הרב זאב חיים ליפשיץ ז"ל – דברי הספד ועיון במשנתו היהודית, הרעיונית והחינוכית[1]

מאת משה דרורי[2]

בשבת חול המועד סוכות, כ תשרי תשע"ג (6.10.12), עלתה נשמתו של מורנו, הרב זאב חיים ליפשיץ ז"ל, למרומים. היה זה לאחר יום הכתיבה, יום הדין – ראש השנה – ויום החתימה, יום המחילה והסליחה – יום הכיפורים – אך עדיין יום אחד לפני גמר הדין ויום הפיתקה הטובה, הושענה רבה. על אף הלחץ של לוח הזמנים – והדברים אמורים, כמובן, בלשון השאלה – התפנה המלאך האחראי על "המיון", והקדיש עיתותיו לקבל את פניו של הרב זאב חיים בן הרב אליעזר זיידל ז"ל והרבנית חנה חסיה ע"ה, ולדון בעניינו.

מאליה עולה השאלה, כיצד יודעים אנו, יושבי חלד, כיצד מתנהל הדין בשמיים?

כמו במקרים רבים אחרים, מצאנו בתלמוד מספר דעות. מאחר ואין צורך להכריע, הלכה למעשה, כיצד לנהוג, לא נפסקה הלכה במפורש, אף כי חלק מן הדעות בא לידי ביטוי בספרות הפוסקים.

האמורא, רב המנונא[3], משלב דרשות של כמה פסוקים, ובהם "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן"[4], "הוֹי כָּל־צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם"[5], ודרשת חז"ל "אין מים אלא תורה"[6], ואומר את הדברים הבאים[7]:"אין תחילת דינו של אדם נידון, אלא על דברי תורה". רש"י מסביר:[8] "ליום הדין, תחילת תביעות שעליו: מפני מה לא עסקת בתורה?".

 וכך מובאים הדברים ברמב"ם:[9] "תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד, ואחר כך על שאר מעשיו. לפיכך, אמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה, בין לשמה בין שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה."[10]  

שואל המלאך: נתחיל בדין, בענייני עיסוק בתורה. בטרם הספיק הרב ליפשיץ לענות,

מעיין המלאך ברשימותיו ואומר: למדת שנתיים במדרשיית נועם, בפרדס חנה, ולאחר שהגעת למסקנה כי צריך ללמוד תורה ביתר רצינות ובעמקות, עזבת והלכת ללמוד בישיבת "קול תורה", בירושלים, בראשות הרב שלמה זלמן אוירבך. משם, גלית למקום תורה, לישיבת "עץ חיים", בראשות הרב בוצ'קו, במונטרה, שוויץ. יצקת שם, במשך מספר שנים, מים על ידיו של הרב יחיאל יעקב וינברג[11]. עם שובך לישראל – כנשוי עם ילדים – המשכת בעולם התורה, תחילה שנתיים בגבעת ושינגטון, ולאחר מכן במשך 6 שנים כמשגיח רוחני בישיבת ההסדר "כרם דיבנה"[12], שהייתה אז ישיבת ההסדר היחידה.[13]  על פי הרישומים שלנו, מוסיף המלאך ומונה בפני הרב ליפשיץ, בשנת תשל"ב (1972), כאשר עברת לירושלים, יסדת את "סדנת אנוש", ובמסגרתה הקמת את ישיבת יצחק יחיאל בשנת תשמ"ז (1987). אז, מרים המלאך משקפיו מעל הניירות שלפניו (שוב, בדרך השאלה), בוחן את הרב ליפשיץ, ושואל: עם כל כישרונותיך, מדוע נתת שיעור בגמרא רק פעם בשבוע? אין חולק, על האיכות, העמקות והמבט על הסוגיה, כפי שהועברו בשיעור[14]; אך, מה לגבי הכמות, הוסיף והקשה המלאך.

השיבו הרב ליפשיץ: כאשר חז"ל התייחסו למונח "דברי תורה", אין הכוונה רק לכך וכך דפים של התלמוד הבבלי. כל שעסקתי בו – שיעורי השקפה (בימי חמישי ששי ושבת אחרי הצהריים), שיעורי חינוך ומתודה (בימי רביעי בערב), וייעוץ אישי (שבעה ימים בשבוע) – גם אם אינם נמדדים במספר דפי גמרא, עדיין, בגדר דברי תורה הם. מכל מקום, בכל שיעוריי נשזרו אמרות מן התלמוד הבבלי והירושלמי, שהם התשתית של העולם היהודי.

המלאך, שבשנים האחרונות, מי שהגיע אליו נבחן לפי מספר הפעמים שעבר על הש"ס, נוכח לדעת כי גם בדורנו, במילים "דברי תורה", כלולים דברים רחבים יותר ומקיפים יותר. על כן, אמר לרב ליפשיץ: תוצאות תחילת הדין – עובר וזכאי, אם כי סוגיית היקף ושיטת לימוד התורה טרם מוצתה.

המשיך ואמר המלאך: אמורא אחר, רבא[15], מפרט את הדין בדרך אחרת. נלך, עתה, לשיטתו. וכך מתאר רבא:[16] "בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?".

במענה לנושא הראשון ("נשאת ונתת באמונה"), אמר הרב זאב חיים: הרי הכל יודעים, כי מי שנשא ונתן במשפחתנו הייתה אשתי, הרבנית שתחיה, חווה לאה בת שמעון. אני בטוח ב-100%  שהיא נשאה ונתנה באמונה. אבל, זאת צריך יהיה לשאול אותה, בבוא העת, שכן ילדיה, נכדיה וניניה זקוקים לה לעוד שנים רבות.

מול תשובה ניצחת זו נותר המלאך פעור פה, ועבר לשאלה השנייה – "קבעת עתים לתורה" – הדומה לשאלתו של רב המנונא. אם הכוונה היא לפירוש רש"י[17] "לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, שאם אין דרך ארץ אין תורה, הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב, שלא ימשך כל היום לדרך ארץ", הרי די לי בתשובה הראשונה[18].

הנושא השלישי עליו נשאל האדם, " עסקת בפריה ורביה", זכה לתשובה מפורטת מפי הרב ליפשיץ: בתום שנה לנישואיי, נולד בני הבכור יצחק יוסף, המשמש כראש ישיבת יצחק יחיאל, ולאחריו בשוויץ – 4 נוספים, ובישראל - 7, בסך הכול שנים עשר צאצאים, בנים ובנות, כולם נשואים (עוזר המלאך התערב, ואמר: בגימטרייה אתם יחד 26, כמניין שם הויה). הרב ליפשיץ, שלא עסק בגימטרייה, לא הגיב, והמשיך ואמר: הקדשתי זמן, מחשבה ובחינה, לפני הנישואין שלהם. לכל אחד ואחת נמצא בן זוג או בת זוג, בהתאם לאישיותו ולאופיו, והתוצאה הייתה כלות וחתנים מכל גווני הקשת היהודית: מתנגדים וחסידים, חובשי מגבעות וכיפה שחורה ועימם בעלי כיפה סרוגה, בני ארץ ישראל, כולל יהודה ושומרון ובני ובנות חו"ל, מאנגליה וארצות הברית. פריה ורביה, הוסיף הרב ליפשיץ, היא דאגה גם לדורות הבאים. נאמן לשיטתו, לא פרט את מספר נכדיו וניניו, אם כי קשה להבין איזה חשש יש לעין הרע בשיח של אדם במרומים. ברם, אם הוא הקפיד על כך, לא נשנה ממנהגו, ונאמר כי מאחורי הפרגוד הבנתי כי המספר הכולל של הילדים, בני זוגם, הנכדים והנינים הוא מספר תלת ספרתי. לאלה יש להוסיף נין שנולד בתוך השלושים לפטירתו, וקרוי על שמו זאב חיים. תוכן הדברים הוא שנמסר כאן. אם הייתי מצטט, כמו בסטנוגרמה, הרי בפרק זה של תשובות הרב, השם אשר היה מוזכר, כל משפט ואולי אף יותר, הוא שמה של הרבנית, שהרתה את הילדים, עברה את כל הלידות, כולל פעמיים תאומים, גידלה את הילדים, ולאחר מכן את הנכדים והנינים, ועל פיה יישק כל דבר[19].

