|
|
פרשת דברים תשס"ב.
המפתח לעצמאות - אי תלות בגורם הזמן.
לשם מה מזכיר משה לבניהם של מתי מדבר את חטא אבותיהם, והרי נאמר לא יומתו בנים על אבות. משה מבקש ללמדם פרק בהילכות הזמן, כיצד להתבונן על העבר ללא ממד של זמן. או כיצד יוכל האדם להעמיד את הזמן ממהלכו. שהרי גורם הזמן מכהה את חריפות החוויה אל עבר השיכחה. אין להגזים בדאגתו של משה כיצד יעמדו בני טיפוחיו במשימה הגדולה בתולדות האנושות. להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש ולממש בכך את הנוכחות הא-לוהית. תכלית הבריאה מונחת בידיהם הרפות, חסרות הנסיון. ספר דברים כולו עוסק בהכנתו של העם למשימה הקדושה. הדרך לעצמאות רצופה מכשולים ובראשם גורם הזמן ופרי הבאושים – השיגרה המזנבת בעקבותיו. הזמן מתעתע באדם בריבוי פרצופים. לאחד הוא עובר ביעף ללא עקיבות, ולאחר הוא רובץ על כתפיו בכבדות ללא נשוא, ומכלה כל חלקה טובה של חווית הקיום. בגיל הנעורים זוחל הזמן בעצלתיים. שנת נעורים שוה חודש של קשיש, הרואה בעינים קמות כיצד הזמן חומק לו בין אצבעותיו ומקרב את קיצו. מאידך גיסא, עומד הזמן מלכת אצל הגימלאי הבטל ממלאכה ואינו יודע כיצד ימלא את יומו. ואף על פי כן, הוא צופה בחרדה כיצד הבטלה מקרבת את קיצו ומטעימתו מטעם המות. כיוצא בזה, גם הצעיר שאינו מספיק למלא מקצת שבמקצת שבחצי תאותו מפאת קוצר הזמן. לאמיתו של דבר אין הזמן מהווה גורם כל שהוא אצל האדם היצירתי, זה המוציא מן הכח אל הפועל את כשרונותיו ועושה בהם למימוש אמונתו וערכיה. בשעת יצירה שקוע האדם ראשו ורובו בה ואינו חש את ממד הזמן, מאותה סיבה שאינו חש במנגנון ההישרדות כאכילה שתיה וכל יתר צרכי קיומו. הזמן שייך איפוא למנגנון ההישרדות והוא תולדה של המות. אם לא היה קץ לחיים, לא היה הזמן קיים. השיכחה, אף היא מתולדות הזמן ולה צד רצוי כמשל המגיד מדובנא על הפסוק ,,צור ילדך תשי" לשכוח זמנים קשים, לסלק מן הרקע הקיומי מצוקות ויסורים מן העבר יש בזה שחרור מרענן והזדמנות לדימוי עצמי ללא רבב. אלא שמנגנון השימור העצמי אינו מניח לשכחה לטהר ולשחרר. מטבעו ההרסני של מנגנון זה להנציח את הכשלון, למען לא ישכח האדם שלמות נוצר. ומה שכובש מנגנון ההישרדות לא ניתן לשיקום בקלות על ידי מנגנון היצירה. בבחינת ארץ מלחה ולא תשב. אדמה חרוכה של תיסכול, דאגה פחד ויאוש מעלים את עשן הכבשן. כיצד להפוך חורבן לגן פורח, הוא המפתח שמעביר משה לילדי טיפוחיו, העומדים לכבוש את ארץ הבחירה במלחמה מאיימת. הכלל הראשון הוא ,,מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". אין להשאיר אדמה חרוכה. רק את הבמות והאלילים, את העבודה הזרה המטמאת את הארץ יש להעביר בכח, אותה ואת עובדיה, ארמנותיה ופסלי אלוהיה. כל היתר יהיו עוסקים בבנינה ובשיקום הריסותיה, ובעיקר, בבנין המקדש. במצוות התלויות בארץ ובבנין ממלכת כהנים וגוי קדוש. כאן מפתיעם משה בדרישתו להוריד מלכות שמים ארצה בדמות השופט. יישום החוק הא-לוהי בידי בשר ודם, הוא הערובה הנאמנה למימוש הנוכחות הא-לוהית. הכרעת הדין על ידי השופט היא הערובה לעצמאות רוחנית. ,,ואומר אליכם.. לא אוכל לבדי שאת אתכם.. הבו לכם אנשים חכמים. ואצוה את שופטיכם.. שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק.. לא תכירו פנים במשפט, לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-לוהים הוא", והעיקר: ,,ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות, למען