a

פרשת עקב תשס"ה

שלושה  דרכים  בעבודת  ה' תורה  עבודה  וגמילות חסדים.

על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. האם יהיה זה מן הענין לברר מי מהם עדיף? שהרי בפרשת ואתחנן מופיעה פרשת שמע ישראל העוסקת בקבלת עול מלכות שמים בעוד שבפרשתנו, פרשת עקב, מופיעה פרשת והיה אם שמוע שבקריאת שמע העוסקת בקבלת מצוות.

בנוהג שבעולם, ובתפיסתם הדתית של יתר האומות, אימץ המון העם את התפיסה השורצת אמונות תפלות, שדים ורוחות וחצי מיסטיות כאסטרולוגיה, נומרולוגיה ושאר ירקות ודחס בהם את גורלו ותקותיו בדרכו אל השוכן במרומים וייחס לו תואר של מלך הכישוף והרוחות המיסטיות. את ההגיון והרציפות השיטתית העניק ברוחב לבו לעצמו דוקא, ליצור האנושי שבין שוכני חלד! לידיו הבטוחות כביכול, למרות זמניותו. שהרי הוא מודה בהכנעה שידיו הכאלו איתנות, רפות שעה שמופיע אסון מאת איתני הטבע. גישה חצויה להדהים בשעת שיגרה, שעה שהעולם כדרכו נוהג, האדם הוא מלך, ולפתע בהופיע אסון בדרכי הטבע שאין לאדם חלק בו, נרפות ידיו מתוך יאוש גמור. אין הוא חש בגישתו הסתורה וההפכפכה.

גם שלומי אמוני ישראל מצויים בהתלבטות מתמדת עד היכן גבולות ההשתדלות העושה שימוש בדרכי ההגיון המסחרי או המדעי, שעה שהוא עומד בפני בעית פרנסה ובריאות. הוא יחקור וידרוש בלהט, בידי מי יפקיד ומה כיוון יבחר למאמציו למען פרנסתו ובריאותו. באותה עת הוא נוהג לשכוח שהמושל בכל והמקיף את כל בעית ההישרדות הוא מלך העולם, ובידיו הבטוחות והנאמנות מצויים מפתחות הפרנסה והבריאות. ידיעה זו צריכה להעניק לו את מידת הבטחון והיא, ורק היא צריכה לקבוע את תחום ההשתדלות. הכוונה אינה במישור הטכני והמעשי בלבד, אלא בעיקר במישור הרוחני העמוק שבנפשו, הוא שיקבע את מדת הדאגה והרצינות והטרחה וההתרגשות המתעוררים או המתונים שבו, נוכח בעית הישרדות כל שהיא. אם בתחום הפרנסה, ואם בתחום הבריאות. מידת הבטחון היא אבן הבוחן לרמת קשריו עם בוראו. והיא בלבד שתקבע את דרכי ההשתדלות הרציונלית הגיונית, מעשית ושכלית שינקוט על מנת להתמודד כראוי בבעית ההישרדות העומדת לפניו.

לכל אדם ולכל מצב מידת בטחון שונה. מידה זו נקבעת על פי עוצמת הדביקות הנוצרת מחדש במעמקי נפשו. אכן, סבך של נסיונות עוטף, ממריץ חונק את האדם בדרך ההישרדות. הסיסמה "אל תביאני לידי נסיון" מלווה ומצדיקה את הנסיון. הכחשת ההשתדלות הינה מנוסה מן ההתמודדות המתמדת שנגזרה עליו במלחמתו על קיומו.

נסיונות הבריחה הן שונות ומשונות. יש שנסיון הבריחה ימצא אותו כשהוא דבק בתפילה ממושכת תוך שהוא מזניח ברב או במעט את חובת ההשתדלות לעסוק בפרנסת משפחתו הרעבה ללחם, ויש שיזניח את בריאותו עד לרמת פיקוח נפש ויראה בהזדקקות לרופאים חסרון הגובל בכפירה במידת בטחונו ביושב במרומים.