כאשר עבר המלאך לשאלה הרביעית, "צפית לישועה", ניסה לבדוק ברשימותיו, את ההרצאות והשיעורים שהוקדשו לעניין זה, ולא מצא. הסביר הרב ליפשיץ, כי, כמובן, כל מה שנכלל בעיקרי האמונה, ובהם ביאת המשיח, הינם חלק מעולמו. הוא היפנה את המלאך לספר שכתב וטרם הודפס – בהנחה שמידע זה ברשות המלאך – ושם, לאחר תיאור חלומו של גיבור הספר, אליהו, של ריחופו, עם הנסיך הקטן, מעל ירושלים, נכתב:[20] " את ירושלים של מעלה ראה אליהו ירושלים שבה התגורר ולמד מכסה על ירושלים שהייתה ושעתידה להיות. פעמי המשיח רחוקים עדיין, גם אם נחכה לו בכל יום שיבוא". אולם, הרב הסביר כי הוא ראה את עיקר משימתו, לתת מענה למצוקות הדור, שמתחבט בבעיות אחרות, כפי שעוד ידובר להלן. מכל מקום, לפטור את המלאך בלא כלום, אי אפשר, ועל כן, אמר הרב ליפשיץ, כי בעניין זה הוא הולך לפי פירוש רש"י, המסביר כי "צפית לישועה", הכוונה היא, "לדברי נביאים"[21]. כאן, היפנה הרב ליפשיץ לספרו על הנביא יונה[22].  

שתי השאלות האחרונות, המופיעות בדברי רבא, עוסקות בתוכן הלימוד, דרכי הלימוד ומטרותיו – "פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?".

תשובת הרב ליפשיץ, אם היו מאפשרים לו להסביר את שיטת לימודו, תוך הדגמה משיעוריו, שיחותיו וספריו, הייתה מתארכת הרבה, על חשבון זמנם של האחרים, הממתינים לתורם. כל מהות שיטתי, אמר הרב ליפשיץ, היא "הבנת דבר מתוך דבר", באופן הרחב יותר, לא רק בתוך עולמה של היהדות, אלא גם בתורות הנפש והפילוסופיה, תוך בדיקה עד כמה הן מתאימות לקליטה בעולם היהדות, ולעיתים קרובות, כדי להנגידם לערכים היהודים; וכך, דברי חז"ל ורעיונותיי שלי מקבלים מימד נוסף והארה חדשה. מעבר לכך, היפנה הרב ליפשיץ את המלאך השואל לדברי רבו, הרב ויינברג, שכתב את הדברים הבאים:[23]

"מה שכתב להקשות על סברתי ברוב וחזקה מדברי גדולי האחרונים הפנ"י והגרע"א - לא נעלם ממני שגדולי האחרונים תפסו בפשיטות, שרוב עדיף מחזקה. אבל מה בכך, הלא כן היא דרכה של תורה, לפלפל ולחדש גם נגד גדולי האחרונים; ורק בנוגע להלכה למעשה אסור לנו להעלים עין מדברי הגאונים ז"ל, שדעתם רחבה מדעתנו, והננו כולנו כקליפת השום נגדם. אבל בנוגע לסברא ולהסברת המושגים, יש לנו רשות לחדש ולאמר דברים שלא עמדו עליהם, כי כל איש מישראל שנשמתו היתה במעמד הר סיני, קיבל חלקו בתורה ובחידושי התורה, ואין לערער נגד זה.  

         ורגיל אני לפרש מה שמנו חז"ל בפרקי אבות, פ"ו, מ"ה, בין מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם: פלפול התלמידים ואמונת חכמים. ולכאורה הם סותרים זא"ז [זה את זה]. ובכלל, מה שייך אמונת חכמים לקנין התורה?   אבל זהו הדבר: אם אינם מאמינים בחכמים, אז עוברים על דבריהם בקלות דעת וביהירות של שטות, לומר בזחיחות הדעת: הם לא הבינו, ונמצא שאין אדם יגע כלל להתעמק ולהעמיד דבריהם ז"ל, וסוף הדבר מתברר שאנחנו טעינו ולא הם.   ולכן, מדרכי החכמה הוא להאמין שהם לא טעו, ח"ו, ורק אנחנו קצרי ראות ומעוטי דעת.   אבל להאמין סתם ולא להוגיע את המוח בעיון ובמחשבה, אלא לומר סתם: הם ידעו ויכולים אנחנו לסמוך עליהם בלא מחשבה - ג"כ לא נכון. אלא, צריך לפלפל בסתירה ובספיקות, כאלו היו אנשים משלנו, ועי"ז [ועל ידי זה] באים להעמקה יתירה ולחדירה עיונית.   נמצא ששתי המידות יחד, אמונת חכמים ופלפול עד קצה האחרון, מביאים לקנין התורה".

ואכן, הזוכרים את שיחותיו ושיעוריו של הרב ליפשיץ והמעיינים בספריו, רואים את אותה שניות: כיבוד מקורות העבר, ציטוט מהם, ומכוחם ועל גבם לזנק למחשבה חדשה, נועזת, ואולי מהפכנית, שמטרתה היא האמת והחתירה לגילוי רצונו של הקב"ה בעולמו, עולם אשר בו חיים ונושמים בני אדם בעלי כוחות ויצרים, שאותם ברא האל, ובכוחות אלה עליהם לעשות שימוש להגשמתם העצמית, כיהודים, כל אחד לפי כוחו וסגולותיו האישיות המיוחדות, שרק לו העניקם הבורא.

התוצאה, אם מותר לנו לשער, היא כי הרב ליפשיץ יצא זכאי בדינו.

מיד אמר: הגעתי לשמים בחול המועד סוכות, בימים בהם אנו אומרים בוקר וערב את המזמור[24] לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי, שבו מובעות שאיפותיו של דוד המלך, ובהן זו:[25] "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". פרט לפשט של רצונו של דוד להיות בבית המקדש, מביא הרד"ק פירוש שני[26]: "בשמים, כמו שאמר: בנעם ה', כלומר: שיהיה לו פנאי לבקר ולחפש בשכלים הנפרדים, שהם מלאכי שמים, אשר הנפש גזורה מהם ואליהם תשוב". והוסיף ואמר הרב ליפשיץ למלאך, האם לך צריך אני להזכיר את עיסוקך ותפקידך, לדאוג לכך שיתקיימו דברי הרמב"ם:[27]

"הרי אותו התענוג לא יתחלק ולא יתואר, ואין למצוא משל להמשיל בו אותו התענוג, אלא כמו שאמר הנביא, מתפלא מעצמתו[28],'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם'. וכך אמרו עליהם השלום:[29] 'העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנין מזיו השכינה'. והכוונה באמרו: 'עטרותיהם בראשיהם', קיום הנפש בקיום מושכלה, והיותה היא והוא דבר אחד, כמו שהזכירו בקיאי הפילוסופים, בדרכים שיארך ביאורם כאן. ואמרו: 'נהנים מזיו השכינה', כלומר: שאותם הנפשות נהנות במה שמשכילות מן הבורא, כמו שנהנות חיות הקדש ושאר מעלות המלאכים, במה שהשכילו ממציאותו. והנה, האושר והתכלית הסופית היא להגיע אל המעמד הזה המרומם, ולהימצא באותו המצב וקיום הנפש, כמו שאמרנו, עד בלי סוף בקיום הבורא יתרומם שבחו, שהוא סבת קיומה בהשגתה אותו, כמו שמתבאר בפילוסופיה הראשונה. וזהו הטוב העצום, שאין טוב להקישו אליו ולא עונג לדמותו בו. ואיך ידמה הקיים, שאין לו תכלית, בדבר האבד. והוא אמרו יתעלה:[30] 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים', ובא בקבלה על ידיהם בפירושו:[31] 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' - לעולם שכולו טוב; 'וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' - לעולם שכולו ארוך".

עתה, בטרם מסתיימת לה השבת, פונה הרב ליפשיץ למלאך, מבקש אני להיכנס לאותו מקום.

מקשה המלאך: הרי כל עיסוקך, החל מן הלימודים של תורת הפסיכולוגיה אצל פרופ' פיאז'ה, בג'נבה, בשנות החמישים של המאה העשרים, למניינם, עיסוקך השוטף, ואף כתיבתך, עסקו בנפש האדם, ומה לזה לעולם הרוני של העולם הבא, כתיאור הרמב"ם?

מנסה הרב חיים ליפשיץ ללמדו, על רגל אחת את שיטתו, וכעבור משפט או שניים, מביא המלאך ראיה לטענתו: הרי אתה עצמך, הרב ליפשיץ, אפילו פסוק כה חשוב, בברכת יעקב לבניו[32], "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה' ", פרשת בספרך, כמתייחס אל "שלושת המצבים שבהם נתון כל אדם. ממצב קיומי הישרדותי העוסק במצב מכאניסטי שבו נתון האדם. העוסק בצרכי הגוף והנפש על מנת להגן על עצמו ועל מנת לרדוף אחר המקיים את גופו ונפשו"[33]. יתירה מזו, הוסיף המלאך וטען, אתה כתבת והסברת כי נקודת המוצא היא המילה הראשונה של הפסוק "לִישׁוּעָתְךָ", ובעקבותיה, כתבת:[34] "בראשונה חש האדם בבעיות קיומו. צרכי ההישרדות כמציאות חומרית ניצבת בראש מעייניו. במצב של מצוקה מופיעה הפנייה אל הרהבים. ניסיון ההשתדלות הכוחנית, השימוש בדרכי החומר. רק לאחר שהעלה חרס בידו, נואש האדם מן המכאניזם הכוחני ופונה אל בורא העולם, ושופך ליבו בצקון לחש. והנה, ראה זה פלא, תפילתו מתקבלת. בקשתו מתמלאת.מכאן קצרה הדרך להכרת הטוב. ממנה נוצר קשר אישי, ללא תיווכה של מצוקת הקיום, ואף ללא הדרכתו של מימד הגובה, ללא צורך בערכים. קשר אישי בלבד, עם מקור החסד והרחמים". לאחר ציטוט זה, פונה המלאך לרב ליפשיץ בטענה ניצחת: מה טעם בהשמעת דברים אלה לנפשות הגבוהות, הנמצאות בעולם הבא. מה זה יאמר להם?

