פרשת דברים – ואתחנן תשס"ה.

עבודת  ה'  מתוך  יראה – עבודת  ה'  מתוך  אהבה  אינן  תרתי  דסתרי.

ספר דברים נקרא גם בשם ספר משנה תורה. מקופיא נראים הפסוקים מלאי ההוד והעוצמה כפואטיקה. לבוש של יפעה פיוטית למה שכבר נאמר בפרוטרוט בסיפורי יציאת מצרים שבספר שמות ובעיקר בספר במדבר, אך ללא כל תוספת שבמהות.

נראה על אף הנאמר שבמשנה תורה טמון יסוד חדש המשנה את המהות לחלוטין. נתחדש למשה היבט חדש ולא רק על נושא ידוע, אלא על נושא חדש שעבורו הפכה משימתו לקשה עד בלתי אפשרית. מה הטעם ראה משה להתבטא בלשון חריפה וממורמרת כשהוא מערב עצמו בהם. מאשים כביכול את עצמו וקושר עצמו בכפיפה אחת בגורלם. תוכחה מגולה והאשמה נסתרת: ,,לא אוכל לבדי שאת אתכם! מה היה עד כה? מה השתנה? מה ראה על כך הרועה הנאמן שהוציאם ממצרים? ,,איכה אשא לבדי טרחכם..."

מה עצה של ,,הבו לכם אנשים חכמים" עשויה לפתור את הבעיה. במה שינה משה את תאור פרשת המרגלים ובכים שהפך בכיה לדורות: ,,וייטב הדבר בעיני" האמנם קיבל משה בלב קל ושמח את דרישתם, והרי העניק ברכה ותפילה מיוחדת לתלמידו הנאמן יהושוע: ,,י-ה יושיעך מעצת מרגלים." בלב כבד שלחם משה למשימתם, מחמת הפיתוי שהיה טמון במשימה זו. היכן היה טמון הפיתוי? גם תאור המאורע מקבל אצלנו היבט חדש שכולו בסימן הכשלון. ,,ובדבר הזה אינכם מאמינים, שהוא מבטיכחם להביאכם אל הארץ אינכם מאמינים בו" (רש"י). ואחרון אחרון ולא חביב ,,גם בי התאנף ה' בגללכם" משה מוצא עצמו מעורב ולוקה בכפליים. אינו זוכה לבוא אל הארץ המובטחת, משאת נפשו ומטרת חלומותיו. בגללם! ואינו נוטל אחריות כמלוא הנימה. בגללכם ולא בגללי. ללא עוול בכפי. כביכול מאן דהוא מצא במשה, עבד ה' הנאמן, שמץ של עוול. ואתם הייתם כפויי תודה, שהרי לא חסרת מדבר בלכתכם במדבר השומם והנורא זה ארבעים שנה.

ומה פישרה של ההבטחה החדשה: ,,היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים... ורגזו וחלו מפניך". דברים ב', כ"ה. וביתר שאת וביתר בהירות בפרשת ואתחנן ד', ו'. ,,כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים... ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

ובפסוק כ"ו בפרק ו' מציין הרמב"ן יסוד שעל פיו יש להבין את החידוש שבדברי משה: מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי"... ,,בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, יאמר הכתוב כן והוא בלשון בני אדם". בידינו המפתח לחידה שבדברי משה.

מה מועיל ומה מביא לדבקות, יראה או אהבה. משה עבד ה', שהיה דבק בו באופן מתמיד ולא היה זקוק להכנה כדי להתקשר אל בוראו כשאר הנביאים. מוכן תמיד. פרוש מדרכי בני-אדם הקשורים בחומר שבעולם הזה. וזקוקים באכילה ושתיה ושינה עד כדי תלות מוחלטת. משה לא היה תלוי באלה מהבלי העולם. ,,ועתה מה ה' א-לוהיך דורש מעמך – כי אם ליראה" וכי יראה מלתא זוטרתא היא, וכי יראה דבר פעוט הוא, מקשים חז"ל, ועונים כן, עבור משה עבד ה', מלתא זוטרתא היא. משה מתקשה להשיג ולהעריך את התלות בתנאי החומר, וכבר העבירה עליו אחותו מרים ביקורת. מרים שאהבה וכיבדה אותו יותר מכל אדם, והתקשתה להבין כיצד פרש משה מאשתו. כשהיא מבינה, כנראה שפרישה מאשת חיקו היא חסרון אהבה, שהרי פרישה מחמת התפקיד לא קשה להבין. מרים ראתה בפרישתו העדר רגש האהבה. ועל כך לקתה בצרעת וזכתה לתוכחה ישירה מאת נושא אהבתו הגדול והנורא. לאמור טעות היא בידך שאת מייחסת למשה היעדר רגש האהבה. משה עבדי נאמן ביתי אינו אך ירא ללא אהבה. יראתו אהבה ואהבתו יראה. תאומים שזורים ללא הפרד הם רגשות האהבה והיראה. יראה ללא אהבה אינה מחזיקה מעמד לטווח רחוק. יראה חיצונית כתוצאה מאובייקט מפחיד איננה קרויה יראה. בטל דבר בטלה היראה. כגון דא גם האהבה שאיננה תלויה בדבר חיצוני, אם היא אכן תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. שניהם רגשות שמקורם באני, במהות הפנימית ולא במנגנון הישרדות כל שהוא. משה שהיה עובד ה' דבוק כליל ותמיד בבוראו, התקשה להפריד ולמען האמת לא ראה מקום להפרדה בין השניים. והנה נוכח בשינוי השיטה של הקשר בין הבורא לעם ישראל. והדברים עמוקים ומגיעים לתשתית המהות של דרכי בני-אדם.

