|
|
פרשת במדבר תשס"ג.
דור הפלגה היהודי הופך לעם.
בין חוקי הבריאה שקבע הבורא לבין מערכות התפקוד שיצר האדם, שוררת התמודדות איתנים. למען האמת, מה פגם בהשגיו המפוארים של המדע, ומה חסר ביעילותם של מערכות תפקוד מתוחכמים של הטכנולוגיה, שאכן מוכיחים את יעילותם בפתרון בעיות קיום נרחבות כרפואה, כלכלה, מדיניות ארגון החברה ובטחון. משום מה, אליה זו קוץ בה. ככל שמתיעל מדע הרפואה, כן מחפש הציבור מזור אצל הרפואה האלטרנטיבית. ההבדל נעוץ אמנם במקרה של כשלון. למרות שהכשלון מצוי במדה שווה אצל שני הצדדים, עלול המרפא האלטרנטיבי להסתבך עם החוק, בעוד הרופא מתבצר מאחרי רשיון המופק על ידי החברה המאורגנת. עדיפותו טמונה בתבונת השתלבותו בכללי המשחק החברתי. דוגמא זו מוכיחה שיותר משנועדה מערכת החוק להגן על הלקוח, כוונתה להגן על איש המקצוע מפני תלונת הלקוח. כיוצא בזה כל יתר המערכות שנוצרו בידי אדם, יעודם להעניק כח ביד החזק והמאורגן לנצל את היחיד שלא השכיל להשתייך, והעדיף את חרותו הפרטית. כך יוצאות תרבויות של מיעוטים, בעדות המזרח, מקופחות ומנוצלות על ידי הרוב הכופה עליהם את כללי המשחק הקרובות לליבו. לאמיתו של דבר יצר האדם את מערכות החברה וחוקיה מתוך תשוקה להוכיח את אי תלותו בבוראו, ויכולתו לנהל מערכות שיש בהם כדי להציע תשובה הולמת לבעיות קיומיו. וזאת על אף מסכת רצופה של כשלונות צורמים המעמידים בספק את תבונתו של האדם. גיבושו של עם. הנסיון שהשביע את האדם בכשלונות עקובים מדם, היא ללא ספק המערכת הציבורית. לכאורה די לו לאדם במסגרת הטבעית הישירה. המשפחה, השבט ותו לא. מסגרת זו התפתחה אורגנית, ונגזרת מצרכיו הטבעיים והמקוריים. במסגרת הטבעית מוצא היחיד מענה לצורך בהשתייכות ובחרותו הפרטית המשלימים זה את זה כתוכן בכלי. פיתוח מידת האחריות הישירה כלפי התלויים בו, ביטוי לקשר האישי, לרגשות האהבה והסמכות המוצאות את ביטויים האידיאלי אך ורק בחיק המשפחה הטבעית. לשם מה, אם כן, זקוק האדם להשתייך לרשות הרבים אם יכול הוא למצוא את מקומו ברשות היחיד. הנסיון ההיסטורי, יש בו כדי ללמד על סילוף מכוון של מטרת הארגון החברתי, לענות על עקרון השוויון בפני החוק ולהגן על הפרט מפני החברה על פי הערך המקודש של הגנה על החלש (היחיד) מפני החזק (החברה). והנה נחשף השלטון במערומיו הכוחניים. שימוש ציני בנטיית ההשתייכות רוקן מתוכנו את הערך של חירות הפרט, שנבגד ושימש ככסות עינים בידי היחיד החזק, הזריז, שידע לנצל לטובתו את כללי המשחק החברתי. יחיד זה הפך לכל יכול, ועד מהרה הפך רצונו הוא לחוק המחייב את היחידים המאכלסים את החברה, עדרים עדרים. כך צמח לו הרודן הדורס ברגל גאוה את רצונו של היחיד וכפה עליו את רצונו שלו. ,,צרפת זה אני" הכריז ברוב גאותו דה גול. לא שהטיל ספק בטוהר כוונתו. כך עושה האידיאל הלאומי את האידיאליסט המסור, לאדם מסוכן המנכס לעצמו את טובת הכלל. ,,אני יודע מה טוב לישראלים