|
|
פרשת בהר תשס"ג.
מעגלים.
,,פלס מעגל רגלך וכל דרכיך-יכונו" משלי ד', כ"ו. ריבוי התאוריות על מבנה הבריאה מעיד על הענין שמצא בו האדם. נראה שסיבת הענין בבריאה מעידה על הנסיון להרחיק עדותו ממקורות לידתו שלו, סיבת קיומו ומטרתה. ענינים מחייבים בעלי גוון אישי ללא ספק. ככל שסיבת קיומה של הבריאה נדחסת אל מצבור הספקולציות מבית מדרשו שלו, חש האדם בטוח בקיומו, שהרי בסתר לבו אין בו יחס של כבוד מוחלט במעשה ידיו, שהרי הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם בתאוריה עסקינן, לתאוריה הגורמת אי נעימות, רגשות אשמה ומחוייבות כל שהיא, אפשר למצוא תחליף לעת מצוא. עדיפה עליה תאוריה כללית ככל האפשר,שיצירת האדם, תפקידו סיבת ומטרת קיומו אינם תופסים בה מקום. באה התורה ומעמידה את העולם על כתפיו של האטלס האנושי כאן ועכשיו, תוך שהיא שולפת אותו מן "הבוידם" המיתולוגי. עולם הבריאה הנו בראש ובראשונה עולם האדם. מציאות אנושית, על כל מורכבותה ותהפוכותיה, היא הציר שסביבו חג, סובב העולם. ציר שסביבו קבוע במציאות האנושית וראשו בשמים. ציר זה נברא מתוך כוונה מחושבת מראש על ידי הבורא ליצור מציאות ממשית מן המציאות הטמונה בתורה, שנבראה דורות רבים לפני שנברא העולם, שעקרונותיה, תכניה וערכיה משקפים את המציאות הא-לוהית. ,,הסתכל באורייתא וברא עלמא" מגלים חז"ל. התורה מהווה תנאי מוקדם, עקרון יסוד ומושכל ראשון. ,,זה ספר תולדות האדם" הסתכל באדם ותבין את העולם, ולא להיפך. האדם שנברא אחרון הוא תכלית העולם. קלקל האדם את מעשיו, נתקלקלו אושיות תבל. תיקן האדם את דרכו, שב העולם לאיתנו. ,,לולי תורתי-חוקות שמים וארץ לא שמתי" מאמרי חז"ל אלו קובעים את מרכזיותו של האדם ואת התורה כיסודות והתנאים שמהם ועל פיהם נקבעו חוקי הבריאה. אין הכוונה למעגל המציאות האנושית בלבד. אלה כוללים את המעגל הביולוגי, החומרי והקוסמי. מעגל דווקא ולא קו ישר, על מנת להדגיש את המבנה הסובב סביב ציר מרכזי. אין לנו ענין עם מבנה פרגמנטי, אלא צורה אחידה ושלמה, שהפוגם בה הופך דבר שלם לקו עקום. החסרת חוליה אחת, פגמת בתהליך הקיברנטי כולו. מכאן חשיבותם הקוסמית של האוהבים. ,,בעל ואשה-שכינה ביניהם". מפגש של חיבור שלם למטה מפגיש את הנוקבא והדוכרא למעלה. יוצרים שעת רצון ופיוס בעולם. כך המעגל המשפחה. כך המעגל החברתי. כך יחיד וציבור. גם מבנה החשיבה הוא מעגלי. התרבות המערבית חטאה בהפרדה פונקציונאלית בהתאם לענפי פעילות, אף אלו שאינם פונקציונאליות, ומנסה ללמוד את תפקודי החשיבה כל אחד בפני עצמו. כך למשל מחלק המחקר המדעי בין חלקי המוח באשר לביטוי הדמיון, הרגש, והיצירה, לבין היכולת הרציונלית, האנאליטית. ממה מורכבת לדוגמא יכולת ההתמצאות הקיומית להלכה ולמעשה. קיים ללא ספק הבדל ברור בין התפקוד במרחב התאורתי לתפקוד בתחום המעשה. הענינים מרחיקים לכת עד לסיווג הגובל בגזענות כמעט, ועד לכינויי גנאי מגיעים הדברים. הפרדה בין מרכיבי התפקוד אינה מתקבלת לכתחילה כתמונה המשקפת נאמנה את עובד הא-לוהים המצטווה ללמוד על מנת לעשות, לאהוב את הריע ולשקוד על ערבות הדדית ואחריות מעשית כלפי המתרחש. תחושות, רגשות, מחשבות משמשים בערבוביה? נראה שמרכיבים