פרשת חיי שרה תשס"ז.

מחזוריות  התורה  מול  התהליך  הביולוגי.

במה הארכת ימים? נשאל מדען שהעמיק אל תוך התשעים. בחרתי את ההורים המתאימים. ענה קצרות. כשנשאלו חז"ל שאלה דומה. ענה כל אחד במיוחד שבמידות ובמצוות התורה שהקפיד עליהם. ניכר בעליל שאין בתוחלת החיים היהודית מקבילה לתוחלת החיים הביולוגית. כשנשאל בעל ה,,חפץ-חיים" על חתן חולה שחפת שחותנו חשש שבתו עלולה להיות אלמנה צעירה אם יקחהו לחתן, ענה שאין מי שחולה בהכרח נדון לקיצור ימים ושנים. ,,חולה" זה זכה דוקא לאריכות ימים ונפטר מן העולם במיתת נשיקה, כשראשו רכון על הגמרא שעסק בה, שעה שביקש מן הרבנית למהר להגיש לו קפה, לפני שיספיק להגיע לשיעורו הקבוע בישיבה. היה זה זקן ראשי הישיבות הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל שזכיתי לגדול על ברכיו בצעירותי שנים רבות ולא זכור לי שהיה צמוד למיטתו. ידועים גם בזמננו מנהיגי התורה בגילם המופלג, עמוק אל תוך התשעים, ומנהיגותם לא נס ליחה וערנותם השכלית מושלמת בתכלית השלימות, ואין נכרת האטה כל שהיא בתלמודם. אין הצד הביולוגי מכביד והולך עליהם בעומס השנים. בהתנהגותם בולטת הקביעות התלמודית, כאלו מדלג עליהם התהליך הביולוגי.

אפשר לגלות עקרון זה בחז"ל:,,ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים". ,,יודע ה' ימי תמימים, ונחלתם לעולם תהיה". כשם שהן תמימים, כך שנותיהם תמימים. בת עשרים כבת שבע שנים לנוי.בת מאה כבת עשרים שנה לחטא". בראשית רבה נ"ח. ובמדרש הגדול: ,,וכן את מוצא באמנו שרה... שהיתה בת מאה כבת עשרים לכח. ובת עשרים כבת שבע בצניעות ובטהרה. והיתה כבת שבע כבת עשרים בדעת. ובת עשרים כבת מאה בצדקות. ללמדך שהמאה שקולה כעשרים וכשבע, והשבע שקול כעשרים, והעשרים כמאה".

,,אברהם זקן" על פסוק זה אומרת הגמרא בסנהדרין ק"ג: עד אברהם לא היתה זיקנה. כל דחזי לאברהם, אמר האי יצחק. כל דחזי ליצחק, אמר האי אברהם. בעא אברהם רחמי דליהווי ליה זיקנה, שנאמר ,,ואברהם זקן בא בימים". עכ"ל הגמרא בסנהדרין. מכאן אפשר ללמוד שלא נראה זקן שיבה לזקנים והם נראו כצעירים. כלומר שלא חל עליהם התהליך הביולוגי. התגובה הרגילה לעובדה זו כמציינים חז"ל, שאכן אולי היה כך בתקופה הקדומה. אך לא כן בימינו אנו. ואין הדבר כן. וגם בימינו ובמשך כל ההיסטוריה היו גדולי תורה שמעגל, או התהליך הביולוגי לא חל בהם. במה טמון סודם?

אבחנה חשובה נוספת: שקהילה יהודית איננה סופגת את אופיה של התרבות שבה היא קיימת דורות רבים אם היא מתקיימת בבועה של חיי תורה ומצוות. ברגע שהקבוצה היהודית מתחילה להזניח את הבועה של עיסוק בלעדי בתורה ובמצוות, ניכרים בה סממני האופי של החברה שבקרבה היא יושבת. כך קרה לגולת ספרד ולקהילות האשכנזים באירופה. בשונה מיהודי ליטא שחיו בבועה של חיי תורה ומצוות, והוציאה מקרבה גאוני עולם במשך דורות, והיתה נפרדת מחיי התרבות שיצרה סביבה, עד שהתעלמו אפילו משפת הארץ בה חיו. נדירים היו חכמי התורה ששלטו גם בשפת הארץ. ( וראה על כך ב,,שרידי אש" להרב וייברג זצ"ל בחלק ד' שראה בתופעה זו שלא לשבח בגלל הליקוי המעשי שבה). לדברינו נראה שהיה בזה עקרון שהרחיק את החברה היהודית מסכנת התבוללות בחברה הגויית וחיזק את האינטנסיביות שלהם בעיסוקם בתורה. ולא כן היה הדבר בימיה הנאורים של גלות ספרד, שהצמיחה גאוני עולם בתקופת ימי הביניים, גאונים שבלעדיהם לא היתה ממשיכה התרבות התורנית עד ימינו. לא מעט בגלל האנטישמיות, ולא רק בגללה, שגרמה ליהודים להסתגר ולפתח את תרבותם המקורית.