ויען הרב ליפשיץ: שלוש תשובת עימדי.

ראשית, ציטטת רק חלק ממה שכתבתי. אם תראה את ההקשר כולו, ותרד לעומק דבריי, תראה כי  אינני עוסק רק באדם וקשייו, אלא, יש, לשיטתי, 3 מעגלים, שהבאת מדבריי את הראשון בלבד. וכך כתבתי, תוך המשך מדרש שלושת המילים הללו, על פי סדר אחר של המילים. לאחר שתפילת האדם מתקבלת, נוצר[35] " קשר אישי בלבד, עם מקור החסד והרחמים 'קִוִּיתִי ה' לִישׁוּעָתְךָ' געגועים, כיסופים של האדם לבוראו בשלב של הכרת הטוב. קשר המורכב עדיין משני צדדים: האדם מכיר בטוב, החייב לאלוקיו, מצד אחד, והבורא יתברך שהפך למציאות אצל אותו אדם. אדם כמציאות והבורא כמציאות. כל אחד בפני עצמו, כשהכרת הטוב מקשרת ביניהם. מצב של יראה, של הערכה, של גילוי מסעיר, מפתיע של מלכו של עולם. למצב דינמי זה יש המשך. הצורך בהכרת הבורא מדרבן ומושך לדביקות בו. בהתאחדות של הזדהות מתוך אהבה. בבחינת 'ה' לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי'. מציאות אלוקית אחת חובקת אדם ועולם. תחושת מציאות כנוכחות אלוקית. בה אין מציאות האדם נפרדת. בדרגה זו של דביקות חש האדם את צרכי הבורא ולא את צרכיו בנפרד. הכל נעשה מעתה 'לשם שמים' ו'שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד'[36] זכו לממשות קיומית. אמונה בחוש.חוקי הטבע פינו את מקומם לחוק של הרצון האלוקי. נס נעשה טבע. טבע לנס. אחדות מתוך שיתוף פעולה מלא בין הראש היד והלב. בין הפנים לחוץ. בין צרכי הרוח הזוכים לממשות לבין צרכי הגוף הזוכים למשמעות מבלי לדחוק רגליו של זה מפני זה. קידוש החומר. ללא עוינות בין המרכיבים הסותרים לכאורה."

והוסיף הרב ליפשיץ ואמר, את אותו נושא הסברתי, מנקודת מבט נוספת, כאשר דנתי במעמדו של אברם אבינו:[37]

"בשלב ב של 'קִוִּיתִי ה' לִישׁוּעָתְךָ' מופיע יסוד ההדדיות, בו באה לידי ביטוי הזדהות עם הזולת, הסובל, בבחינת 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'[38], בשלב ראשון בתהליך. הזדהות המאפשרת ראיית הזולת מזוית ראייה עצמית. כצעד ראשון בלבד, המוביל ליכולת של ראיית הזולת מזוית ראיה של הזולת, עד שיגיע למקומו[39], ולא רק עד שיגיע הזולת למקומך. רמת החסד האנושית בתפארתה של היכולת לראות את הזולת ממקומו של הזולת אינה דורשת שכחה עצמית, אלא ריכוז מוחלט של הזדהות עם הזולת. רמה איכותית שאינה מוגבלת על ידי האנוכיות. רמה שבה פורצת יכולת אין סופית. אינטואיציה החורגת מכללי המציאות, הנושאת עימה ריח גן-עדן. אור עליון של מימד הגובה. יכולת זו שמורה לשלב הגבוה של 'ה' לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי', בו שורה על האדם חסד אלוקי. אור מקיף אדם, עולם ואלוקים. בבחינת אהבה ולא יראה בלבד. יראת הרוממות שייכת לשלב השני, שלב ההדדיות. אוצר האהבה שמור לידידי ה' בלבד. לאברהם אהובי."

במקום אחר, הסברתי את הרעיון האמור של קריאת הפסוק בשלוש אופנים, בהקשר לסיום ספר יונה:[40]

"'ה' לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי'. קשר אישי באין מפריע מן החוץ הופך במהרה לדבקות, ומכאן קצרה הדרך לאחדות  שאין בה עוד שני צדדים, אלא הוויה שלמה עם בורא עולם. המתפלל חש בצער השכינה, אין לו עוד צרכים ובקשות וייסורים משל עצמו. את מקומם תופסות תשוקת הזדהות עם הקדושה, רוחניות שהגשמיות משמשת לה ממשות, וקידוש השם כמשאת נפש. זהו מצב של התפשטות הגשמיות, של אחדות, שבו המתפלל מבקש על קידוש השם בלבד. ואז חוזר האדם אל עצמו, אל ייסוריו ומצוקת קיומו. אין הוא נעלם ואין הוא נבלע באין-סוף מיסטי חסר משמעות, הוא שב הביתה, אל עצמיותו, כשהיא טהורה מצרכי אנוכיותו, אך מלאה ברגשותיו ובתחושת אני; ואני זה מלא על גדותיו בתשוקת קיום של עבד ה' המתפלל על הצלחת שליחותו. 'ואני לא אחוס על מעשי ידי?' עונה ה' ליונה – על ששים ריבוא אדם ובהמה רבה, שלא נבראו אלא לכבודי? יונה מקבל תשובה זו ודוחה מפניה את צרכיו שלו. הוא מתעלה לשלב השלישי של מבנה הקשר ודי לו בצרכי גבוה."

אם דברים אלה אינם משכנעים אותך, המשיך הרב ליפשיץ בטיעונו, אזכיר לך כי לפני כשלושת אלפים ושלוש מאות שנים, הייתה מחלוקת דומה בין ילוד אישה לבין המלאכים. כוונתי למדרש המספר על הויכוח בין משה רבנו לבין המלאכים, ערב מתן תורה:[41]

"ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו?

 אמר להן: לקבל תורה בא.

 אמרו לפניו: חמדה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ'[42], 'ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל־הַשָּׁמָיִם'[43]!

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה!

אמר לפניו: ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר[44] : 'מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ'. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו, ועננו עליו.

אמר לפניו: ריבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי, מה כתיב בה[45]: 'אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים'.

אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם?

 שוב, מה כתיב בה:[46] 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי'. בין הגויים אתם שרויין, שעובדין עבודה זרה?

 שוב, מה כתיב בה:[47] 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ'. כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות?

 שוב, מה כתיב בה:[48] 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר ־יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא'. משא ומתן יש ביניכם?

 שוב, מה כתיב בה:[49] 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ'. אב ואם יש לכם?

 שוב, מה כתיב בה:[50] 'לֹא תִּרְצָח לֹא תִּנְאָף לֹא תִּגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר'. קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?

 מיד, הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר:[51] 'ה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל־הָאָרֶץ', ואילו 'תְּנָה הוֹדְךָ עַל־הַשָּׁמָיִם'[52] - לא כתיב.

מיד, כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר:[53] 'עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹקים', בשכר שקראוך 'אָדָם', 'לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת'.

אף מלאך המוות מסר לו דבר, שנאמר:[54] וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם'. ואומר:[55] 'וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה'. אי לאו דאמר ליה - מי הוה ידע?".

 ואם תאמר, הוסיף הרב ליפשיץ, כי דברים אלה נאמרו על עצם קבלת התורה ולא על זכותה של הנשמה להשתתף בלימודם של הצדיקים, בעולם שכולו טוב, יש באמתחתי תשובה נוספת, שאולי הרב ליפשיץ לא היה מנסח אותה כך, אולם זו חלק מן הפריבילגיה של המרצה, הכותב.