המנוגדים קוטבית זה לזה, פגיעתם רעה. גם הגישה הקוסמית אינה יורדת למבנה של התפקוד האנושי. האדם עצמו הוא המרכז שבו נוצר המבנה הקוסמי ולא להיפך. מבנה השוקד על שילוב מושלם של המרחב והזמן, של המקרו והמיקרו, מיקרו המשקף את המקרו עד תום, יש בו כדי להעיד נאמנה שבמבנה אחיד עסקינן, ולא בצרוף של כפייה ואילוץ של מרכיבים בעלי מאפינים מנוגדים. הגורל והבחירה, האישי ורשות הרבים, המקרו כאמור, מוצאים את מקומם על פי טיבו של היחיד המשתתף באחריות למתרחש. מבנה שמקורו בשמים, וקרינתו על המעגל האנושי על ציר הבחירה וההשגחה. סמכות ובחירה חפשית משלימים תוך שילוב אידיאלי המפיח חיים בעקרונות א-לוהיים, הוא המבנה של האדם עלי חלד. המוחשי, החומרי מצפה למשמעות, לכוונה ולשימושו של עובד ה'. ,,לשם שמים" הוא שם המשחק, המפעיל ומעלה את החומר לשמים, לא לפני שהוא עובר במעבדה האנושית ועובר תהליך אלכימי. נקודת המפגש בין הרוח והחומר הוא עובד ה'. המעגל הקיברנטי נוצר סביב האדם. הוא המקשר והמשלב את המרכיבים, שבמבנה המעגלי משנים צורה ומהות, ומשלבים ידיים בריקוד של מצוה. כך נוצר מעגל אישי של שמים וארץ לכל בעל בחירה עובד ה'. וחסל סדר של גורמי שמים שבמעגלים האמצעיים, בלשונם של הוגים ממי הביניים. כך גם פרחו ונעלמו מבנים מתמטיים כפויי חשיבה אנושית מקוטעת, וכך נשתחרר המעגל האנושי אף ממחוזות של מיסטיקה, גנוסטיקה גלגולים ושאר מרעין בישין, הגורמים לרפיון ידיהם של קטני אמנה. ,,הכל בידי שמים", כלל זהב שנמסר לשליטתו של ירא השמים. של צדיק גוזר... מן הראוי לציין שאין היהדות שייכת לקטגוריה אנתרופוצנטרית על אף הכל. האמת האנושית, עד כמה שהיא יוצרת מבנה מעגלי בפני עצמה, שייכת למעגל האנושי כמיקרוקוסמי במעגל המקרו קוסמי. שיטות שרווחו במזרח הרחוק והגיעו לתיחכום מעורר הערצה באמנויות לחימה ובראשם ב,,יוגה" היוצר מעגל מפליא בזרימתו הקיברנטית תוך שימוש במערכת העיצבית, מחזורי הדם והנשימה, הנפש והרוח, אלא שחולשתו בסגירתו. מעגל סגור ומנותק מסביבתו אינו משתלב במעגל החברתי, כלכלי רוחני וכל יתר מעגלי המציאות. ומה באשר למעגל היצירתי, הרוחני, על המטרות המקוריות המעניקות כוון מאחד לכישורים המקורים של היחיד. ומה בדבר המטרה המאחדת ומעניקה כוון לרגשות, לערכים. ואם לא נשכח שהערכים, המוסר, עבודת המידות, אף הם יוצרים את מעגל ההתנהגות הבין אישית והחברתית, כיצד מעגל זה מצטרף ומשתלב במעגל הקיומי-מעשי מצד אחד, ובמעגל הרוחני-אינטלקטואלי מצד שני. לאחר כל זאת אין פלא שכלל הזהב של ,,פלס מעגל רגליך" טומן בחובו את סוד הקיום האנושי. תוך שהוא מחבק את האדם בחבוק של אהבה חמה ומגינה, הוא חובק זרועות עולם ומקרב, מגשר ומשלב במרכזו את נזר הבריאה, בעולם שהמאפיין המוביל שלו הוא ניגודים קוטביים עד כדי עוינות. ,,בשנת היובל": תניא אמר רבי יוסי בר חנינא: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית", וכו' כ"ה, י"ג. ,,אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו. שנאמר בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו, וסמיך ליה וכי תמכרו לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד. לא הרגיש-לסוף מוכר את