מה סגולתה של התורה שכה הצליחה לדחוק את התהליך הביולוגי והתרבותי.

נראה שיש לתלות עובדה זו באופיו של העיסוק בתורה ובמצוות, המסוגל להקיף את חיי העוסק בהם, שאף פניו משתנים תודות לאורח חיים, לצורה, וטיב המאכלים ונוהל חיי היומיום החודרים עמוק לפרטי הקיום. האוכל הכשר. טהרת המשפחה. הקפדה על נקיות וסדר יום, היומיומי והשבועי, קימה לבתי מדרש, לא לאחר זמן קריאת שמע ותפילה בזמנה, וחיי משפחה מעוגנים בעקרונות של קדושה ויחסי אנוש תקינים, ובנוסף לכך, ולא הפחות חשוב: מבנה מיוחד במידותיו ובטהרתו של חיי משפחה הרמונית המושתתים על חסד ומסירות שאין להם אח וריע בתבל. כל אלה תורמים לבנין הרמוני של חיים עדי עד. יצחק הביא את רבקה אל אוהל שרה אמו כדי לבדוק את תכונותיה לצדקות, מידות טובות, וניהל משק בית וחיי משפחה מסורים. רק כשנוכח שאכן יש ברבקה אותם עקרונות שהיו בשרה אמו, השתכנע ואהבה כאהוב את אמו הצדקת המושלמת גם ביראת שמים וגם במידותיה הטובות. מדות טובות שלא התקיימו בהפרדה מתכונות של מסירות הנובעת מיראת שמים.

בהשקפת התורה על החיים אין ההפרדה בין חיי הרוח וחיי הגוף קיימת. והם שזורים זה בזה עד לבלי הכר. ,,רוח איש יכלכל מחלהו, ורוח נכאה מי ישאנה" קובע מסמרות לעקרון זה, החכם באדם בספר ,,משלי". לאמור, שאין חיי הגוף עומדים וקיימים בפני עצמם, אלא תלויים ונתמכים בחיי הרוח שהם עיקר, ואף מובילים וקובעים את חיי הגוף, ולא להיפך. אין חיי הרוח תלויים בחיי הגוף.

לפי עקרון זה, מתברר הכלל המובא בגמרא ,,הכל תלוי במזל. חוץ מצינים ופכים" לאמור, שרק פכים קטנים של בריאות, ככאב ראש והצטננויות תלויים בהשתדלות, ובמאמצי האדם. אך לא מחלות קשות שנפשו של האדם תלויה בהם. אלה באות על האדם כגזרה משמים, ואינם תלויים בהשתדלות של מאמצי האדם. אם כי הכל סומכים על חובת ההשתדלות מן הפסוק המצווה על זהירות בצו של ,,פיקוח נפש", כפי הנראה צו זה מקיף את מכלול הבריאות הקובעת את תוחלת  החיים. מכאן שהשתדלות לבד, ושתוחלת החיים שייכת לפרק אחר, לממד אחר של הקיום האנושי. יש לציין שאצל האדם הכללי, שאינו מישראל, תלויה תוחלת החיים במעורבות ההשתדלות, ההגיון וחקר הרפואה, אך לא כן אצל היהודי התלוי בעיקר בחיי הרוח ורמת המידות. תלות שאינה בתנאי החומר, אלא תלות החובקת שמים וארץ. עד כדי כך, שחובת ההשתדלות המשפרת את תנאי הגוף, רופפת אצל היהודי ואינה קובעת כאצל האדם שאינו מישראל.

כך בעניין הבריאות ותוחלת החיים, וכך בכל יתר העניינים.

בעניין הנשואין לדוגמא.