נכון שלמדנו, בפרקי אבות, בשמו של אנטיגנוס איש סוכו, שקיבל משמעון הצדיק, את  האמרה[56] "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם". כך חייתי כל חי וכך לימדתי את תלמידי, תוך שאני מעורר בהם את הרצון הפנימי להגשים את אישיותם, בדרך המימוש העצמי, כמי שחותר לקשר עם מימד הגובה האלוקי. אולם, יש לזכור כי מנקודת המבט של בורא עולם, חל הכלל, לפיו[57] "אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה". אם כן, כיצד ניתן להעלות על הדעת, כי מי שהקדיש כל שנותיו לטפל בבעיות הכאובות של הדור המיוחד והרגיש הזה, והצליח, תוך יישום של תורת נפש יהודית, למצוא מזור לנפשם של רבים, שבעקבות השפעת טיפולי, הרצאותיי ושיעוריי הגיעו להגשמתם כיהודים, האם תימנע ממנו הכניסה לישיבה של מעלה, רק בגלל שעסק בבעיות היסוד של האדם, שהבורא קבע כי יהיה בעולם?! 

טענה האחרונה, לחילופין, שיותר מתאימה למרצה – כותב שורות אלה – ולא כל כך לטיעוניו של הרב ליפשיץ, היא זו: אנא,  אפשר לי להשתתף בשיעור אחד או שניים, ואז תתקבל ההחלטה הסופית.

כמו בכל משפט, קיבל המלאך את הנימוק האחרון, מבלי להתמודד עם שלושת הנימוקים הראשונים, העקרוניים, והסכים להכניס את הרב ליפשיץ למיתיבתא דרקיע, לקראת סופה של השבת, שכן הוויכוח האמור נמשך עת ארוכה.

 מצאם, עוסקים בעניינה של שבת.

נפנה אליו האחראי על הלימוד, וביקשו: בעת הזו, היית נותן שיעור ב"סדנת אנוש". התוכל לכבדנו וללמדו אותנו?

השיב הרב ליפשיץ ואמר: עקב ייסוריי בעת האחרונה, לא עלה בידי להכין שיעור חדש. אומר, איפוא, בתמצית, את אשר לימדתי בשנת תש"ס, תחת הכותרת : "השבת – נוכחות במקום אמת מופשטת"[58] .

את השיעור פתח הרב ליפשיץ, בהעמדת השאלה: כיצד מזמן בריאת העולם[59], "לא מצויין בשום מקום, נושא השבת עד חומש שמות, שנצטוו ישראל על השבת, רק ימים אחדים לפני מתן תורה"[60]. בהמשך, מביא הרב מספרו: "בפרשת בראשית מצויין שבורא עולם בלבד שמר שבת. ובכל זאת מציינים המדרשים שיחידי עולם שמרו שבת, כשם שקיימו את כל התורה"[61]. כאן, מביא הוא את דברי אור החיים על התורה:[62]

'ולמה שפירשתי אמת יהגה חכם ודבר ה' בפיהם אמת בטעם צודק, כי להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים, ואחר עבור ששת ימים יבא שבת אחרת, ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים. ולך לדעת, כי מציאות השבת בעולם - הוא קיומו [של העולם], שמקיימים אותו. כי אם אין מקיימים שבת - אין שבת. ותמצא שאמרו ז"ל (שבת קנא ב): 'חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה'. ואם אין שומר שבת, מה זאת עושה?! ולזה, כל המקדש את השבת וכו', פירוש: מקיים ושומר קדושתו, באמצעות זה [שומר השבת] ישנו לשבת, ובאמצעותו - מתקיים העולם. הראת לדעת, כי הוא המקיים העולם, ואין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה. ולך לדעת, כי מיום ברא אלקים אדם, לא חסר העולם דבר המעמיד צדיק יסוד עולם, שהוא שומר שבת. כי אדם שומר שבת היה עליו השלום (ב"ר כב). ואחריו קם שת בנו, כי הוא היה צדיק גמור. ואחריו, כמה צדיקים. וכשזה נופל, כבר בא השמש שומר שבת מתושלח וכו'. נח, שם, אברהם וכו'. ומשם לא פסקה שמירת שבת מישראל. ואפילו במצרים היו שומרי שבתות, כמאמרם ז"ל (שמו"ר פ"א), ונכון. והגם שכתבנו למעלה בפירוש פסוק 'ויכלו' כי העמדת העולם הוא בחשק הקבלת אור המקיף והישר בנעלמות, אין זה מכחיש לדברינו כאן, כי זולת השבת אין השגה בעולם להכיר, לכסוף ולכלות אל הבורא. והבן".

אחד המאזינים, הרב בן עטר, מחברו של אור החיים, עשה אוזניו כאפרכסת, לשמוע מה יאמר המשתתף החדש, על בסיס דבריו (שנכתבו לפני כ-400 שנה).

הסביר הרב ליפשיץ:[63] "נראה כלל גדול בחז"ל ובמפרשים, שמלבד מסלול הזמן קיים דבר המעמיד, כלשון הזהב של אור החיים הקדוש, גרעין ושורש המקיים קביעות בזרימה, זרימת הזמן, והוא צדיק יסוד עולם, שבזכותו הגשם ובזכותו, בזכות שמירתו את השבת מתקיים העולם, על אף השינויים הנתונים בתוקף מסלול הזמן".

לאחר ניתוח קצר של בריאת האדם, מהות עץ הדעת, והיחס בין חומר ורוח, תמצית מסקנת הרב  ליפשיץ, היא זו: "האדם הוא נציג הבורא עלי אדמות, עליו מוטל התפקיד לייסד את העולם על היסוד האלוקי ולבטא בקיומו יסוד זה, ולחבר את היסוד האלוקי שבו עם היסוד האלוקי שמעליו, ולהעניק בזאת משמעות לממשות וממשות למשמעות על פי הצו האלוקי: לאחר חטא האדם הראשון נוצר קרע בין החומריות והרוחניות כששני המחנות מתחרים זה בזה על שליטה באדם ובמציאות שיצר האדם."[64]

בשלב זה, שב הרב ליפשיץ לדבר על השבת. וכך אמר לאותם צדיקים, שעטרותיהם בראשם, מדברים שדרש תריסר שנים קודם לכן, בעולם הזה:[65]

"השבת היא המציאות היחידה שבה נעלם הקרע וחזר העולם לראשיתו השלמה, כפי שנבראה מלכתחילה בגן-עדן. השבת היא מעין עולם הבא, במובן זה שהחומריות מבטאת בה את הרוחניות על ידי האדם המקדש את השבת, שמעורבותו מתבטאת בעונג שבת. העינוג הגשמי, בשר ודגים וכל מטעמים אינם מסיטים אותו מן המימד הרוחני, אלא מבטאים וממשים אותו בהרמוניה גמורה בין החלקים אדם, עולם ואלוקים. עולם הבריאה מתחבר ומשלים את עולם העשייה בנקודת המפגש של עולם היצירה: עולם האדם, המימד האנושי. בעוד האמת המופשטת מעמידה עצמה מחוץ לעולם ואמורה לשמש לו מכשיר מדידה בלבד, כשהאדם אינו מעורב בה אלא רואה אותה מרחוק וירא את המקום מרחוק, השיג אברהם את האמת על ידי מסירות נפש והחדירה אל תוך עולמו, עולם היצירה האנושי, על ידי שהשתלב בה תוך וויתור מוחלט על כל מרכיבי המציאות שסירבו לקבל את האמת זו האמת שהשליך הבורא ממרומי האולימפוס אל תוככי המציאות כאן ועכשיו. אין מדובר כאן באמת מדעית שאינה אלא כללי משחק. ואין המדובר במציאות המעשית הממשית שהחומר הוא הממשות המאפיינת עולם קיומו [ושמא צ"ל: קיומי ] זה, ואין מדובר באמת אנושית תלושה ובלתי מתחשבת בעקרונות ערכיים ובמגבלות שמטילה עליה המציאות, אמת המבטאת את צרכי הרגע הרגשיים חומריים, הסיפוק המיידי של היחיד, אינה אלא גחמה ולא אמת. אמת ראויה לישמה כוללת את שלושת המימדים הנ"ל גם יחד. אין אחדות זו יכולה להתקיים בשבת המנותקת מימי חול, כפי שאין קיום ימות החול השייכים ומשעבדים לעולם העשייה על חוקי המציאות המיכאניסטים שלה. שבת המפגישה את עולם העשייה מלפניה ומאחריה, היא הראויה לתואר הנעלה".

המאזינים, על אף היותם רחוקים העולם החומר,  והמשל על הבשר והדגים העלה אצלם זיכרון עמום, "התחברו" לדברי הרב ליפשיץ על  המשקל החשוב שניתן לעולם הרוחני, בכלל, ובדוגמת השבת, בפרט. הרב ליפשיץ, עצמו, תוך הקראת ספרו, נוכח לדעת כי הוא, בעולם הזה, כתב תורות שמתאימות לעולם הבא, בו הוא נמצא, והשבת, אותה חווה הרב ליפשיץ בעולם הזה, ממשיכה את חיותה בהיותו בעולם הבא, כדבריו, שצוטטו בתחילת הקטע, "השבת היא מעין עולם הבא".[66]

נמנו וגמרו כל שומעי השיעור, כי "תקופת הניסיון" שקצב המלאך הראשון, עברה בהצלחה.

