייקט, מוגדר ומוגבל שאינו מבטא רגש אלא שכל ומשמעת וסמכות. המסלול השני מתיחס לעולם מתוך הפנימיות הסובייקטיבית, תוך התעלמות מן האובייקט, ותוך חתירה אל הגבוה. אל הרוחני, אל הרגש, אל הקדושה. הוא חסר אחיזה במציאות של ממש. ניגוד עמוק זה בין שני המסלולים יוצר קושי לגשר ולשלב את שני המסלולים ליחידה שלמה כתוכן בכלי. כאמור, ענין ביש זה גורם לניתוק, כביכול אין ביכולתו של האדם לעבוד את א-לוהיו בשלמות, ועליו לבחור כביכול באחד משני המסלולים על פי נטית לבו. און בן פלת, אשתו הצלתו מפגיעתו הרעה של קרח. חכמת האשה בנתה ביתה. אין זה במקרה. חכמת האשה, היא המאפשרת לגבר לגשר ולהשלים בין הניגוד של המסלולים. וזאת בזכות הכשרון האנושי שזכתה בו האשה בכפליים על הגבר. "בינה יתירה ניתנה לאשה" ו"כל אשר שתאמר לך שרה, שמע בקולה". יכולת אנושית זו היא בבחינת פלא ונס גלוי. בעזרתו מסוגל האדם לרדת לסוף דעתו של רעהו, לחדור לעורו ולחוש את רחשי לבו ולהזדהות עמו יותר מאשר מסוגל כל אחד מהם לחוש ולהבין את עצמו! משום שנס ההזדהות עם הזולת נקי מפניות ומנגיעות אישיות. ומשום שהוא ביטוי ישיר של האני, בעוד שהנגיעות האישיות נגועות על ידי האגו כביטוי למערכת ההישרדות, בעוד האני הוא העומד מאחרי הכשרון היצירתי המשקף אני א-לוהי שאינו מוגבל במקום ובזמן של מערכת ההישרדות. האני המקורי מבטא את הניצוץ חלק א-לוה ממעל, המשקף את האין סוף הרוחני והעומק של היסוד הא-לוהי שבאדם. וראה זה פלא,שהניצוץ המקורי של האחד, השונה בהכרח מן הניצוץ הא-לוהי של האחד, מבינים זה את זה בהיות שניהם ביטוי ליכולת הא-לוהית האין סופית, אבל אובייקטיבית ובלתי נגועה במלחמת ההישרדות, בעוד שהאגו של האחד, שקורץ מאותה החומרים ההישרדותיים של קנאה תאוה וכבוד.חמרים שמהם קורץ גם האגו של האחר,אינם יכולים להבין זה את זה. משום שאינם רוצים להבין האחד את יריבו, אויבו המאיים על הישרדותו של האחר. הפלא של ההזדהות, הוא המאפשר לאמן היצירה ליצור דמויות דמיונית לכאורה המשקפים את עומקה האמיתי של המציאות האובייקטיבית לאין ערוך יותר מן המחקרים "המדעיים" בפסיכולוגיה האמורה לתאר באובייקטיביות את התנהגותו ורחשי לבו של האדם. הפסיכולוג האמיתי הוא הסופר האמן ולא החוקר המדעי. בזכות הכשרון האנושי שנתברכה בו האשה יותר מן הגבר, הוטל עליה תפקיד המגשר.התקשורת הבין-אישי, היכולת לרתק תשומות לב, ולהעניק תשומת לב, היא הקשרון הנגזר מן הכשרון האנושי. כשרון זה מאפשר, מעצם איכותו להבין ללבו של הזולת ולתפור חליפה על פי מידתו וצרכיו האישיים מן החומרים של המידות הא-לוהיות – אנושיות כדי להתאימן לאופיו ולמדותיו של היחיד, על פי המיוחד והמקורי המאפיינים את אישיותו המקורית. כך מסוגלת האשה להציע תנאי מחיה וביטוי יצירתי לבעלה על פי מידותיו וכשרונותיו. יש הנוטה לסגנון פעילותו של מסלול האדם הראשון ויש המתאים יותר לסגנון האדם השני. האשה היא שתשמור עליו מלפול למלכודת הניתוק בין שני המסלולים. על כך מוסבה פרשת קרח. משה ראה שגם כאן יש צורך בחיזוק מפאת הנטיה האנושית לסלוח ולהבין ולהתעלם מן האמת האובייקטיבית האין סופית. וזאת בהתחשב באופיו של האדם הראשון החותר לאובייקטיביות מדעית אך מוגבלת בתוך גבולות המקום והזמן, בעוד המסלול השני מבקש לכפות את הסובייקט הפנימי על החוץ האובייקטיבי