ישנם עמים שבמהותם בנויים על שלטון רודני. דיקטטור אימתני רודה בהם באכזריות. מעניש וממית והם מרוצים. העמד עליהם מושל שנבחר בבחירות חפשיות ודמוקרטיות, והנה לא רק שהם אינם מכבדים ואוהבים אותו, אלא גם בזים לו ואינם מצייתים לחוקיו, חוקים שנחקקו על ידי נציגיהם שלהם. הווי אומר שדברים שיצאו מתוכם אינם נחשבים בעיניהם. לעומת זאת, חוקים שנכפו עליהם מבחוץ, בכח הזרוע נראים בעיניהם כחוקים של ממש. כיוצא בהם במישור הפרט. בני אדם שונים זה מזה. האחד מונע על ידי האהבה, והשני מציית רק לכח. לכל אחד מהם צד חזק וצד חלש. המונע מכחה של אהבה אינו מקבל באהבה חוקים שאינם נראים בעיניו. חוקים הגורמים לו למגבלות שאינם מתישבים על דעתו (המוגבלות בנגיעות אישיות) והשני ירא ויכבד אך ורק נוכח שלטון מאיים, ואינו מציית בהיעדר של שוטר בסביבה אף לחוקים כחוקי תחבורה שנועדו להציל את חייו. מכאן שרק שלטון המפעיל סמכות מתוך עוצמה ואהבה כאחד יצלח להנהיג. ושלטון מעין זה הוא חזון לעתיד לבוא ויתממש רק בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

דוגמה חדה ומשמעותית היא דוגמת המורה המושל בכיתת זאטוטים בכח השבט, ומורה המושל מכוחה של האהבה לתלמידים. בזמני, לפני שני דורות, היינו יראים מן המחנך שלא נמנע מעונשי גוף על כל דבר פעוט. מורה ממורמר שלא עבר הכשרה פדגוגית, אך היה תלמיד חכם ורדה בתלמידים, שהיו יראים ממנו. היעלה על הדעת להציבו לפני כיתה בת זמננו בה שורצים זאטוטים מפונקים שהחוק מגן עליהם מפני אימתו וכוחו של המבוגר. המצ כיום בכיתה שהמורה ירא מן התלמיד, ושניהם יודעים זאת. מורה שבדורות לשעבר יברח כל עוד נפשו בו מכיתה בת זמננו. כשלון צפוי מראש מצפה לו.

כיוצא בזה משה שהיה מושל ומגבש כרועה עדרו את עם ישראל, כאשר הקב"ה יוזם ללא ציפיות של יוזמה מצד העם. השגחה ללא תימוכין בבחירה חפשית. לפתע, עם כניסתם לארץ המובטחת רואה הבורא לנכון להעמיד את העם בפני האתגר של שיטה חדשה, שיטת הבחירה החפשית. ארץ נושבת, ארץ שההתמודדות בה תהא טעונה התמודדות עם הבחירה, התמודדות דרך התנאים החומריים. איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. במובן שהגפן והתאנה עלולים לרבוץ ולהכביד על הקשר והגישה הישירה אל בורא העולם שאין לו ענין בחומר. דוקא האדם כיציר חמרי הרובץ תחת משאו, כיצד יתעלה לשמים כשהוא טעון לעיפה במשא החמרי? למשה היתה זרה השיטה החדשה בעוד הוא הנהיגם במדבר שלא היה עמוס במשא החמרי, על כך ראה צורך להכינם מתוכם, לחנכם להתמודד עם יוזמת הבחירה.הנה בגללם, בגלל השוני המהותי לא היה צורך בהנהגתו עם היכנסם לארץ המשופעת במשא החומר. נוכחותו ועוצמתו הרוחנית היתה ממעטת את יכולתם להשתמש בבחירה החפשית. כל ספר משנה תורה מקבל פנים חדשות מנקודת מבט זו.