טוב מהם" קבע בן-גוריון. לעומתם רואה משה רבנו, הרועה הנאמן את עצמו משרת בלבד. ,,איכה אוכל לבדי שאת אתכם" כשהוא מוכן לפנות עצמו מתפקידו כל אימת שיתבקש ואף לפני כן, כשיווכך שאינו מצליח להביא את העם לייעודו. ערב רב, אספסוף של עבדים מטושטשי זהות, אוסף של יחידים צועדים בערבוביה בתנאים של מדבר. ללא אחיזה של ממש במציאות בעלת מהות, זקוקים לזהות מלכדת ומובילה לקראת מטרה אחת המתנשאת ומנשאת אל מעבר למציאות חסרת תכנים וממשות. חכמי הסוציולוגיה תולים יהבם בארגון וגיבוש מסגרת מלכדת, הבנויה מאוסף של צרכים המתגבשים לקבוצה אתנית, ומתיימרים לאפיין את כל תופעות ההתנהגות של קבוצת תרבות. מה המאחד בטריטוריה, שפה, היסטוריה ויתר תנאי חיים משותפים, ניתן להבין. מה שקשה יותר להבין הוא כיצד שומר עם על ליכודו תכניו ומטרותיו כשהוא מנושל מרוב התנאים היוצרים קבוצה אתנית. וזאת לאורך אלפי שנים, כשהעם מפוזר ומפורד בין העמים, כשהם שרויים בשוני קיצוני של תרבויות, מקצה המזרח עד קצה המערב.
המאפיין המגבש את הציבור היהודי היא החובה. הגורם המלכד את הציבור הנוכרי הם הזכויות.
,,ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ועם קדוש" ערכי קדושה כסמכות. סמכות-על היא מלת המפתח לליכודו של העם. המשכן, בית המקדש, ארץ הקודש, מצוות התלויות בארץ, חובת העליה לרגל, הקרבת קרבנות. איסור הכניסה לטמאי מתים. חובת ההיטהרות. והיה מחנך קדוש. והזר הקרב יומת! קודש הקודשים שבו נכנס הכהן הגדול אחת לשנה על מנת להתפלל על עם הקודש, קרבנות ציבור. יסודות-על הסוככים כענני כבוד ומקדשים את כל הכפוף להם, יוצרים את יסוד הסמכות שהכל כפופים ומחוייבים לה. היסוד המחייב את הכל, את היחיד ההופך לחלק מציבור מגובש על ידי החובה כלפי הסמכות מלמעלה, וחובת היחיד כלפי היחיד מלמטה, ישראל ערבים זה לזה, ואהבת לרעך כמוך, שבת: למען ינוח שורך ועמיתך והגר וכו'. מצוות שבין האדם לחברו יוצרות התייחסות של חובה בין יחיד ליחיד. אין היחיד רשאי לפרוש מן הציבור. חובת היחידים עושה אותם לחטיבה אחת בהיות חובה זו חודרת לרשות הפרט, ומונעת הסתגרות אנוכית, תוך שהיא נמנעת משלילתה של רשות היחיד, ואף מעודדת ביטוי אישי יצירתי. אין חרות היחיד מאוימת על ידי חובת ההשתייכות בהיות חובה זו מתואמת לחלוטין עם זכותו של היחיד לחירות. חובה זו נמדדת אך ורק לפי יכולתו של היחיד, ואיננה קיימת במקרה של חוסר יכולת לטפח את מקוריותו. התפיסה היהודית רואה בהשתייכות כלי קיבול המשמר את החירות ולא בא על חשבונה. הנה כי כן משלימה סמכות-על את חובות היחיד במעגל שלם כביטוי לחרותו של היחיד בתוך מסגרת ההשתייכות לציבור, כשהם מלוכדים לחטיבה אחת. כך פורחות זכויות היחיד בערוגת החובות כלפי הציבור, והחובה יוצאת לבטא את ההנאה, והזכות והחובה משלבים ידיים כידידים משלימים. מנגנון של שימור עצמי עוין אין לו מקום באידילית ההשתייכות המשמרת את החרות.