השאלה הראוייה להישאל היא, מה עניין ראה עבד אברהם לתלות את מעשה השידוך בסמני הנהגה ספציפים ותלויים בשלמות החסד. והיה צריך לסמוך ולבטוח ברבו אברהם ולדרוש הישר במשפחתו של אברהם כפי שנצטווה ,,כי אם אל ארצי ואל משפחתי תלך" ולא לדרוש בשלב מוקדם על ידי ,,והיה הנערה וגו' " שהיו סימנים מיותרים לכאורה. וכי אם היה הולך לחפש את הנערה המתאימה לבן אדונו הישר למשפחת בתואל, לא היה פוגש ברבקה? אלא שהיה העבד יודע שעליו לטרוח מעט בטורח ההשתדלות כדי לפגוש במזל. כך יפה תורתן של עבדי אבות יותר מתורתם של בנים, משום שמהם אינך לומד פרטים חשובים בלבד, אלא עקרונות וכללים מנחים את תפיסת היהדות היסודית. אם חפץ אתה בסייעתא דשמייא, הזדרז שתהיה היוזמה שלך תחילה. רק כך תזכה לסייעתא דשמייא. לאמור, אין ההשתדלות עוסקת בפרטי החומר בכלל, אלא מסתמנת כיוזמה שבזכותה אתה זוכה לעזרה אמיתית וישירה משמים אם אתה מזלזל ביוזמתך, אין הזלזול מורה על עודף בטחון בה', אלא בעצלות או בחוסר עניין. ,,נעלך לא בלתה מעליך זה ארבעים שנה" לא באה מחוזק הסולייה, אלא מן הקשר השזור, והתלות הגמורה של מצב החומר במצב הרוח. כך ,,עשה רצונך רצונו, כדי שיעשה רצונו רצונך".

כאשר הראה העבד את רצון אדונו באשה בעלת איכויות, היה עליו לטרוח ולהשתדל על כך, ורק לאחר השתדלות זו היה עליך לחפש את האשה בת משפחת אברהם. הדברים נכונים עד ליום הזה. החיפוש אחר אשה מתאימה מכוון אל המשפחה המתאימה, אך אין די בכך. אסור לאדם לישא את האשה עד שיראנה, קרי יבדוק במעלותיה שלה. לפני שבודק במעלות מקורה המשפחתי. ייחוס עצמי קודם לייחוס משפחתי. וכן ראוי.

מכאן נובע כלל אחר, שאין לזלזל בייחוס משפחתי, אלא שיש לבדוק תחילה אם קיים ייחוס עצמי ורק אחר כך לבדוק את הייחוס המשפחתי, אך אין ללמוד מכאן שכאשר קיים ניגוד בין הייחוס העצמי לייחוס המשפחתי, אפשר להתעלם כליל מן הייחוס המשפחתי, שאף בו יש חשיבות. כמו שנאמר ,,כל מין למינהו".

יום הולדת.

כל בוגר גן-ילדים יודע מה זה יום הולדת. חגיגה, שירי יום הולדת, זר פרחים ובעיקר מתנות. בדרך כלל עובר כל ילוד אשה, אחת לשנה יום חג פרטי דומה בכל לחג הפרטי של חברו הגר ממול. נו, לפחות פעם אחת בשנה זוכה כל אדם לתשומת לב. גם ביתר ימות השנה לא יזיק אם יזכה לתשומת לב, לפחות מצד הוריו ורבותיו. מנין נובע מנהג משונה זה של עריכת ימי הולדת. בתורה מוזכר יום הולדת פעם יחידה בלבד: ,,יום הולדת את פרעה" בענין יוסף הצדיק. אותו מלך כידוע לא היה שייך לבני-יעקב. לכן שאל את יעקב שנראה לו ישיש מופלג: ,,כה ימי שני חייך" יעקב אינו מסתפק במספר שנותיו בלבד, אלא מתאר את תוכנם דוקא ,,מעט ורעים היו ימי שני חיי, לא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם". ללמדך שמספר השנים ללא סיפור תוכנם אינו אומר מאומה. התוכן, הוא החשוב. ימי ההולדת אינם נובעים ממקור יהודי מסיבה עקרונית שאת קצה הקרחון השתדלו להראות לעיל. ללמדך שאורח החיים היהודי הוא בסימן הקביעות ואינו מסמל תהליך נזיל של זמן חולף, אלא עבר לעצמו ועתיד לעצמו, שאינו נקבע כהמשך, וכתהליך של העבר דוקא, אלא שניהם, גם העבר וגם העתיד, נקבעים כל יחידה לעצמה, על פי עקרונות ערכיים המצויים בהם, והם הם הקובעים את ערכם. הזמן העובר מתוך תהליך עצמי, אין בו ערך, ואינו ראוי לספירה, אלא מתוך ערך הקיים בהם. כגון שמיטה, יובל, הכרוכים במצוות, וכתחנות שקבעו חז"ל: ,,בן שמונה עשרה לחופה וכו'."