ולפרוץ את גבולו ומגבלותיו. באה פרשת חוקת, פרשת פרה אדומה ומאזנת את התפרצותו של האדם השני וכופה עליו סמכות-על. חוקה. מצב של סמכות שאין בו כביכול ממדתו של בשר ודם. לא הראשון המאמין בכוחו לחשוף ולגלות את החכמה הטמונה בעולם, ולא מכשרונו של האדם השני המבקש לכבוש את הרוח. על שניהם כופה הפרה האדומה לקבל בהכנעה את גבולות הסמכות ולוותר על גבולות התודעה מפניה. מי מריבה. אף הם בסימן הבעיה המתוארת לעיל, משה מנסה לנהוג עם העם בצורה סמכותית: קרי במקל חובלים. לא עת דיבורים היא העת יפרע העם. הכה על קודקודם וישמע העם לקולך. קפידתו של בורא עולם נובעת מאותו עקרון גופו. הקפידה הא-לוהית באה בפשטות על סטיה מן הצו המילולי. ודברתם אל הסלע, והם היכו בו. משה העניק חשיבות לתוכן ולמטרה החינוכית ובזאת סטה מעצם המטרה שביקשה לחנך לציות עוור לסמכות העל. מכאן הבעיה שאין לה פתרון מבחוץ אלא מכבשונה של הפנימיות האנושית השזורה לעולם משני המסלולים ואין הממד השלישי, זה הסמכותי,שמעליהם יכול להשתחרר מהם לעולם! גם בממד זה מטיל האדם את זרעו, ארסו. אם לתוכן ואם לצורה החיצונית. זה בכה וזה בכה. יש לציין שחוקת הפרה היא היסוד של מצות הטהרה מן הטומאה. ללמדך שגם מצות- על זו אינה מתקיימת מכח עצמה, ואף היא גופה זקוקה לכוונתו הטהורה של האדם, ולכן יש בה גם את היכולת לטהר וגם את היכולת לטמא! זאת תורת האדם כי ימות באהל. האדם הוא הקובע את גורלו הגשמי והרוחני כאחד. יש מיתה שהיא קץ כל בשר ובכל זאת היא יקיצה של מעיין הנעורים הרוחני: אדם כי ימות באהל, באהלה של תורה קרי. "וידבר העם בא-לוהים ובמשה " "השוו עבד לקונו" רשי. כאן יש לראות ביטוי לאמביוולנטי, לאופי הדו- משמעי של הענקת דגש חזק מדי על ממד החוקה. ממד המעניק אובייקטיביות תלושה מממד המציאות הקיומית ומממד האנושי. השוואת העבד לקונו רואה בשניהם כוחות מאגיים שאין אפשרות לשיג ולשיח עמם. ללא התחשבות במצב האנושי הנזיל, המשתנה על פי נסיבות הקיום. "כי אין לחם ואין מים"..האמנם? ומה עם המים הזכים והצלולים שבאו מן הסלע של משה? ומה עם המן שהיה לחם אבירים, שעליו היה עליהם לברך לא המוציא לחם מן הארץ אלא המוריד לחם מן השמים? שבו מצא כל אחד ואחד את הטעם שלבו חפץ? מנין הזלזול בנס? בלחם הקלוקל. האמנם? עד איכן מגיע ארסו של בעל לשון הרע.הנחש. בו הנטיה הארסית להרוס, לזלזל ולהטיל ספק בתודעה של הנס, המשקף את ממד המוחלט. את האמת הא-לוהית המוחלטת. עד היכן מגיע כוחו הפנימי הסובייקטיבי של האדם, שביכולתו להרוס כל אמת. ולהפוך בהבל פיו רע לטוב וטב לרע. ללמדך שהאדם הוא הסיבה והמטרה המרכזית של הבריאה. מכאן המחוייבות והאחריות המוחלטת של אותו יצור עלוב לכאורה הבא לעולם כשהוא חלוש ונטול כל יכולת, שהיום כאן ומחר שם, ובעת היותו בחיים בכוחו להפוך את הבריאה מטוב לרע. ולהיפך. נחש הנחושת הוא המשקף את כוחה העצום והמכריע של האמת הפנימית של התודעה האנושית. וכי ידיו של משה עושות מלחמה! וכי נחש ממית,וכי נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלת כלפי מעלה ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים מיד מתרפאין! כוחה של שירה, של הביטוי האמנותי בהיותה יצירה המבטאת את המציאות ואת יוצרה ומאחדת ומשלימה את שניהם בחדא מחתא. במקום אחד. כאן נוטלת פרשתנו מקרה יוצא מן הכלל. מקרה של נס המעורר באדם רגשות נעלים של התפעלות מגבורתו של הבורא ומעבירה אותו דרך החותם האנושי – א-לוהי של האני, חלק א-לוה ממעל. פסוקים בסגנון פיוטי במיוחד כ" על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה, שלמשל באו על שני תלמידי חכמים המנצחים זה את זה בהלכה, סופם שנעשים אוהבים זה לזה. משום שההתלהבות המביאתם לידי התנצחות מקורה באני האוהב ולא באגו המתחרה.