ויש העוסקים בהשתדלות במרץ, השתדלות המנצלת את כל משאבי הזמן והרגש ויתר משאבים חיוניים עד ללא התר לו פנאי לעסוק בעבודת ה', היא תפילה. מי מהם יותר יראה שמים, קשה לקבוע. זה מעלתו וחסרונו מצד אחד כשם שהאחר מעלתו וחסרונו מצד שני לא פחות חמורים.

אצל אומות העולם נמסרה עבודת ההתקשרות הישירה לאנשי מקצוע הדת, בעוד שהשימוש באמצעים רציונליים היא נחלתם של רוב העם ובעיקר אלו הרואים עצמם בעלי כשרון והישגים במדע ובטכנולוגיה. אלו פטורים כביכול מהתיחסות עם בורא עולם שנותר להמון העם הנבערים מדעת. הללו, כאמור מייחסים לו תואר מלך מושל בתחום המיסטי, מקור לפחדיהם.

כנראה מסבכת התורה את הענינים ביתר שאת כשהיא מעמידה את העולם על יסוד נוסף, והיא העיסוק בתורה כדרך של עבודת ה' בפני עצמה וכדרך חיים. בסיסמה מנחה המלווה את העוסק בתורה: כל העסק בתורה פטור מעול מלכות ומעול דרך ארץ. ומלאכתו נעשית על ידי אחרים. האמנם? סקירה שטחית על הנעשה בעולם עשויה לזמן ראיות לכאן או לכאן. כאמור, אין בסקירה שטחית לזרוק אור על הבעיה, אלא להשליך עליה חול ולסבך ולהעמיק את הנסיון.

אין מנוס מהעמקה יסודית על מנת ללבן את הבעיה ולבנות את יסוד הבטחון שהוא בלבד עשוי להושיע את המאמין מסבך הנסיונות.

באומות העולם כבשה את הלבבות דרך עבודת ה' הישירה התובעת התעלמות רישמית מכל דרך אחרת. תפיסה שיצרה בהכרח כת של נזירים ונזירות שהנזירות הפכה להם למקצוע, ולעיתים קרובות לעמדת כח לכל דבר וענין, כולל כח של ממון והשפעה מדינית בלתי מבוטלים. עסקם של עובדי ה' מקצועיים אלו הוא בעסק התפילה שהפך למכשיר המשרת את עצמם ואת כל המאמינים בכח תפילתם. מקצועם בולט בהופעתם וגם בלבושם. נודה על האמת שאלו חודרים גם בקרב מחננו. מצויים בינינו כאלה המייחסים להם את כוחות התפילה מתוך התבטלות עצמית וחוסר אמון בכח התפילה של כל יהודי באשר הוא.

אין ספק שהתורה רואה בעין ביקורתית את צמיחתו של מעמד ה"עובדים" הבלעדי הזה. לא רק בסמכותו להפקיע כאמור את כח התפילה מיתר המעמדות.

סיבה שניה ליחס הביקורת היא שהיא פוטרת כביכול את מעמד ה"עובדים" הנ"ל מכל השתדלות בדרכי הטבע. וכל זאת מתוך התנשאות כלפי כל אותם העוסקים בהשתדלות, בראותם בהם פחותים אם בכלל שייכים לעובדי ה'.

יש המצטרפים לכת זו מתוך עצלות מעיסוק בהשתדלות. כביכול זו הדרך הנכונה ואין בילתה. שיטתם להתגונן תוך ציטוט חלקי של מקורות המצויים בפרשתנו כגון "ועתה מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה" ומצרפים את מאמר חז"ל לפסוק זה "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים" ומייחסים לדרשת חז"ל זו כוונה מסולפת, כביכול ההשתדלות כולה בידיו של הקב"ה בלבד ואין לנו אלא לסמוך עליו ולא להשתתף עמו בהשתדלות. לאמור, ההשתדלות מפריעה ואינה מסייעת בפתרון הבעיה.

