פרשת בלק

פרשת בראשית תשס"ד.

זה ספר תולדות האדם – הרוחני.

היהדות אינה רואה ערך בהיסטוריה של המאורעות אלה בהיסטוריה המתארת את תולדות ההתפתחות הרוחנית של האדם. היבט חשוב העובר כחוט השני בתורה הוא ההיסטוריה הרוחנית המתארת את המסלול שעבר האדם מן הבורא אל העולם וחזרה אל הא-לוהים. אם בבראשית ירד האדם כיצור שמימי טהור היונק מן המקור הא-לוהי בלבד, ללא כל צורך להתייחס אל העולם כדי לקבל אלא אך ורק כדי לתת ועד מהרה גילה את המקור הארצי וחשק בו ,,ויראו בני הא-לוהים את בנות האדם וגו'." די מאוחר גילה את המחיר היקר שהיה עליו לשלם עבור הענין שגילה במעורבות הארצית. מעורבות קיצונית שהציבה סימן שאלה על עצם קיומו: ,,לא ידון רוחי באדם וגו'."

מצד שני נכס האדם תחומי התייחסות ופעולה נרחבים בהתרחבות הולכת וגדלה עד שהפך הוא עצמו לנכס של האדמה, שבוי הארציות. ככל שהואץ תהליך זה נוצר צורך להגביר את יכולת האדם ליישם את איכותו הא-לוהית על המרחב החדש ולקדשו. לצורך זה היה צורך גובר והולך להוסיף הלכות. כך נוספו וממשיכים להוסיף כרכים לספרי ההלכה בהווה ובעתיד. מקור השפע הא-לוהי נדחק מפני המקור ההילכתי ועמו השתנה עצם המאפיין את עבודת השם. מצייתן פסיבי ליוזם אחראי לדעותיו, להכרעותיו ההלכתיות ולמעשיו. כמצויין בדברינו בפרשת ,,וזאת הברכה" מצא משה, הרועה הנאמן צורך לחזק את המקור האנושי ולחסנו במהפך החדש.כבר ציינו בעבר על שלושה שלבים בהתפתחות האדם. ,,ויברא א-לוהים את האדם בצלמו, בצלם א-לוהים ברא אותו וגו' פרק א' פסוק כ"ז. ולהלן בפרק ב', ד' ,,אלה תולדות השמים והארץ.., וייצר ה',, את האדם עפר מן האדמה" ולהלן בראשית פרק ה' ,,זה ספר תולדות האדם וגו'." נראה שקיים בפרשה תהליך של התפתחות איכותית, רוחנית ולא תהליך של אירועים היסטורים. מכאן פתרון לבעיה, קושיה בפיהם של קטני אמנה המטיחים בפניהם של המנהיגים הרוחניים של היהדות החרדית שנכשלו בקריאת המפה של השואה המתקרבת. מה שזבוטינסקי ראה הם לא ראו. הוא שסבב במרחבי תחום המושב היהודי במזרחה של אירופה ושידל את מליוני היהודים לברוח. אך בהיותו חסר סמכות רוחנית לא שעו ההמונים להזהרותיו. אם היו המנהיגים הרוחניים מצטרפים לקריאתו, היתה לקריאתם השפעה. וכך היתה נמנעת השואה. כך טענו במרירות ניצולי השואה. יש לחשוף את התשובה הניצחת לקושיא טראגית זו. תשובה שאיננה נוחה להישמע וספק אם תתקבל משום שהיא נגזרת מהנחת יסוד המציינת אך ורק את השקפת התורה ואין לה אח וריע בהגיון הטבעי. כבהשוואה בין ימי החנוכה לימי הפורים, בימי החנוכה עמדו היהודים בפני סכנה רוחנית, בעוד שבימי הפורים עמדו בפני סכנה קיומית גשמית. עם ישראל נוהג לראות סכנה חמורה לאין ערוך בסכנת שמד מבסכנת הגוף. לכן תופסים ימי החנוכה משקל רב לאין ערוך על ימי הפורים. על משקל זה ניתן לערוך השוואה בין הסכנה הקומוניסטית שממנה חששו גדולי התורה יותר מסכנת השמד הגופני של הצוררים הגרמנים ימ"ש. לארץ ישראל היו יכולים להגיע בודדים בלבד, שהיו נבלעים בציבור עוין ליהדות ונסחפים עמהם. רק עליה של בני התורה במספרים גדולים היתה יכולה לעצור את השמד הרוחני שהשתולל בארץ. והשערים ננעלו. כך בארה"ב וכך בכל מקום חדש. האפשרות הטראגית היחידה, שעמדה בפניהם היתה למות על קידוש השם. ללא כל ברירה אחרת. מכאן המאפיין הקובע את ההיסטוריה של הרוח ולא של החומר.