המלאך האחראי על הלימוד פנה אל הרב ליפשיץ, ואמר לו: מחרתיים, שמחת תורה. כל השנים היית "חתן תורה" בבית הכנסת שעמדת בראשו, ב"סדנת אנוש", שבירושלים. האם תיאות להיות "חתן תורה", ב"סדנת השמיים"?

לכבוד הוא לי, השיב הרב זאב חיים ליפשיץ, ופנה לעיין בספרו, להכנת דברי התורה שיאמר בשמחת תורה, תשע"ג.

הדברים שאמר בשיעורו - המבוססים על שיעור שניתן עשר שנים לפני פטירתו - שוזרים את הרעיון של האדם ואלוקיו, כאשר הרב ליפשיץ מתאר את "שלוש איכויות באדם"[67], באופן הבא:[68] "את הראשונה קיבל מאת הבורא, השנייה היצירתית, יצר בשיתוף עם הבורא, ואת האחרונה, זו הקיומית בחר ברוב סכלותו, ועמה הוא טורח עד היום הזה". על בסיס זה מוסבר "סוד הצמצום – מעבר למקום ולזמן"[69], פיתוי הנחש וחטא אדם וחווה, כאשר גן העדן הוא "כמציאות ללא מימד הזמן והמקום, שיש בה תנאים אידיאלים לאדם אידאלי"[70].

בטרם אמשיך בהבאת תמצית השיעור, מעניין לראות, כיצד כותב הרב ליפשיץ על גן עדן, ללא מימדי הזמן והמקום, והנה הוא מעביר שיעור בגן עדן,  על תכונה זו של גן עדן.

ובהמשך אותו שיעור מתאר הרב ליפשיץ את גן עדן וטעמו, במילים אלה:[71]

"את השלימות של גן-העדן משמר הבורא לצדיקים כחנוך, וכאותם שנכללו ברשימה שבחלקה השני של הפרשה, שהאריכו ימים וילדו כשהם בני חמש מאות, צדיקים כמותם, ובמשך מאות שנים נוספות, בחלק השני של חייהם המשיכו להוליד עוד בנים ובנות ללא שם ומספר, משום שהיו בשלב היצירה בעל מימדי העולם הזה, ובשל השלישי התעלו לעבר מדרגת העולם הבא ולא עשו בתקופה זו שארכה אף היא מאות  אחדות, מאומה, משום שהגיעו לשלימות היצירה בין החומר והרוח ועסקו ביצירת העולם הבא שלהם בעודם בעולם הזה. כיוצא לגימלאות החכם המתפנה על מנת לצרף ולזקק את הישיגיו של שתי תקופות חייו הקודמות."

ומוסיף לנו הרב ליפשיץ, לאלו המצויים עדיין בעולם הזה, את התחושה הבאה, שאותה חווה בחייו, והיא עתה כל יישותו:[72]

"האמת [של עולם האמת; תוספת שלי – מ. ד.] ניתנת להיאמר, שהטעם הכמוס של גן-העדן, נשמר כשהוא חבוי במעמקי נשמתו של כל אחד ואחד, ומופיע ברגע של חסד, כאשר שרוי האדם במצב של עומק הדמדומים, עטוף שרעפים, והנה עולה מן המעמקים מימד של עומק ומטעימו מן השלימות לרגע קט, טעם המעניק לחיים את הערך, שלמענו כדאי לסבול, רק כדי טעימה שאינה פגה, תחושת שלימות המהווה מקור לכיסופי אין קץ".

ומוסיף הרב ליפשיץ לקהל שומעיו: אני חוויתי תחושה זו, ועתה, זכיתי להיות עמכם, צדיקים שעטרותיהם בראשם, בגן עדן של מעלה, לאחר שעברתי בשנותי האחרונות ייסורים לא מעטים. אך, כפי שכתבתי לפני אותם ייסורים, כי לחיי, ועתה, למותי,  יש את הערך של טעימת השלימות, כפי שמסביר הרמב"ם[73] את מטרתנו כאן.

לאורך כל שנת תשע"ג המשיך הרב ליפשיץ בשיעוריו בעולם הבא, על פי הרעיונות שאנו, שומעי לקחו וקוראי כתביו, עלי אדמות, שמענו במו אוזנינו ופתוחה לנו הדרך לקוראם, שוב ושוב. המאזינים לאותם שיעורים התענגו מחידושיו ומדרך חשיבתו המיוחדת והחדשנית של הרב ליפשיץ, אשר יכול למצוא בטקסטים הידועים והשגורים של פרשת שבוע, היבטים חדשים ותובנות מפתיעות. לא פלא הוא כי באחד השיעורים, הזכיר המאזין הרשב"ם[74] את אשר כתב בפירושו על התורה:[75]

"וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה [רש"י], שפירש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר, חתנו זצ"ל, נתווכחתי עמו ולפניו, והודה לי, שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים, לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה, יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים".

והוסיף הרשב"ם: אם הדברים הללו היו נכונים לפני 1000 שנה, כוחם יפה, וביתר שאת בדור הנוכחי, על שלל בעיותיו. מבחינה זו, הוא הוסיף, הרב ליפשיץ עצמו, הוא זה הכותב את פרשנותו  "לפי הפשטות המתחדשים בכל יום".

ואכן, הרב ליפשיץ הזכיר את דברי הרשב"ם בפירושו הנ"ל, והוסיף מדיליה:[76]

"המציאות המשתנה מציבה בעיות קיום הדורשות פתרון במפגיע 'כפשטים המתחדשים בכל יום'. כך נפשו של אדם, מתהפכת ומתפתלת בין מוקשי החיים המבקשים לעוקרה ממקור חיותה העליון, והנפש נדחפת מתוך היסורין לאחוז בקרן אורה של מזבח הזהב כדי סיפוק מחייתה באותו רגע. והנה, הפלא ופלא, בזכות העיסוק בתורה יונקת היא מצד החוכמה האלוקית ומוצאת למעלה מכדי מזון סעודה או שתיים להחיות נפשה בדברים המתיישבים על  הלב, כנתינתם מסיני".

רש"י, הרשב"ם, אור החיים ופרשנים אחרים מצאו את דבריהם, בלבוש חדש, הכוללים מבט מחודש, אף אם הם, כאשר כתבו את פירושיהם, לא התכוונו לכך, שהרי מקובלינו, כי לאחר שיצאה היצירה הספרותית או ההלכתית לאוויר העולם, היא נתונה לפרשנות קוראיה, גם אם הכותב לא היה ער לכך בעת הכתיבה.

ואעיז ואומר, כי גם נשוא שיעוריו של הרב ליפשיץ, האדם הראשון, נוח, אברהם יצחק ויעקב, משה ו"גיבורי" תורה אחרים, האזינו לשיעורי הרב ליפשיץ על עצמם, ואף אם ייתכן כי בעת האירועים המוזכרים בתורה לא היו ערים למלוא משמעות מעשיהם, הגיבו על השיעורים באימרה זו או דומה לו: אנו עצמנו לא היינו מסוגלים לבטא זאת יותר טוב,  ממגיד השיעור, הרב זאב חיים ליפשיץ.

ואוסיף ואעיז לומר, על בסיס סיפור שבגמרא, כי הקב"ה עצמו שומע את השיעורים. אביא לעניין זה את דברי רבו של הרב ליפשיץ, הוא הרב ויינברג, המצטט את המקור התלמודי ומסבירו:[77]

והקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. וראה מאמר נפלא בגיטין ו, ב: ואשכחיה ר' אביתר לאליהו, א"ל: מאי קעביד הקב"ה. אמר ליה: עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר? א"ל: אביתר בני, כך הוא אומר, יונתן בני: כך הוא אומר. א"ל: ח"ו, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? א"ל: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן. והעולה משם, אף שכל אחד לא כיוון להאמת כולה... מ"מ כיוון במקצת אל האמת, שהקב"ה שמח אף במי שמכווין במקצת לאמת התורה.

 והדברים עתיקים."

נקווה כי ברבנו, הרב זאב חיים ליפשיץ יקויים מאמר חז"ל זה, כאשר הכיוון לאמת יהיה תמיד, ולמלוא האמת ולא רק לחלקה.