מילת המפתח לאפיון החברה המערבית היא הזכות. זכותו של היחיד לחופש, לכבוד, לשוויון כלפי החוק ושאר פיתויים שהנלכד בהם מוצא עצמו שרוי באותיות הקטנות של החוק ההופכות את קערת הזכויות על פיה. נכנס זכאי ויצא חייב כביצירתו של קפקא ,,המשפט" כשהוא חסר יכולת להבין על מה ולמה. איך לא, כשיסוד ההשתייכות נשען על פיתוי מבית מדרשו של מנגנון ההישרדות, על האנוכיות כסיבה וכמטרת קיומו. ציבור שאימת הקיום מלכדתו, אימה שאינה מרפה מן היחיד וממשיכה לערער את בטחונו. ציבור זה משול לג'ונגל שבו אדם לאדם זאב, וכל מה שנותר בפני החוק הוא להגן על היחיד מאימת הזאבים הסובבים את רשות היחיד. ההכרה בחרותו של היחיד מצטמצמת בזכותו לבטא את נטיותיו, סטיותיו וכל פיתויי ההישרדות, ובלבד שלא יהיו אלו על חשבונו של הזולת. אין למסגרת זו הבנויה על אינסטינקט ההישרדות כל ענין בחינוך לערכים, וסופה שהיא מטפחת את שד ההפקרות שיצא מן הבקבוק. יציאה שאין עמה חזרה. מצב בלתי הפיך, הזוחל מרשות היחיד וסופו שהוא הופך למגיפה המרעילה את רשות הרבים. כך נוצרים יחסי גומלין הרסניים בין רשות היחיד לרשות הרבים. השוק החופשי הופך לקרטל של מונופוליסטים תאבי בצע. הטוב התחלף במצליחן, והסמכות לכח. הרייטינג ויתר מרכיבים של מנגנון ההישרדות של הציבור תופסים את מקומם של הערכים, המטרות וערכי היסוד כשורשי היניקה של הציבור, הייחוס המשפחתי, הכבוד לחכם, לזקן, למסורת, ושאר גורמים של קבע, כארץ מולדת, כמטרות על וכסמכות נדחקים מפני החולף הדינמי הפורח באויר. והדינמי המשתנה כשבשבת לרוחות מזדמנות. הפוליטיקה בעלת האופי הנזיל וההפכפך לעומת הקבוע. השקר המוסכם לעומת האמת כערך. דעת קהל הפכפכה לעומת יסודות תשתית של קיום וחזון של יעוד. מצב רוח לעומת עקרונות מנחים הנעוצים בעבר והמנחים לקראת יעדים נצחיים. המדיניות המודרנית נשלטת על ידי קבוצות כח המייצגות אינטרסים אנוכיים, הרחוקים מלשקף את חוסנו הקבוע של העם. כך מאבדת החברה המודרנית את המסגרת המשפחתית. מוסד המשפחה הוא המסגרת היחידה לטיפוח ערכי יסוד ולחינוך לאחריות כלפי הזולת. ערעור יסודותיה של המשפחה מהווה תסמונת מדאיגה לדחיית היסוד הקבוע מפני החולף. פרשתנו מעלה על נס את ההתייחסות השבטית והמשפחתית ככלי ביטוי לערכים קבועים המבטיחים ומשמרים את ההמשכיות הערכית של כל יחיד וקבוצה בכפיפה אחת. החלפת הבכורים בכהנים כמשרתי השם באה לטהר את הקבוצה הנבחרת מכל שריד של כוחניות ולהעמידה על היסוד הערכי הטהור ככל האפשר.
|