דוגמאות מספר מפרשת בראשית למימוש הדברים. ,, הלא אם תיטיב..." נראה בכוונת פסוק סתום זה לאמור.. ואתה תמשול בו, הבורא מוסר את כפתור השליטה בסבך היצר כשהוא מגלה לקין שנמסרת השליטה ביצר בידיו. לאמור: אם רצונך לבטא את יכולתך ליצור במציאות הקיומית עליך לחזק את יכולת השליטה. ההיסטוריה של החטא. רבים מקשים מה חטא קין שקרבנו לא נתקבל. הוא היה האדם הראשון בבריאה שיזם הבאת קרבן תודה לבוראו. הבל למד זאת מקין. נראה בעקבות הרמב"ם במורה נבוכים שחטאו של קין היה בחירת יעודו כעובד אדמה. אמא אדמה זועקים בגעגועים כל הפגאנים שיצרו עבודה זרה מן האדמה, עד כדי כך שכפרו במקורם השמיימי וראו באדמה את מקור קיומם. ואכן, יש באדמה כח משעבד ומגביל את האדם.

שהרי מרבית המלחמות ושפיכות הדמים שהשתוללו בהיסטוריה האנושית היו על כיבוש אדמתו של היריב. מתברר שאמא אדמה רוותה בצמאון גובר והולך את דם בניה. הראשון שבחר להחליף את מקורו הא-לוהי במקור הארצי היה קין, ולכן נענש בתלישות מן האדמה. גם על חטאו של אדם הראשון נענשה האדמה מאותה הסיבה. ארורה האדמה בעבורך וגו'. הרמב"ם מתמקד בחטא דווקא. שהיה על משקל חטאם של נדב ואביהו שהקריבו אש זרה. קין עשה את האדמה אמצעי לעבודת ה' בעוד שכאמור היה על אדם הראשון לשאוב את הקדושה מן המקור העליון בלבד ולא מן המקור הארצי. כך שבקורבן שהביא מן האדמה היה הנזק רב מן התועלת. נראה שהסבר זה ראוי לדברי הרמב"ם שראה חסרון בקורבן. הבל בחר ביעוד של רועה צאן, יעוד המאפשר ניידות וגמישות ללא שיעבוד מרתק לאמא אדמה. קרבן מן החי יש בו ביטוי ישיר למקור האמיתי הנותן חיים לכל חי.

האשה. דוגמא שניה היא ההתפתחות והשינויים שחלו בקשר עם האשה. בשלב ראשון נברא אדם כזכר ונקבה ביחידה אחת בלתי נפרדת. חז"ל מתארים זאת כיחידה אחת דו פרצופית. אין כוונתם דווקא לתאומי סיאם. לאמור, שני גופים נפרדם במבנה ודבוקים בנקודה מסויימת. נראה שאפשר לתאר יחידה אנושית אחת הנראית כזכר מזוית אחת, וכנקבה מזוית אחרת, יחידה אחת המסוגלת להוליד וללדת, מעגל עצמי המגלם את שתי האפשרויות: לתת ולקבל תוך טשטוש גמור בין הנותן והמקבל. ללא פער וללא ניגוד וללא סתירה וללא מתח הנוצר בדרך כלל בין הנותן והמקבל כשהם מצויים בשתי עמדות נפרדות. כך לאחר שנפרדו יצאו מן הפער שנוצר נחילים של שקצים ורמשים שפרנסתם על העובש המחליא של יחסי אנוש שליליים, שהם המקור היחיד לכל המידות הרעות ולהשחתת העולם. כאן מן הראוי לשאול, מה הסיבה שראה יוצר האדם להפריד בין הדבקים אם התוצאה הצפויה תהיה השחתת האדם. זה כנגד זה עשה הא-לוהים. מן ההפרדה נוצר גם מקור הטוב בעולם:ובראש כל הטוב: עקרון ההדדיות שבלעדיו לא היה האדם יכול להשיג את ייעודו כעובד ה' במסלול של שותף בעל ברית לבורא עולם. יסוד שני:יכולת האהבה שהיא כולה יצירת האדם בבחינת יש מאין. האהבה היא מלכת היצירה. היא היכולת להתגבר על הפירוד והעוינות וכל המידות הרעות שמקורם הוא האדם, להתעלות אל ממד הגובה ולהשקיף משם על מנגנון ההישרדות. עמדת שממנה נשקף הבורא לעולם ולא אמא אדמה. היסוד השלישי: יכולת הלמידה ויישום ממשי של האידיאל הא-לוהי. בקשר עם האשה כהכנה וכתנאי מוקדם לעיצוב האיזון בין החירות בתוך ההשתייכות אצל אברהם.