ראוי לציין, בהקשר זה, כי לשיטתו של הרב ליפשיץ, האמת הפנימית המשקפת את אישיותו של האדם, צריכה לבוא לידי ביטוי, ובדיעבד מכיר בכך הבורא. ובלשונו:[78]

"דברים שבקעו מן האמת הפנימית שבליבו, זכו לחותם שמיים שנקבע בהם. הסובייקט קיבל את הסכמתו וערכו של האובייקט. כך, אין האדם העמל בתורה חייב לנתק עצמו מייחוד מקוריותו על מנת לזכות בגושפנקא השמימית, אלא להיפך, חייב הוא לחדור אל פנימיות נשמתו שלו ולא להתכחש לה, עד שזוכה האדם להאיר את חשכתו שלו על פי מה שמאירים עיניו מלמעלה. כך ממצה האדם מן המקור השמיימי יסודות שהם חכמת חיים וערכי מוסר שהוא צריך להם בעולמו ואין לו עסק בנסתרות, ואין נפשו טרודה כיצד נראים הדברים מלמעלה, ודי לו במה שנתגלה לו לצורך עצמו, ועל מנת להנחות את דרכו בהם. כך דרכה של תורה".

והנה,  הגיעה שנת תשע"ד, ועוד מעט ימלאו ימיו של הרב ליפשיץ בישיבה של מעלה לכדי שנה. הגיע יום הכיפורים, עשרה ימים לפני תום השנה, וביקשו ממנו כי ייתן את שיעורו.

בחר הרב ליפשיץ ליתן שיעור על ספר יונה. השיעור התבסס על ספרו של הרב  "קיום ויעוד", והתקיים, במקביל, לשיעור שניתן בצרפת, על בסיס התרגום לצרפתית של הספר.

התארכה השעה, ולא אוכל לפרוס את כל משנת הרב בענייני יונה הנביא.

טעימה אחת, תתייחס אל יום הכיפורים האחרון, שחל בשבת. אביא מדברי הרב ליפשיץ על הקשר בין השבת לבין התשובה[79].

גם כאן[80], מתחיל הדיון בציטוט מדברי אור החיים:[81]

"ולמה שפירש בזוהר (יתרו פ"ח) כי ביום השבת משתלשל השפע של כל ששת ימי המעשה, יכוין על זה אומרו 'וַיְבָרֶךְ',  כי בו צוה ה' את הברכה לחיות העולמות.

         'כִּי בוֹ שָׁבַת, וגו'. צריך לדעת כוונת הכתוב במאמר זה.

ונראה לפרש, לפי מה שכתבנו למעלה, כי העולם היה חסר הקיום עד שבאה שבת, ועמד העולם. ויש להעיר בזה, שאותם ימים קודם שבאה שבת, במה היה העולם עומד, וכשם שהספיק לחיות באותן ימים בלא נפש השבת היה מתמיד והולך.

אכן, מצינו כי הקדוש ברוך הוא גילה הדבר, במה שאמר בעשרת הדברות     (ספר שמות, פרק כ, פסוק יא): 'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ . הרי גילה, כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כוח בעולם זולת לעמוד ששת ימים, לטעם הנודע לו, גם ידוע ליודעי אמת. ונתחכם ה', וברא יום אחד, הוא ידוע לה', ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש [חיוניות, אנרגיה – תוספת של הרב ליפשיץ] לעולם, שיעור המקיים עוד ששת ימים. וכן על זה הדרך. וזולת זה היום, היה העולם חרב בגמר ששת ימים, וחוזר לתוהו ובוהו, וצריך ה' להכינו פעם ב'. ובאמצעות שבת - העולם עומד. והוא אומרו, כי בו פירוש, באמצעות יום זה שבת מכל מלאכתו. ופירש, מה הוא המלאכה? היא הבריאה עצמה. כי לא מהתיקון, שהוא המעשה לבד, שבת, אלא גם מהבריאה. וכבר כתבתי למעלה, שהבריאה היא יש מאין. והוא מה שנברא ביום ראשון, בדיבור אחד. והמעשה, הוא התיקון, אשר תיקן דבר יום ביומו. ובאמצעות יום שבת, משפיע בכללות העולמות רוח המקיימת עוד ששת ימים. ולפי פירושינו זה, מצאנו נחת רוח במאמר אחד, שאמרו ז"ל (שבת קיט ב): כל המקדש וכו' ואומר ויכלו וגו', כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ע"כ. ודבריהם רחוקים ודחוקים, לפי הנראה: מי שמע כזאת, שיבא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו? אין אחר מעשה – כלום, ובמה יעשה שותף?! עוד, מה היא הפעולה הגדולה הזאת שבאמצעותה ישיג השגה זו?

ועוד, לו יהיה שיהיה מעשה זה גדול עד מאוד, מנין להם לומר דבר זה, שהוא נעשה שותף? ואם לצד הגדלת השכר, היה להם להגדיל שכרו לחלק לו ברבים (ישעי' נג) ואורך ימים וגבורה ועושר וכו', ומנין מצאו להאריך לשון לצד עילאה, להשתתף עמו במעשה בראשית?

 ולמה שפירשתי, אמת יהגה חכם, ודבר ה' בפיהם אמת, בטעם צודק. כי להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים, ואחר עבור ששת ימים יבא שבת אחרת, ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים. ולך לדעת, כי מציאות השבת בעולם הוא קיומו, שמקיימים אותו, כי אם אין מקיימים שבת - אין שבת. ותמצא, שאמרו ז"ל (שבת קנא ב): חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה. ואם אין שומר שבת, מה זאת עושה. ולזה, כל המקדש את השבת וכו', פירוש: מקיים ושומר קדושתו, באמצעות זה ישנו לשבת, ומאמצעותו מתקיים העולם. הראת לדעת, כי הוא המקיים העולם, ואין לך שותף גדול מזה, כדין וכהלכה."                                                                                

על בסיס דברים אלה, אומר הרב ליפשיץ, לאחר שדן בספרה 7  ובמשמעותה[82],  כי "השבוע, הנתמך בשבת שלפניו ובשבת שלאחריו מגלם מבנה זה, המשלב ניגודים ככמות ואכות, חומר ורוח, שמים וארץ, והופכם למציאות. בלעדי השבת אין קיום לעולם ואין מציאות"[83].

וממשיך הרב ליפשיץ ומסביר:[84]

"דא עקא, אין למבנה תלת-מימדי זה קיום אורגני. הוא חסר עצמאות וחסר סיכוי להמשכיות, בהיותו מורכב מניגודים בין כל אחד משלושת מרכיביו. האדם הוא היצור היחיד המסוגל לאחדם, משום שהוא בלבד נושא את שלושתם בקרבו. הוא חומר ורוח גם יחד. ובהיותו טורח לשלבם באישיותו ובהתנהגותו, שלושת מרכיבי הבריאה מוצאים את איחודם בו, האדם. עיסוק זה הוא עיסוקו העיקרי ודרכו הוא נושא באחריות למהלכה התקין של הבריאה. בהיות המרכיבים מנוגדים ביניהם, קיימת בהם הנטיה המתמדת להיפרד זה מזה. השבתם לכפיפה אחת היא הנקראת בתורה 'תשובה'. חז"ל מגלים, שכשראה האדם הראשון שהודה קין בחטאו וקרא במר לבו ומתוך חרטה כנה 'גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא'[85], ונוכח שאכן נסלח לו, הבין את חשיבותה של התשובה כיסוד עיקרי המחזיק את מהלכה התקין של הבריאה ובהתפעלותו קרא את[86] 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת'[87].

לאורך ספרו של הרב ליפשיץ על ספר יונה, מצויות מקבילות והפכים בין יונה לבין "גיבורים" מקראיים אחרים, שנראים, במבט ראשון, קצת רחוקים זה מזה, אך בעזרת רעיונותיו המקוריים של הרב זאב חיים ליפשיץ, הרואה את התנ"ך כמכלול אחד של יחס האדם לעצמו ולבוראו, ההשוואות שמופיעות בספר המעשירות את עולמינו הרוחני. אזכיר כמה דוגמאות: חנוך, אליהו הנביא ויונה, ששלושתם לא מתו, אלא עלו השמיימה בגופם[88]; יונה, נוח, אברהם ומשה, כמתפללים או כפאסיביים מול סכנה הנשקפת לדורם[89]; יונה הנביא וקורח המורד במשה רבנו, בפרק "פנים וחוץ וים – קורח ויונה"[90].

אני תקווה כי המעט שהבאתי מדברי הרב ליפשיץ יעורר תיאבון רוחני, וימשיכו רבים, כולל מוקירי זכרו, שכיבדוהו בערב זה, ויכבדו את מורשתו, בכך שיעיינו בספריו, בבחינת[91] "כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה - שפתותיו דובבות בקבר"[92].

על המלך שלמה נאמר:[93] "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה". הרב  זאב חיים ליפשיץ, יותר משהיה חכם, פילוסוף, פסיכולוג, רב, מטפל, יועץ, סופר, היה מחנך, מלמד, ובעצם מורה דרך. משנתו החינוכית, היא זו שדרבנה אותו לכתוב את ספריו.