קנאת סופרים תרבה חכמה בהיות כל אחד מן החבורה מנסה להבין ולחפש נקודת אמת בדברי חברו ואינו נלחם להעמיד את דעתו ולדחות את חברו. ועל זה נאמר במשנה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. אין דברים יוצאים מדי פשוטם. ואתה לך ופרש פסוקים אלו על פי פשטם והעלית חרס בידיך. אין לך אלא למצוא בהם את כוחם הפיוטית, וזכות בהארה בת השראה של אמת משמים נישקף.כיוצא בזה ענין השירה של הבאר הפכוה שרים (זה משה ואהרן) וממדבר מתנה (תורה שניתנה להם במתנה) ראה עד היכן מגיעים הדברים כשהם פורצים מכבשון הנפש המתפעלת, החושפת את ממד הגובה הא-לוהי שבמציאות השיגרתית לכאורה. כיוצא בזה "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" פסוק האהוב על אנשי המוסר העמלים על שכלולם של הא-לוהי של מדות בשר ודם שבהם. המושלים ביצרם, העורכים בתודעתם חשבון הנפש, אלו הטורחים להצמיד ממד של גובה למעשים הנטרפים על ידי האויב, זה יצר הרע של השיגרה. זו תפקידה וזו כוחה של האמנות. מכאן שעובד ה' הוא אבי האמנות. א. כ. י"ר.
מעגל הסמכות. חטאם של משה ואהרן. התקנה המתבקשת מפרשת קרח, לחזק את ממד הסמכות. האשה (אשתו של און בן פלת) ידעה אמנם לגשר על שני המסלולים, דרך הממד האנושי, דרך ההבנה, ההזדהות והאהבה, גורמים רבי עוצמה שבכוחם להשלים בין המסלולים ולעשות מהם כלי ותוכן. אלא שאין הבור מתמלא מחולייתו ויש להלביש עליהם את סמכות העל ככתוב שלישי המכריע ביניהם. ההבנה וההזדהות והאהבה זקוקים אף הם לגורם מאחד, מלכד בעל גבולות וחוקים ברורים. משה יודע שיש לחזק שוב את יסוד הסמכות. ואולי יש להתחיל בו כפי שלא היה מעולם. המאטריארך זקוק לכלי ולמסגרת של הפאטריארך. צעד ראשון המתבקש בבנין חומת הסמכות הוא הכוחניות. הילד שאינו מסוגל להבין עדיין. כמוהו כבעל חיים שהסמכות חודרת אליו מבחוץ דרך לחץ וכפיה כוחנית. הכח המכניע את הרצון החפשי אינו זקוק להסברים ולתרוצים. כזה ראה וקדש. חוק ולא יעבור. אין נימוק המדבר אל הרגש ולא אל השכל. פרה אדומה. זאת החוקה. החסרון בגישה זו שהאדם יתנער ממנה לאחר שיתעשת מן הכוחניות וימתין להזדמנות הראשונה להשיב לעצמו את כבודו וחירותו. יש לדבר עמו בשפת בני-אדם ולפנות אל גורם הכבוד. סמכות כוחנית מחליפה את מחלצותיה וחושפת את תכניה הערכיים. בשם הכבוד. בשם הערך הנצחי שהסמכות מבטאת. סמכות כוחנית ריקה מתכנים ערכיים שהיא מצייגת, ימיה קצרים משום שהיא חסרה את צדקת קיומה. מקורה בשקר. בעוד הסמכות היונקת כוחה מערכי אמת, מקבלת את צדקת קיומה ממקור האמת. משה מתחיל מן הצעד הראשון ממש. מן הכוחניות שבסמכות. הוא מכה על הסלע. הקב"ה אינו מסכים עם משה שיש להתחיל מן הצעד הראשון משום שלקראת כניסתם לארץ לא יוכל יסוד כוחני זה לחדור לתודעת עם שעיסוקו בבנין וביצירה המבטאים את כוחו שלו. עלול להיווצר עימות של כח מול