ולא רק ספר משנה תורה מקבל ממד בעל משמעות עמוקה יותר, אלא תפיסת היהדות כולה מקבלת ממד חדש ומכריע לצד האדם. ממד זה מעניק לאדם מקום מרכזי, מעין תשובת המשקל המשלימה את הפעילות היזומה של ההשגחה הא-לוהית כלפיו. מעתה נדרש האדם לצאת מתפקידו הפסיבי כעד בלבד, אלא הוטלה על כתפיו משימה מרכזית. הבחירה, המבטאת את הקדושה, את יכולת האדם לקדש את עצמו ולצרף עמו לצרף את עולם החומר אל הקדושה. האדם נצטווה ציווי חדש ומכריע בעבודתו את א-לוהיו: קדושים תהיו!

עשרת הדברות חוזרים בפרשת ואתחנן עם מספר שינויים מהופעתם בספר שמות, שאליו הם שייכים בנרטיב המקראי. גם שינויים אלה הם ברוח הדברים שנתחדשו. סיבת קדושת השבת משתנה מזכור לשמור. ולא עוד משום שהרבון במרומים שומר שבת כנאמר בספר שמות ,,כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וינח ביום השביעי", אלא ,,למען ינוח עבדך שורך וחמורך כמוך". סיבה פרוזאית חברתית ולא שייכת כביכול למצוות שבין האדם למקום, אלא מקומה בין המצוות שבין האדם לחברו. לאמור חיוב האדם לשמור את השבת מטרתה תיקון העולם!

בפרק ה' פסוק כ"א ,,ותאמרו הן הראנו ה'... את כבודו... היום הזה ראינו כי ידבר א-לוהים את האדם וחי," ובפסוק הבא: ,,ועתה למה נמות" כיצד פחדו מן הנוכחות הא-לוהית לאחר שנוכחו שאפשר להיות נוכח הא-לוהים ולהשאר בחיים. האין כאן סתירה גלויה בין הפסוקים? נראה שהפסוק המאוחר בא לאחר שנוכח האדם בתפקידו כבוחר החייב ליטול אחריות נוכח הא-לוהים. אחריות זו היא כבירת משמעות ומעוררת יחס אישי. שיקול הדעת מעורר פחד מן המשא הכבד יותר מנוכחות של אדם פסיבי המשמש כעד ליוזמה הא-לוהית ללא נשיאה באחריות. זו הסיבה לגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

ואתה פה עמוד עמדי הגדרה מיוחדת למעמדו של משה מול הנוכחות הא-לוהית. מעמדך שונה משלהם. אינך שייך לחומר. אתה שלי!

מה הסיבה שתפילותיו של האדם כמשה, הקרוב לה' יותר מכל האדם אשר על פני האדמה לא נתקבלו. ,,רב לך. אל תוסף דבר אלי בדבר הזה". מדוע? ומשה: ,,ויתעבר בי ה' למענכם". בגללכם. אין משה מאשים את העם. אינו מאשים איש. גם אינו יכול לראות בכך עונש על מי מריבה.

בהמשך ליסוד שהוזכר לעיל יש לראות את כניסתו של משה לארץ הקודש כנוכחות בעלת עוצמה א-לוהית שאינה מתאימה לעבודת ה' הבנויה על הבחירה ויוזמת האדם. לכך מתאים תלמידו הנאמן יהושוע ועמו שבעים הזקנים. מן העם, מתוך העם. ביוזמת העם. במצב שאין לחץ עליהם מעליהם, כשם שהיתה עלולה להוות עבורם נוכחותו של משה רבם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים.

הגדרת הרמב"ן מעידה על רוח הדברים. על הפסוק ,,מי יתן והיה לבדם זה להם ליראה אותי" כותב הרמב"ן ,,בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים יאמר הכתוב כן, והוא בלשון בני אדם" עד כאן לשון הרמב"ן. יראה שהיא מקור לאהבה . יראה שאינה נפרדת מאהבה. ואהבה שאינה נפרדת מיראה. אין כאן אהבה קלילה של חברים. יש כאן אהבה הצומחת על קרקע של הערכה עמוקה. אהבה הנובעת מיראת הרוממות. יראה כתוצאה של הכרה תחושתית אישית עמוקה בנוכחות הא-לוהית, היא המעוררת עמה את הכרת הטוב העמוקה שאין בלתה, את האהבה. דביקות מבטאת תודה מעומק הלב על שזכינו לחסות בצל כנפי השכינה. אצל משה ביטאה היראה את האהבה מעומק הלב. העם היה צריך לעבור את סף הכניסה לארץ ולהתמודד עם החומר כדי לקדשו על מנת לדבוק בנוכחות הא-לוהית על ידי הביטוי החומרי שהאדם שקוע בו, ורק אז קיבלה האהבה של האדם החומרי את הביטוי הראוי. משה לא היה זקוק לתהליך של קשר עם הבורא העובר דרך החומר.