במבוא לספר זחלתי ואירא, הוא כותב:[94] "תודה וחובת אין קץ אני חש כלפי תלמידי יותר מכולם, שבלעדי סקרנותם ורעבון הדעת שהציפוני בהם, לא היה ספר זה נולד מלכתחילה. הם שהעמידוני בפני בעיות קיום התובעות את פתרונן במפגיע, והם שחדקו בי להמציא להם מזור ותרופה, דרך הניסיון להבין את הקורות אותם. תורה הנקנית בייסורין היא התורה שקניתי באף. כך הפכה תורה שנולדה מייסוריו הקיומיים של מחפש האמת, לתורת חיים בבחינת תופח על מנת להתפיח, ויאכלו ענווים וישמחו".

ובהמשך ההקדמה, בהקשר אחר, הוא מוסיף:[95] "זכיתי בסייעתא דשמיא להרביץ תורה בתלמידים כבנים, ובזכותם הורחבה דרכי בצרכיהם של תלמידיי, שצרכיהם צרכיי וצרכיי צרכיהם. מכאן הזכות והחובה להעלות על הכתב את הדברים, לתועלת הרבים".

כל מהות הספר הנסיך הקטן היהודי הוא לימוד, וגם המסגרת הספרותית שלו היא מעין דו-שיח שבין הרב ליפשיץ, כמשגיח רוחני בישיבת "כרם ביבנה", לבין תלמיד המכונה "אליהו". בהקדמה מוסבר, כי הרב "השתוקק זה זמן רב לכתוב ספר כזה המלמד לא רק על עולם ערכים אוניברסאליים... אלא עולם ערכים יהודי המעמיד אותו בנחיצות מימד של גובה... [המטרה היא] לתאר את הספר ואת השפעותיו על תלמידיו כרב ומחנך. לשם כך הוא יצר דמות שקרא לה אליהו, דמות דמיונית המשלבת קטעי ביוגרפיות של רבים רבים מתלמידיו. את שאירע לתלמיד לאחר שבמהלך מפגש עמו, קרא את הנסיך הקטן, הוא מתאר בספר הנסיך הקטן היהודי. כספר בתוך ספר. רבדי המפגש, הוא קיווה, ילמדו את הקורא על אותו מימד של גובה ועל נחיצותו".[96]

אולם, העיקר אינו רק המבנה והמטרה, אלא התוכן החינוכי, ותכלית החינוך.

הרב ליפשיץ רואה בנוח וכן ביונה אנשים פאסיביים, אשר אינם פועלים כנגד הסכנה. נוח ממשיך לבנות את התיבה ורק בתשובה לשאלות סקרנים הוא מזהיר אותם מפני המבול, שאמר לו האל. ואלה דבריו[97]: "האזהרה היא פסיבית, היא מניחה לסכנה להתקרב. לעומת פסיביות זו, קם החינוך בהתרסה. החינוך הוא אקטיבי. הוא מתאמץ למנוע את הסכנה בעודה באבה. אברהם יצא אל העולם כדי לחנכו. אברהם היה היוזם הראשון, הראשון שחיפש את נוכחות האלוקים עוד בילדותו. הראשון שהכריז על נוכחותו קבל עם ועדה. מכאן יצאה הבחירה החופשית מכבלי הפסיביות אל מרחבי חופש הבחירה".[98]

בעיני הרב ליפשיץ, לא רק שיש לפעול על פי דברי החכם מכל אדם[99], "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל־פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". יש לתת לכל תלמיד, ולמעשה, לכל אדם, את האפשרות ליצור ולגבש בעצמו, על פי אישיותו, את דרך עבודת ה' שלו.

דוגמה לכך מובאת בפרשנות הרב ליפשיץ לפרשת ויחי, תחת הכותרת "יעקב וחכמת החינוך"[100]. יעקב, הוא חכם בחכמת החינוך, ומבחינה זו, שונה מצדיק השוטח בקשתו של אדם בפני היושב במרומים, שכן יעקב אינו בבחינת עבד לפני המלך אלא, כלשון הרב ליפשיץ "בבחינת שר-שותף למלך. ברכת חכם היודע ומגלה רזים לבניו, בבחינת 'מי גילה רז זה לבני'[101]. קיום ההנחיה מאחדת את האדם המקיים עם המקור האלוקי. איחוד בין שמים וארץ הוא מטרתו של עובד ה'. יעקב המחנך מציב לכל אחד מבניו את מטרתו המיוחדת לו. זה תוכן ברכתו. טכס הנחת היד על ראש המתברך מורה על הסכמת המברך והמתברך לקיים את הברכה ולאחד בכך שמים וארץ. המקבל סמכות והמברך המייצג סמכות. המברך מביע בברכתו, בנוסף על כך, גם את אחריותו כלפי המתברך לחינוכו. חובת האב לחנך את בנו ולהיות אחראי לחינוכו. אם היתה חשיבות הברכה בטכס בלבד היתה זו חשיבות מיסטית ולא היה מקום להקדים הצעיר על הבכור. רק אם היתה כוונת  הברכה להגדיר את היכולת של המתברך ולהכינו לתפקידו בעולמו, היה בחשיבות התפקיד לקבוע את סולם הקדימויות, ובזה אפשר להבין את העדפתו של יעקב עצמו, בבחירתו את יוסף כממשיך דרכו, ואופן ברכתו את בני יוסף"[102].

בהמשך, מספר הרב ליפשיץ על יעקב, ולמעשה מתאר את עבודתו שלו:[103] "המחנך המברך אינו נוטל על עצמו תפקיד של שופט ולא כנביא בשער. לנגד עיניו ניצב תפקידו של המתברך, תפקיד הנתון בידיו של המחנך, על מנת להכינו ולהנחילו למתברך, ואין דעתו נתונה לעובדות ולפרטיהן, אלא לעיקרון ולפוטנציאל הכרוכים במילוי התפקיד".

כפי שאמרתי לעיל, ראה הרב ליפשיץ בכל תלמיד אישיות בפני עצמה, המחייב טיפול המתאים רק לו. גם בעניין זה דוגמת יעקב, משמשת אב טיפוס לדרכו של הרב ליפשיץ. "יעקב מעדיף להגדיר את אישיותו המיוחדת של כל אחד מבניו על פי קריטריונים שונים של תפקיד האדם בעולמו"[104]. ניתן לומר כי כך נהג הרב ליפשיץ ביחס ל-12 ילדיו, כאשר כל אחד חינך על פי אישיותו, וגם בן זוגו או בת זוגו נבחרו על פי אמת מידה זו[105].

ניתן לראות בחינוך את האמצעי או הדרך שבעזרתה ניתן לשכנע כל אדם כי אכן הוא בעל אישיות אינדיבידואלית, שיש להעצימה ולפתחה, וזאת בהתאם לתזה המרכזית של הרב ליפשיץ בדבר "מקומו של האדם", המוסברת באופן הבא:[106]

"האדם עצמו נתפס כמיקרוקוסמוס הממצה בנוכחותו לא רק את הקוסמוס כולו, אלא את הנוכחות האלוקית בכבודה ובעצמה. מכאן חשיבותו הבלעדית של האדם בעולם, וממנה נגזרת אחריותו לבריאה ויכולתו ליצור ולא רק לזרום עם הבריאה. מכאן יכולת הבחירה המחייבת והמזכה לשכר ולעונש, ובעיקר היכולת והזכות להיות בן ברית לבורא עולם, בן ברית שהשפעתו על הבריאה שקולה כביכול לכוחו של בורא עולם.

תפיסת יסוד זו מאפיינת את היהדות ומייחדת אותה על פני כל יתר התפיסות הדתיות המייחסות לאדם מקום צנוע בבריאה ויכולת שאינה שונה במהותה מיכולתו של כל נברא. למותר לציין שהתפיסות המיסטיות גוזרות על האדם צמצום מעליב ומשפיל, ורואות בו קרבן לכוחות קוסמיים שהשפעתם מכרעת על גורלו.

לאדם בתפיסה היהודית כוחות העולים על כל כוח הקיים בבריאה, ללא יוצא מן הכלל. רק הבורא גדול ממנו, ורק כלפיו על האדם לחוש שעבוד ומחויבות. מכאן החובה להתייחס אל העולם דרך הפריזמה האלוקית. לשם כך העניק הבורא לאדם את התורה והמצוות. 'כל מעשיך יהיו לשם שמיים'[107] דרך השמיים מתבונן האדם על קיומו ומושל עליו ועל כל הבריאה. אם ינסה האדם להתייחס ישירות אל קיומו שלא דרך הפריזמה האלוקית – 'יתוש קדמך'[108] מוכיח הבורא את איוב המתייסר – מאבד האדם את כוחו האלוקי, את איכותו, שעה שהוא מהין לפרוק מעליו את חובתו לבוראו".