שדותיו שנאמר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו". לא באה לידו עד שמכר את ביתו, שנאמר (פסוק כ"ט) ואיש כי ימכור בית מושב. לא באת לידו עד שמכר את בתו, שנאמר (שמות כ"א) וכי ימכור איש את בתו לאמה" לא באת לידו עד שלווה בריבית, שנאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, וסמיך ליה אל תקח מאתו נשך ותרבית. לא באת לידו עד שמוכר את עצמו, שנאמר וכי ימוך אחיך ונמכר לך, לא לך אלא לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר לגר תושב משפחת גר, זה נכרי. כשהוא אומר או לעקר-זה הנמכר לעבודה זרה עצמה". עכ"ל המדרש. וברש"י כ"ו, א': ,,לא תעשו לכם אלילים: כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות, אף אני כמותו. הואיל ורבי עובד עבודת אלילים, אף אני כמותו. הואיל ורבי מחלל שבת, אף אני כמותו. לכך נאמרו מקראות הללו." עד כאן המעגל האנושי. המיקרו. ואם תאמר אין שייכות בין המיקרו והמקרו, מצרף רש"י לכאן את מעגל המקרו: ,,ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר:בהתחלה הזהיר על השביעית. ואם חמד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר. (מה כתיב ביה, או קנה מיד עמיתך וכו' דבר הנקנה מיד ליד.) לא חזר בו סוף מוכר אחוזתו. לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו. לא חזר בו, סוף לווה בריבית. כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות ,,לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו. לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לנכרי". ,,מה ענין שמיטה אצל הר סיני" כך פותח רש"י את פירושו לפרשת בהר. ללמדך שמצות שמיטה המתייצבת בראש המצוות התלויות בארץ, באה לבטא את התייחסותו של האדם לכל המצוות כולן. שהכל תלוי בהתייחסות האדם, שהתייחסות האדם לקרקע אינה אל חלק ממעגל התייחסות לשמים, מהתייחסותו לבריות ומהתייחסותו לעצמו. האדם, הוא המניע את המעגל הקיברנטי במסלול מעגלי, מן האדמה אל האדם ומן האדם אל הא-לוהים וחוזר חלילה. דרך המסלול שסללה התורה צועד האדם בטוחות במסלול המעגלי, מן המרכז אל הקצוות. שבת ובית המקדש. שבת-מסלול הזמן. בית המקדש-מסלול המקום-מפגש בין שמים וארץ, מצרפם למסלול קיברנטי חובק שמים וארץ. השבת שקולה כנגד כל המצוות ,,..רמזו שכל המצוות בכלל שבת והמקדש. והמשכיל יבין!" רמב"ן. שניהם מעגלים כאמור. זה במקום וזה בזמן ושניהם, האדם במרכזם. קדושת המקדש קיימת ועומדת ללא תלות באדם. קדושת השבת אינה נקבעת, אמנם על ידי האדם, אך אין היום קדוש אם אין האדם מקיים את קדושת היום. כך המקדש. חילול המקדש וחילול שבת, שניהם נגרמים בעטיו של האדם. ,,מחלליה מות יומת"-שבת. ,,הזר הקרב יומת"-מקדש. ערך של סמכות-על,מוחלט קובעת את יחס האדם אל המציאות, אף זו של עצמו עם עצמו, של עצמו עם זולתו, ושל עצמו עם א-לוהיו. אין כאן גישה אנתרופוצנטרית אלא תיאוצנטרית על ציר אדם-שמים. כך שבת וכך המקדש, ערכים הקובעים את ממד המוחלט הקובע את ציר המעגל. מעגל האדם, מעגל העולם, מעגל הבריאה.
פרשת בחוקותי תשס"ג.
המעגל הקיברנטי בין החוץ והפנים. (הגברא והחפצא בין הלהיות בתורה והלעשות בקיום התורה).