תחיו ובאתם וירישתם את הארץ". ,,ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".. המשפט הוא העיקר, הוא אבן הבוחן לאיכותו של העם, איכות המבטיחה את עתידו. סודה של מערכת המשפט אינו טמון בעצם היותה אמצעי לארגון ולהשלטת סדר כעצת יתרו, ולכן יש בזה כדי לתרץ את קושייתו של הרמב"ן מדוע לא הזכיר משה שהיתה זו עצתו של יתרו, משום שמשה התכוון לאיכותו של השופט והמשפט, והיא הממחישה את הנוכחות הא-לוהית. לדוגמא בלבד תהיה האחריות האישית של השופט כמאמר הגמרא במסכת בבא קמא ק'. ובסנהדרין ל"ג. ובחושן משפט סימן כ"ה, ד'. ,,זיכה את החייב וחייב את הזכאי, מה שעשה עשוי וישלם מביתו" חיוב באחריות אישית שאינו קיים במערכת משפטית כל שהיא, והיא מציינת את שיפוט התורה שנזהרה מנפילה בפח הדוגמאתיות הבלתי אנושית. מעורבותו האישית של הדיין. בנוסף על כך ויתר על כן הכלל הנלמד מתנורו של עכנאי במסכת בבא מציעא נ"ט: עיין על נושא שר התורה בדברינו על פרשת מטות תשס"ב. בדברינו בפרשת מטות תשס"ב הודגש העיסוק בתורה כעיסוק פעיל בבנין העולם כדברי המשנה ,,אל תקרי בנייך אלא בונייך" לאמור העיסוק הפעיל בתורה פעיל ישירות על המקורות ששימשו גם את הבורא בכבודו ובעצמו בבנין העולם כמו שנאמר ,,איסתכל באורייתא וברא עלמא" תורה שנבראה שנים הרבה לפני שנברא העולם. הדיין המיישם את חוקי התורה ועקרונותיה על המציאות המתחדשת והולכת יוצר מן החומרים של המציאות נוכחות א-לוהית כשהוא מטביע על המציאות את חותמה של התורה ומעצב את דמותו של העולם על פיה הוא עושה בזה את מלאכתו של בוראו כשותף פעיל על פי הברית שכרת הבורא עם מקבלי התורה. הכרעת הדין היא פעילות היוצרת מצב א-לוהי חדש שלא היה כמותו לפניו, ומהווה תקדים לדיין שיבוא אחריו, לאמור, להכרעת הדין ערך של יסוד בבנין העולם, מה שאין ליצירה כל שהיא מכל סוג אחר. רעיון נועז מאין כמוהו להעניק לדיין את התואר "אלוהים" מעיזה התורה, ועוד מציידת אותו ביכולת הכרעת הדין, ועושה אותו בזה שותף שווה זכויות! לבורא עולם, לאמור, אני מושל בעליונים ואתה האדם, מושל בתחתונים בבחינת ,,ניצחוני בני, ניצחוני בני", שהרי הענקתי להם את הזכות ליצור ולעצב מציאות לפי הכלל ,,אחרי רבים להטות", ועד כדי כך אין חז"ל מהססים להרחיב זכות זו עד שמתרצים בכך מדוע לא גילה הקב"ה ליעקב אוהבו שיוסף חי, ויקל בזה, יפיג בזה את צערו. מגלים חז"ל שישבו האחים במושב בית-דין וגזרו להעלים את הסוד מאביהם ושיתפו את הקב"ה בגזרה זו שגזרו. ללמדך עד כמה גדול כוחו של בית-דין הדן דין תורה. מן ההיבט האנושי עד כמה יכולה זכות וחובה זו להעניק לאדם תחושת יכולת ועוצמה כבירה כאדון העולם. תחושה מעודדת ומחייבת מאין כמוה, ששוברה בצידה, שהעולם שייך לו חלילה, חלילה משום שתחושת אדנות היא אם כל חטאת. ממנה המכשלה היוצרת את כל חטאי האדם, חטא הגאוה, שברגע שנשלט האדם על ידו, הוא הופך לבעל חיים שפל, חסר אונים, ומסוכן. כשמשון שאיבד את מחלפותיו. האגו דוחק את האני, על מכלול האיכויות וכח היצירה הא-לוהי המאפיין אותו. עומד האדם במצב אבסורדי, שתחושת האדנות שהוא טעון בה למילוי משימתו כאחראי לבריאה כשותף שווה זכויות, היא הטומנת לו מלכודת שיש בה כדי להפוך את הקערה על פיה. סכנה זו מכנה התורה עבודת אלילים, שהאליל המסוכן ביותר הוא האנוכי של האדם עצמו. משה מעניק ליכולת של הכרעת הדין מקום בראש סולם האיכויות של הנכנסים לארץ הבחירה, שהעצמאות, אי התלות בו, ברועם הנאמן, היא המפתח והתנאי להצלחת שליחותם בארץ הבחירה. מיד לאחר עניין החוק והמשפט חוזר משה על פרשת עשרת הדברות, שה ,,אנוכי" מתנוסס בראשם. לאמור, האנוכי של הגאוה יהא צמוד לאנוכי ה' א-לוהיך, ראה ואל תשכח זאת לעולם. וכאן חוזר גורם הזמן השזור לאורך המסלול הא-לוהי כולו. גורם הזמן והאנוכי הם שני המלכודות המלוות את עובד ה' ללא הרף. מן האנוכי נגזרת תחושה של בעלות, של קנין. לאמור, אני האדון ובידי לעשות בעולם כבתוך שלי. גם כאן טמון מלכודת הפרדוקס. תחושת בעלות חיונית לתחושת האחריות. רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבים של חברו, על מנת לחבור לחובת האחריות, כשותף פעיל לניהול הבריאה. והנה, דווקא תחושת אדנות זו בעוכריו והופכת את קערת האדנות על פיה ועושה ממנו אגואיסט שהאנוכיות מרוקנת אותו מכל נכסיו הא-לוהיים - רוחניים. נראה שיש לחלק בין תחושת אדנות לתחושת בעלות. בעוד שהאדנות מתאימה להיכנס להיכל הערכים הרוחניים – א-לוהיים בהיותה סמוכה לערך האדנות, הערך העליון של הבורא, נודפת מן הבעלות מריחה של הכוחניות השלטת על סביבתה ועושה את הסובב לה לקנין, לחפץ, לרכושה הפרטי, שהבעלים רשאים לעשות בה כבתוך שלהם. נראה שהעצה הראויה היא להבחין בין האדנות כנושאת את דגל הערכים, לבין הבעלות כנושאת את דגל הגאוה ולהישמר מכל משמר מן הנטיה להחליף ביניהם. ,,ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' א-לוהיכם" מוסיף ומפרש רש"י ,,שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו". משמע שגם לאחר ניסי המדבר והמן, נותר עדיין קושי להאמין בהבטחת הארץ. מה הוא הקושי העקשן הזה. נראה שהיה קשה להם כיצד יתכן לנהל חיים "טבעיים" מתוך ראייה ניסית, שהרי בניסי המדבר היה משה נוכח ופעיל והיה להם דמות ניסית של ממש. והיה לדעתנו תנא דמסייע למעורבותה הישירה של ההשגחה העליונה, ובמי מריבה ההכאה על הסלע היתה מעורבות יתירה שעליה נענש. היה קל להאמין ולסמוך על הנס בנוכחותו של משה. החשש הגדול ששיבש את אמונתם היה נסיון העצמאות כנוכחות א-לוהית במצב של מציאות טבעית בארץ. מעולם לא עמדו מול נסיון של נס וטבע כרוכים זה בזה. שהרי במדבר היה הטבע שולי והנס עיקר. ,,כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" חוזר ונשנה מפיו של משה משום שבמדבר נתקבלה קביעתו זו של משה כמובנת מאליה, שהרי המדבר המחיש במלואו את מוצא פי ה' כגורם יחיד לאפשרות הקיום, מה שאין כן בארץ השופעת אמצעים טבעיים: ארץ זבת חלב ודבש. להאמין במוצא פי ה' כגורם יחיד לקיום בתוך שפע גשמי נראה היה לעם כאתגר בלתי ניתן למימוש. להלן בפרשת עקב ננסה לעמוד על עוד שני גורמים מעקבי אמונה בארץ. היה עליהם להתמודד עם רכוש, נחלה, שפע שהועמד לרשותם כנחלה, בעוד עליהם להשתמש בנחלתם מתוך תחושה שהארץ הופקדה בידיהם כפקדון ובתנאי שיקיימו את כל מצוות ה'. גורם שני שהיה עליהם להילחם על מנת לרשת את הארץ תוך הכרה ברורה שאין במלחמת מצוה זו משום קנין של ממש, וזכו בה, כאמור, כפקדון בלבד. מצוה יישוב הארץ מתוארת בתורה כממלאת מקום לגן העדן שממנו גורש האדם משום שהתקשה להחזיק באידיאל שלא יצא מתחת ידו ובא אל המוכן. רוצה אדם בקב שלו, ולכן ניתנה לו יכולת היצירה על מנת שיוכל להשיג את אידיאל השלימות שאותה עתיד הוא ליצור ולהגשים במו יצירתו. אידיאל זה הוא הארץ המובטחת. ועל כך בפרשת ואתחנן.
|