כח. מצב שאינו רצוי ואין בו סיכוי לחדור ולהשתלב עם המודעות העצמית אלא לבוא במקומה. הקב"ה מסיק מהתנהגותו של משה שהוא גבוה מדי ואינו יכול לרדת אל הממדים האנושיים. מוטב סמכות חסרת כוחניות המייצגת את ערך הכבוד, ערך המדבר ללבו של אדם משום שהאדם עצמו זקוק לכבוד ויוכל ליצור שיג ושיח עם ערך הכבוד. יראת העונש כצעד פותח. יראת הרוממות כתוכן ערכי. ולבסוף הקשר החזק והמבטיח המשכיות והוא המבוסס על הכרת הטוב. יש לציין שפדיון הבן קורה לעיתים נדירות משום שכל כולו ביטוי להכרת הטוב. מידת אצילות זו נדירה כשם שפדיון הבן נדיר, והוא נחלתם של האצילים בלבד. כל השאר אינם נסיכים אלא עבדים והרי נאמר שעבד לווה לאיש מלוה. אין האדם הפשוט והנחות מבקש לאשש את נחיתותו בהיותו מכיר טובה וחש חובה כלפי מי שהיטיב עמו. גסות מידותיו משפיעות עליו להתכחש למי שהיטיב עמו כדי לא להישאר בחובה כלפיו. הקב"ה בוחר ביהושוע להכניס את העם לארץ הבחירה משום שהוא חסר כוח של סמכות והוא מבטא הכנעה לסמכות כערך, כהכרה בעדיפותו של משה עליו ולכן בחר להיות משרתו. העם אינו יכול לראות בו סמכות בפני עצמו "וידבר העם בא-לוהים ובמשה: השוו עבד לקונו (רש"י) ה' הוא סמכות כוחנית ומשה אף הוא כח בפני עצמו ללא סולם עדיפויות ביניהם של גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם אלא לכל אחד מהם מקור עצמאי. עצמי של סמכות. ה' רואה צורך בהחלפת הסמכות הכוחנית בסמכות ערכית, סמכות של כבוד והערכה. בעיקר לאחר מותו של אהרן שייצג סוג ערכי זה של סמכות. שאגב, לא הוכיחה את עצמה בתחילת דרכם שאמרו משה האיש לא ידענו מה היה לו. משום שאין כל אחד משלבי הסמכות יכול להתקיים בפני עצמו. הם זקוקים זה לזה ככלי ותוכן. משום שבשלב מוקדם זה היו זקוקים לסמכות הכוחנית דוקא, ואז צדק משה והקב"ה הסכים עמו שיש להכות במטה על הצור. אבל בשלב סיום זה של דרכם במדבר יש להחדיר בהם סמכות ערכית דוקא. ותקצר נפש העם.. כי איו לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל! האמנם? מים עליונים מן הסלע ולחם אבירים הנבלע באברים הוא לחם קלוקל. היכן הכרת הטוב. ואמנם חסרה הסמכות, וכל סמכות, אף זו הערכית ערך של הכרת הטוב משום שערך זה מקורו בפנימיותו הערכית של האדם בעל הנפש האצילית. מיוזמתו של האדם ולא מבחוץ ואף לא מלמעלה. חטאו של נחש – לשון הרע, עבירה שאין שכר הנאתה בצידה אלא כולה כפירה בצד הטוב שבאדם המביאה לכפירה בטוב בכלל, כפירה בטוב ובחסד הא-לוהי כשורש כורת ראש ולענה. רק בראיית הנחש וייחוסו למקור השמיימי, גילו בפימיותם את הזיקה המחייבת אותם למקור הא-לוהי, הגיעו להכרת הטוב וכך נסגר מעגל הסמכות. מכוחניות להערכה, לכבוד, ומשם לאתערותא דלתתא, ליצירת הסמכות האישית דרך הכרת הטוב. מידה המבטיחה את יציבותה ומוצקותה של האמונה היוצרת קשר אמיץ ומחייב של האדם לבוראו. תפקידה של האמנות – ליצור השראה פיוטית ולחשוף תוכן וערכים עליונים בתוך השיגרה הקיומית. מצב זה מונע כהות חושים ומטפח רגישות והתפעלות של רגשות מכל ביטוי של נוכחות א-לוהית על כל צעד ושעל שבמציאות הפרוזאית. כאלו חג פסוקי השירה. אז ישיר ישראל. ועל כך בעמוד הקודם. יש לציין שהיכולת להתפעם ולעורר את הרגש הפנימי, יכולת זו היא המעוררת את הכרת הטוב בין שאר המודעויות הערכית ואולי אפילו בשיאה.
|