כוונת חז"ל להתמקד באמת זו תוך עיסוק בהשתדלות דוקא לקיים את הגזרה שנגזרה על אדם הראשון כשגורש מגן העדן "בזיעת אפיך תאכל לחם" גזירה שנגזרה על האדם ללא יוצא מן הכלל. אין דרך לעקוף את הנסיון להתיחס לדרכי העולם ברצינות הראויה תוך ידיעה ואמונה שאין מקור הברכה בעיסוק זה אלא הכל בא ישירות מן השמים. כמו שנאמר "וברכתיך בכל אשר תעשה" לאמור אתה תעשה מתוך חובת השתדלות אתה מכין כלי המכיל את ברכת ה'. כלי שעליך לטרוח ולהכינו אם חפץ חיים אתה.

הנסיון לעקוף השתדלות מצוי במעמקי האדם, בגעגועיו לחזור למצב בראשיתי של גן העדן בו טרחו עבורו ברואי מעלה והכינו אף את מאכליו ללא טרחה, ובעיקר ללא שתהא רובצת מלחמת הישרדות לפתחו. מכאן צומחת הנטיה לשגות בחלומות גדלות וזה המקור לנטייה לעצלות. אין התורה מעודדת כמובן נטייה זו. להיפך, התורה מטילה על האדם משימה כבדה להשתמש בחיי החומר על מנת לקדשם ולהשתמש בהם כקרבן, כחלק מעבודת ה'. צד שני של הפיתוי הוא לשקוע ראשו ורובו בעסק הקיום. עיסוק זה עומד בסכנה המופיעה אף היא בפרשתנו "פן תשכח את ה' א-לוהיך" "ולמען תזכור כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פיו יחיה האדם". יש לציין את מה שכתבנו במקום אחר ששילוב זה בין הרוח והחומר קיים בעיקר בארץ הקודש. בחוץ לארץ אין השילוב בין החומר והרוח עולה יפה. שם על האדם למעט בחומר ולהרבות ברוח כדרך בעבודת ה'.

העיסוק בתורה.

לא בכדי נקראת עבודת ה' עיסוק בתורה ולא לימוד תורה. משום שהמאפיין דרך זו הוא רוחב הדעת המקיפה עולם ומולאו ואוצרת תחת שולי גלימתה עולם ואדם, תאוריה ומעשיות, רוח וגוף כאחד. המאפיין אותה בכל זאת היא הבלעדיות. (האקסלוזיבית) מכאן שהעוסק בגמילות חסד עם הבריות לשם שמים ומתוך עומק רגישותו למכאוביהם במסירות נפש הרי הוא הולך בדרך התורה, כשם שהעוסק כל ימיו בהוויות אביי ורבא, מרביץ תורה וכותב חידושי תורה, הרי הוא הולך בדרך התורה ומעמדו מעל כולם. בתוקף לימודו וחידושי תורתו הוא מוריד את התורה משמים ארצה כמשה רבנו בשעתו ונמסרו לו מפתחות שמים לשפע ברכה על הארץ לא פחות ואף יותר מן העוסק בתפילה.

העיסוק בתורה מתמקד בתמצית ומפעיל את מיטב האיכות היוצרת שחנן הקב"ה את בחיר יצוריו, את האדם. הוא מיישם את כללי עבודת ה' הכתובים בתורה, את ההלכות ואת העקרונות כ"ועשית הישר והטוב" במיטבם ומשרה בהם את החומר. כך נוצרת אחדות בין הרוח והחומר, כך מוצאת הרוח את מימושה, וכך משמש החומר בגד וכסות לרוח. כך נוצר הכלי והתוכן. ועיקר גדול עומד מאחרי הדברים. רוח היצירה שבאדם, האיכות הא-לוהית המאפיינת את העיקר שבצלם הא-לוהים מוצא בעיסוק בתורה את ביטויו במיטבו. כך מקיף לימוד התורה עולם חמרי בעולם רוחני כאחד. פרט וכלל, אישי וכללי מתוך אחדות ושלמות.