עמל התורה. ,,.. מה אני מקיים "אם בחוקותי תלכו" שתהיו עמלים בתורה".. רש"י. ,,... עוד יתבאר על דרך אמרם (ויקרא ב', כ"ב) ז"ל שהרשות נתונה ללומדי תורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין ושבילין, ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יוכל הכתוב שאת ככל אשר תשיג ידו בתורתו, ויצו ה' כאן באומרו אם בחוקותי שהיא התורה, תלכו בפרדסה, תנאי הוא הדבר ואת מצוותי וגו', פירוש שלא יהיה מגלה פנים בתוכה שלא כהלכה, שלא לטהר את הטמא, ועשיתם אותם שלא לטמא את הטהור והוא מאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ט.) המגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו חלק לעולם הבא: וכמאמרם בסוטה ,,תורה מגינא ומצלא מיצר הרע.. בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא... כשהם לומדים לשמה... עוד יתבאר על פי דבריהם ז"ל במשנת חסידים (אבות פ"ג, י"ז) כל שחכמתו מרובה ממעשיו.. כוונתו על שמירת המצוות שלא תהא חכמתו מרובה ממעשיו, והוא אומרו סמוך למצות עסק התורה ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם.... כל מצוה ומצוה שאינה בפרק הישג יד, כשאדם לומד מצותה בתורה כאלו עשאה.. ולא שכר מחשבה לבד אני נותן. אבסורד: עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (סוכה מ"ה:) כי שלש הדרגות בבני עליה: הראשון המסתכלים באספקלריה דלא נהרא, השני המסתכלים באספקלריא דנהרא, השלישי דעיילי בלא בר. ופירשתי על דרך זה פסוק (איוב ג', י"ט) ,,קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו" קטון הוא המסתכל באספקלריא דלא נהרא, בסוד המאור הקטן. גדול הוא המסתכל באספקלריא דנהרא, בסוד המאור הגדול, ועבד חפשי מאדוניו, זה שעולה בלא רשות. שה' אדוניו נתן לו חופשיות ללכת בכל אשר יחפוץ. ואין אני יודע במה יושג הכבוד הגדול הזה. לזה בא מאמרו יתברך ואמר אם בחוקותי, פירוש באמצעות השתדלות התורה כמצטרך בזה. אין אתם צריכין לרשיון להוליך אתכם, אלא אתם מעצמכם תלכו בלא בר". ובהמשך מייחס אור החיים נצחיות, עליה לשמים ונצחון על המות בזכות עסק התורה. ,,הרי שבערך בעלי התורה יכולין ללכת לעולם העליון כשהם חפצים ורוצים ללכת, הגם שעדיין לא הגיע זמנם ולא שלח המלך החריהם, והוא מאמרם אם בחוקותי, בסיבות ,,חקתי" שאתם עמלים בהם, אתם ברשות עצמכם. אם תרצו ללכת, תלכו". עכ"ל אור החיים. גדול מרבן שמו. אולי אפשר להבין חופשיות זו, כניסה אל המלך ללא רשות כעבד לעומת שר לפני המלך. שהמלך נענה לעבדו ללא גינונים, כפי שהוא נוהג עם שרו משום שמהותו של העבד אינה מהות בפני עצמה, נפרדת ממהות המלך, מהות שההתייחסות אל המלך זקוקה למוגדרות. העבד שייך למלך ללא התייחסות מוגדרת. העבד הוא בגדר חפצא של המלך. עמל התורה בבחינת ממית עצמו באהלה של תורה הופך לתורה גופא ותורה דילי היא, בתורתו (שלו) יהגה יומם ולילה ולכן מתקבלים חידושיו משום שחידושי תורה שלו נובעים מפנימיותו, שהפכה למקור התורה, בבחינת ליבי אומר לי, "ותורתך בתוך מעי" מכאן שאפשר להבין שתי קדושות. קדושה בבחינת עליה בהר השם, וקדושה דגבולין, קדושה שאינה נבחנת במקום קדוש אלא באדם קדוש, קדושה שזכה בה דרך יגיעת התורה. ,,הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה" רש"י. ויש להבין מה גדרו של עמל התורה. אם תאמר מסירות ודביקות, במה שונים המסירות והדביקות הנדרשים מעובד ה' המקיף את קיום המצוות. וכי יעלה על הדעת שאין קיום המצוות כולו נקבע על ידי האיכות שבמעורבות האנושית ומדת ההזדהות של עובד ה' הטורח בעשיית המצוות. ומכאן להבטחת השכר. ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתנה הארץ יבולה. ברכה או שכר מצוה יש כאן. תמהני מה שכר צריך הממית עצמו באהלה של תורה, דבק בה ומזדהה עימה עד כדי ביטול כל צרכי קיומו בפניה. מה הפלגתו של הרמב"ן ,,.. והנה עם זה לא יחלה האדם ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם, וימלאו ימיהם, כי בהיות הגופים גדולים ובריאים, יתקיימו כימי האדם, והנה היא גדולה שבברכות". יש לציין את דעתו של הרמב"ן על ,,ורפוא ירפא": ,,לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות. כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקיא במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר. שכבר נהגו.. אבל ברצות השם דרכי איש, אין לו עסק ברופאים". רמב"ן כ"ו, י"א. על פי הכלל ,,כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם". הנ"ל. והכל בנס נסתר. מכאן כלל גדול במשמעות של עמל התורה. העיסוק בתורה שונה מכלל המצוות בהיות האדם הלומד שקוע ראשו ורובו, מתוך מעורבות מזדהה עד שלא נותר בו מאומה מן האגו, וכל כולו ביטוי לאני הא-לוהי המקורי, עד שאין בו טבע כלל וכולו בגדר נס, מחוץ למגבלות הטבע, מגבלות המחייבות עמל הקיום, טורח ההישרדות. השקוע בעמל התורה שם לאל את ההישרדות ואינו טרוד בה כלל. על פי חוק הכלים השלובים, ככל שעמל האני מתגבר, כך מתמעטות טרדות ההישרדות ועמהם המגבלות הטבעיות שבחומר. כך אכן יש להבין את ברכת האדמה שזכתה לתואר הגדולה שבברכות בלשונו של הרמב"ן. לאמור, לא יחולו מגבלות החומר על העמל השקוע בתורה ההופך לנס בכבודו ובעצמו. והופך מסובייקט לאובייקט, מיחסי למוחלט. לא יחולו עליו מגבלות האדמה ואף לא מגבלות שמים, והוא כעבד הנכנס לפני ולפנים ללא מגבלות בקשת רשות מאת המלך. מכאן הרשות (החובה) של לומדי התורה לחדש, בבחינת ביטוי אישי של תחושת הלימוד שהפכה לתחושתו הטבעית הצרופה מסיגי האגו וטרדות ההישרדות. האני המשוחרר מן האגו על ידי עמל התורה בא לידי ביטוי טבעי, על ידי הרגשה אישית מקורית, והיא בגדר חידוש של כל תלמיד ותיק, שבעמל התורה זכה למצוא את מקומו האישי בתורה, את "הבקעה להתגדר בה" שלו. כך מצטרף הזוכה לתורה למעבירי שמועה, לשלוחים של מקום שאין מגבלות החומר הטבעי חלים עליהם והם בבחינת נס חי ואינם מוגבלים על ידי תנאי הישרדות, עגמת נפש ויסורים המגבילים דעתם של הבריות. ונתקיים בהם ,,לולא תורתך שעשועי" וגו' אולי יש כאן גדר של ענוה, (שאינה בהכרח מדת הענוה). גדר של ענוה הוא מצב אובייקטיבי של נוכחות א-לוהית בהתגלמותה האנושית ולה מאפיינים של ביטויי טוהר וזוך נקיים ממעורבות אישית של אנוכיות, של הישרדות כקנאה תאוה וכבוד. הענוה היא נצנוץ, הברקה חד פעמית של האני, של הגרעין המקורי, של האיכות הא-לוהית שבאדם, שהוא ,,כמלאך לרגעים" בלשונו הזהב של בעל ה"חזון איש". בשונה ממידת הענוה שהיא התנהגות אנושית בסולם דרגותיה, מידה המאפיינת את העובד על מידותיו, בין יתר מרכיבי המידות שבאדם. בשונה ממדת הענוה קיים גדר הענוה כדוגמה, כמודל לחיקוי. אין מודל זה מתלבש על האדם. הענוה בהתגלמותה האנושית מהווה מצב שהאדם נכנס בו ומאבד את ישותו הקיומית עד לביטול היש האנוכי. אין האדם יכול להתקיים בו לאורך זמן משום שמצב זה הינו רוחני טהור, חסר תנאי קיום ארציים. לעומת זאת, הזוכה להצצה להיכל הענוה זוכה לממד חדש של אמת בתפיסת קיומו. דברים שנאמרו אחר מיטתו של שר התורה בדורנו רבי מיכל פיינשטיין זצוק"ל. |