 גם בכריכות ספריו של הרב זאב חיים ליפשיץ  ניתן לראות מודל ויישום של רעיון זה. על כריכת קיום ויעוד מופיע צילום של פסל אבסטרקטי, המשקף את נפשו האומנותית של הרב[109]. כריכת זחלתי ואירא, עם אותיות הזהב שעליה, היא דוגמא לספרות התורנית ה"רגילה", המראה לנו  את עולמו התורני ישיבתי ליטאי של הרב ליפשיץ. הספר האחרון, הנסיך הקטן היהודי, הוא בבואה לנימי נפשו של הרב ליפשיץ כמחנך ילדים; אף כי הספר הנראה, לכאורה, כאגדת ילדים, יש בו תובנות לבוגרים ולמבוגרים, ולכל אדם, היכול למצוא את עצמו בסיפורים ובאנקדוטות של הספר הנסיך הקטן.

שיאו של פיתוח רעיון זה של עוצמת האדם ואישיותו, על פי גישת הרב ליפשיץ, הוא כי התפילה אינה משועבדת לכוונות של ספרים, אלא משקפת את פנימיותו של המתפלל:[110]

"ביטוי זה משנה את המשמעות שהוא מעניק למצוות ייחוד ה', שהיא יסוד המצוות כולן, והיא מצווה תמידית. בקריאת שמע, מצווה האדם לכוון ב'אחד' להמליך את בורא העולם על ארבע רוחות השמים – ומדגישים אנשי המוסר – גם על עצמו. הכוונה נתפסת כהעברת המחשבה על פני מרחבי התבל מקצה העולם ועד קצהו, כריכת הכול בחבילה אחת, ושליחתם לכתובת האלוקית. הריכוז המאומץ באוסף מקרי זה של עצמים מדומים עולה במאמץ רב, ואין הוא מניב פרי. המאמץ המכוון נדון לכישלון מראש, וזאת גם בשאר פרקי התפילה. כשם שאין כל צורך למודעות של כוונה בשיחת רעים אקראית, משום שהיא טבעית, ומביעה את התחושה של המשוחחים, כך מיותרת כל כוונה בתפילה שאינה משקפת את המתפלל. המחשבה על פי הכוונות שבספרים אינה כוונתו האישית של המתפלל, ולכן אין כל טעם לנסות להתפלל על פי הכוונות האלה. כל מטרתן היא לסייע ביד המתפלל לגבש את כוונותיו שלו, מתוך המבחר הכתוב, אך אין כל הכרח לכוון את כל הכתוב, אלא אך ורק את הנוגע למצבו של המתפלל, לרמתו הרוחנית ולמתרחש בקרבו בעת התפילה. כל מאמץ להשיג כוונות גורם לכפייתיות, שהיא הגורם הזר והמסוכן ביותר – לשבש את חיוניותו הרוחנית הטבעית של המתפלל ואת התייחסותו האינטימית אל הבורא.

עובד ה' האינדיבידואלי, תפילתו מבטאת פרץ ספונטאני של רגשותיו העמוקים מכבשונה של הנשמה המתגעגעת אל בוראה. איכותו האלוקית מושלת במרחב אישיותו, היא היוזמת את פעילותו ונוגעת במעגל קיומו בלבד. קיומו מורכב מאירועי הסביבה שמוינו בזהירות מדוקדקת ע"י טעמו וצרכיו האישיים. איכויות אישיות הן היוזמות את היציאה שלו מן הכוח אל הפועל, ואין הן מופעלות ע"י גירויי הסביבה המקרית. אין אדם זה נגרר אחר המתרחש: הוא היוזם אותו. ולכן אין הוא מתייחס כלל לאירועים שהם חסרי משמעותו עבורו. הנוכחות האלוקית איננה לגביו אוסף של רעיונות שנאספו ממקורות שהוא נתקל בהם באקראי, אלא חוויות אישיות מניסיונו".

בני משפחתו של הרב זאב חיים ליפשיץ, הלכו אף הם בדרך החינוך.

ראשונה לכל, רעייתו, הרבנית חוה לאה, שהייתה מורה הן בשוויץ, לפני נישואיה ולאחריהם, והן בישראל, עד לגידול תריסר הילדים, שהייתה והינה משימת חייה החינוכיים והלימודיים. כל מה שינקו הילדים והנכדים, מבית הרב והרבנית למדו, כאשר הרב היה בקומה התחתונה עם המטופלים ועם התלמידים, מי שלימד והורה לילדים ולנכדים – הייתה הרבנית, בדבריה, ובעיקר באישיותה ובהתנהגותה. 

הבן הבכור יוסף יצחק, משמש כראש ישיבת "רבי יצחק יחיאל", ובנוסף לכך מלמד באוניברסיטאות שונות.

הבן אלי, אמנם עיסוקו המרכזי הוא משפטן, אך יצא לאנגליה ללמד סטודנטים וגם היום הוא ממשיך ללמד, הן במכון לב והן בשיעורי הדף היומי.

הבת גילה, התחילה את עיסוקה בחינוך לגיל הרך, כאשר הייתה גננת.

הבן ישי, ר"ם בישיבה תיכונית, לאחר ששנים הרבה עסק בייעוץ חינוכי אישי.

הבת מרים, גם אם לא עסקה בחינוך באופן פורמאלי, טיפלה בבנותיי כאשר היינו בחוץ לארץ, בהפגינה כישורים חינוכיים לימודיים ואימהיים.

הבת יעל, הקימה בית ספר באנגליה, ועומדת בראשו.

הבת בת שבע, היא מורה בבית ספר תיכון ראי"ה, בבית אל.

הבת שרה, המלמדת בבית הספר הניסויי (כללי, ולא דווקא דתי), בירושלים.

הבת מיכל, הייתה מורה מדופלמת בבית יעקב, בירושלים, במשך שנים רבות.

הבן יגאל, אם כי עוסק בדרך ארץ ובמחשבים, מדי שבת אחר הצהריים, ממשיך את מסורת אביו, ונותן את השיעור ב"סדנת אנוש" בין מנחה למעריב.

הבן שלמה, בנוסף לעיסוקו בדיינות ובכתיבת ספרים, הוא גם רב בית כנסת, ומלמד בישיבה בבני ברק.

הבת רחל, מורה בבית יעקב, בירושלים.

מפאת קוצר הזמן והמקום, הבאתי את הנתונים ביחס לצאצאיו הישירים של הרב ליפשיץ. אם הייתי מתייחס לבני/בנות זוגם ולנכדים/נכדות, הייתה התמונה מפוארת יותר, שכן החינוך – על כל זרמיו, שיטותיו ודרכיו – הוא המאפיין את הרב זאב חיים ליפשיץ ובני "שבטו". אך מגבלות הזמן והמקום, לא אפשרו להביא את כל הנתונים ביחס לכולם, ומן הפרטים שהובאו ניתן להסיק על כל יתר בני המשפחה המורחבת.

לא הספקנו לספר על הרב זאב חיים ליפשיץ, האדם, הבעל, האב, הסבא, מנהיג בית הכנסת – שנוסד על ידי מתי דגן ז"ל ויבדלו לחיים ארוכים וטובים, נחמיה אשר ודוד גוטמן[111] ואשר מתפללים ומתפללות בעבר ובהווה נמצאים כאן – שליח הציבור בימים נוראים, הפסיכולוג, הגרפולוג, המשיא עצות חיים, הנחלץ להגן על החלש, ועוד.

ראיתי לנכון להזכיר היבט אנושי אחד: בבית הכנסת של סדנת אנוש, אחד המתפללים סובל מתסמונת דאון. הוא משתתף איתנו בתפילות מזה כשלושה עשורים, מגיל בר המצווה ועד היום שהוא מעל גיל 40. היחס שהרב ליפשיץ העניק לו, כולל להעלותו לתורה, לאפשר לו לשיר בהקפות של שמחת תורה, ועוד, היוו נקודות אור בחייו, והכול בזכות מאור פניו של הרב ליפשיץ. הרב ליפשיץ הציע לאותו בחור ל"למוד", על פי כוחו, את פרשת השבוע וההפטרה. כיום, לאחר אותם שלושים שנה, גם אדם זה יודע מידי שבוע, מהי הפרשה וההפטרה הצמודה לה, ואף את המועדים המדויקים של קידוש החודש.

חזקה עליי מצוות המארגנים לדון במשנתו של הרב, וכך ניסיתי לעשות, בכוחי הדל.

הרב זאב חיים ליפשיץ ז"ל נמצא במקום הראוי לו, יחד עם פמליה של מעלה.

לנו – הוא חסר. באומרי "לנו", כוונתי לתלמידיו, שומעי שיעוריו ומתפללי בית הכנסת "סדנת אנוש". לאלה ששמעו לעצותיו וחייהם השתנו עקב כך (הן תלמידים והן זוגות שהגיעו לשלום בית ולשלמות), ולא כל שכן לבני משפחתו – החסר גדול ועמוק עוד יותר.

יהי זכרו ברוך.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.