ויעש להם חגורות הערום האנושי מעיד על מעלה או חסרון. אין להכחיש שהערום המקורי היה מאפיין טבעי ליציר כפיו המושלם ביותר של הבורא. הבורא בכבודו ובעצמו הוסיף להם כותנות עור וילבישם. שהיה הלבוש הראשון של האדם עלי אדמות. בל נשכח שקדם ללבוש שהתקין להם הבורא, עשו הם לעצמם חגורות מעלה תאנה. מה ההבדל בין החגורות שתפרו לעצמם לכותנות עור שעשה להם הבורא. חגורה מעניקה מסגרת, מגדירה ואף מונעת שינוי. מקפיאה את האישיות למצב קבוע, לאופי קבוע אך מוגבל ובלתי משתנה. כתונת עור באה להגן על הגוף מפני סכנות, פיתויים וכל שאר סכנות הכחדה שזקוק האדם להגן על קיומו. הלבוש מגן אך מגביל. קובע איפיונים בלתי ניתנים לשינוי ולהמשך ההתפתחות. הלבוש הוא גם סמל, כתובת, שלט המעיד על טיבו של בעל הלבוש. על כנותו או על יומרה בלתי מוצדקת. הכל תלוי בטיב ובצורת המלבוש. הלבוש הוא השתייכות אך מצהיר גם על חירותו של הלבוש, על טעמו האישי.

כותנות עור לפי חז"ל: לבוש טבעי המתאים התאמה מלאה עם בעל הלבוש. הקב"ה קובע ומעניק הגדרה מתאימה לכל יחיד בהעניקו לו מלבוש מתאים. ה' מלביש ערומים. את החגורה בוחר האדם לעצמו. חגורה שומרת ומחזקת חיזוק נוסף, במסגרת ההשתדלות שעליה מצווה האדם לחזק ולשלוט בעצמו. חגור גם מלשון נשק, חרב שאדם חוגר, תולה בחגורתו. הבגדים ניתנים להחלפה? האפשר לחזור למצבו של אדם הראשון לפני החטא ולהתפשט? נראה שלא לזמן ממושך.

הנסיון להתפשט עלול להסתיים בהסרת הבגד עם עור הבשר ואולי אף באיבוד הדמות מכל וכל ממש כמיכאל אנג'לו שנפל באפיסת כוחות ללא הכרה למרגלות יצירת פיסול שעמל עליה שבועות רבים, בהם לא התרחץ ואף לא החליף את בגדיו וכשהסירו ממנו את גרביו, היו אלה דבוקות לעורו והוסר ממנו גם העור.

בגדים ובלעדיהם הוסיפו נופך חברתי פוליטי בימים טרופים אלה. הפאשיסט מתהדר במדים והליברל מתערטל. שורש הרע נעוץ בניתוק בין ההשתייכות והחירות. הלאומן דוגל רק בהשתייכות והליברל דוגל רק בחירות. הנה כי כן מגוונת אך גם מסבכת ההתקשרות מן הצד הארצי את הקשר השמיימי, אך מעניקה לאדם את ההזדמנות להשתתף באופן יצירתי בניהול ובשליטה בבריאה.

תאור ההשתלשלות של עבודת ה', מן המקור הא-לוהי אל המקור האנושי עובר כחוט השני מתחילת התורה ועד סופה, מנוח ועד אברהם שצעד בכוחות עצמו וגילה בעצמו את התורה ועד למשה שהוריד את התורה לישראל הוא גם טומן בחובו את סכנת הפיצול, של ההתרחקות מן המקור הא-לוהי ועיסוק יתר במקור הארצי ובהתחמקות אגוצנטרית באישיותו של האדם עצמו, ולעיתים בהתמסרות מתוך התמכרות במטרה הא-לוהית, תוך ניתוק מן המוקד הארצי-אנושי. כך נדב ואביהו שהתמקדותם במקור הארצי גרם למעורבות יתר. כך משה ואהרן שהיכו את הסלע במקום לדבר-לצוות עליו. כך קין שהיה עובד אדמה על חשבון עבודת ה'. כך הפיצול הכללי לשני דרכים בעבודת ה'. דרך ההושיע-נא לעומת דרך ההצליחה-נא. כך בשני הבקשות העיקריות, שני עמודי התפילה-העבודה. האחת: ה' היה עוזר לי. והאחרת: התפילה הכמיהה לדבקות, לקירבת ה' לי טוב. שבראשונה מתכוון העובד להשתמש באמצעים שבידו ומבקש מבוראו לעזור לו להוציא מן הכח (שיש לו) אל הפועל את ביטויי עבודתו. ובשניה משתוקק העובד עצמו להסתופף בצל כנפי השכינה עד כדי ביטול עצמי. ביטול המרחיק את התמקדותו של העובד בכוחותיו הוא. למותר לציין שאין בדרך זו כל חיוב השתדלות בפרטים משום שאין כאן פרטים של תחום האמצעים, אלא התמכרות ודביקות במטרה.