Home

 

פרשת שבוע

ישיבה

מונחים והגדרות

מאמרים

על המכון

פרסומים והוצאה לאור

צור קשר

 

למאמר נוסף על הפרשה

 

 

 

פרשת בלק תשס"ב.

 

האחר , הזר , ההוא.

 

      בלעם רודף את ישראל. מנסה לחדור אל מעגל הקיום המרוחק שלהם כרחוק העולם הזה מפלנטה אחרת. והפלנטה איננה מגיבה לפיתוייו, לנסיונות השיסוי, בטוב וברע. ההתעלמות והאטימות מעלים את חמתו וכופפים את קומתו הגאה. לרגע נדמה לו שהוא עשוי להצטרף אליהם אם רק יואילו להעיף בו מבט. להתייחס אליו, אל דעותיו , שהיו בעצם דברי חלקות, דברי תנופה, הערכה עמוקה באיכותם הא-לוהית. המיוחדת, הזרה! הבלתי מובנת. הנה, כך שולח הזר המרוחק את ארסו הסמוי דרך מחמאותיו הגלויות. כל הפוסל, במומו פוסל. הוא, הרחוק מעולם האידיאות, הערכים והאיכויות עד ללא סיכוי לגישור כל שהוא ומאשימם בערכים אמנם, אך רחוקים וזרים. אין הארס דבק בהם לצערו. משום שאין הם שייכים לעולם הזה. עולם העשיה. עולם ההישגים המכאניסטים. הם שייכים לעולם הערכים הא-לוהיים. הם ראויים על כך לקללה, אך ,,מה אקוב, לא קבו א-ל, ומה אזעום וגו' "הם שייכים לשמים ואין העניינים הארציים מעניינים. עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ברכה הכרוכה בגינוי והסתה. הזר הנצחי, אחת דתו לא להשתייך ולא לזכות בהכרת אומות העולם באשר הם. לערפול ,,מי מנה עפר יעקב, ומספר את רובע ישראל, מעלה גדולה. אי אפשר לשלוט בו. גם לבלעם צד מסתורי, העתיד. אף הוא שרוי בערפילי העתיד הבלתי ניתן להשגה. העתיד מעורר פחד ודאגה בבלעם הרשע, שעולמו מצטמצם בחולף, בכאן ועכשיו, שאין בו מרחב ועומק, ולכן עליו לאחוז בקרנות החומר כפיצוי על סכנת ההיעדר, גורלו של החולף, הזמני, חסר המשקל, חסר הקביעות. הוא בא לידי הכרה בעדיפות שיש להם בעולם העליון. אליה וקוץ בה. מה החכמה, להיות מוגן ללא צדק, על ידי בורא העולם המעניק להם יחס מועדף, לדעתו. התמודדות שאינה הוגנת. הבה נראה כיצד יצליחו לשמור על איכותם בעולם החומר זרוע המלכודות והפיתויים. שהרי לולא הא-ל שהוציאם ממצרים היו שקועים עד צואר בשער הנון של שערי טומאה. מתנהגים הם במותרות הקדושה ולכן אין הם נאלצים, כמוהו, להזדקק לכישוף וליתר כוחות הטומאה. שוב קיטרוג במסוה של סינגור. ה' מעניק להם יחס מועדף ומגלה להם סודות. דרך האורים והתומים. הרעיף עליהם נביאים וסבבם בתורה ובמצוות. גם קוב לא תיקבנו, גם ברב לא תברכנו. בלק אינו יורד לסוף דעתו הנכלולית של בלעם הרשע. אינו שומע את נימת הביקורת והקיטרוג שבפיו. והנה מצא בלק את המפתח הסודי של הזר. מידותיו התרומיות. מדות המשגשגות בגינת הערכים. מה טובו אהליך יעקב. גן עדן של קדושים שבו אהלים שנטע ה' בינות לארזי א-ל, נישאים מעל לרדידות החולין. מה התועלת מעימות ישיר עמהם. יש להחדיר אליהם סוס טרויאני. להתייחס לעבודת המידות הקסומה המגינה עליהם. עבודת מידות מרסנת רגשות מכוון אחד בלבד היא חסרת סיכוי לעמוד בפיתוי כל עוד היא יונקת ערכים מממד הגובה בלבד ואיננה חשה בצורך בחיסון כנגד עולם החומר, משום שאין היא מתייחסת אל צרכי החומר כלל. ההתעלמות של הקדושה מיצר הרע איננה מחסנת מפניו. להיפך. על הרגשות לקבל תמיכה משני הצדדים. מעולם הבריאה מקור הערכים והקדושה מצד אחד, ומעולם העשייה, המשמש אפיק יצירתי. ללא על מנת לעשות, אין הלימוד עובר לעשייתו ואין בו כדי לשלוט ולרסן את סמבטיון הרגש הגועש והסוער כסוס אביר הזקוק לרסן. לאביר הרוכב עליו ושולט בכוון דהירתו.

      ,,ועתה ברח לך אל מקומך" ,,עניין הבריחה בכל מקום אינה הניסה מן הרודף. אבל היא היא סור מן המקום מיראת נזק העתיד" (ספורנו) ולא פירש מהו הנזק מן העתיד. ונראה שהבין בלק שההתעלמות מן הזר יש לה קץ וכאשר יתפקחו ישראל ויבינו את מזימתו ותוצאותיו הרות האסון יגיבו בנקמה וכדאי לו לברוח מפניהם.

היחס אל האחר יש לברר יסוד המאפיין את ההתנהגות האנושית, והיא ההתייחסות הסלקטיבית למציאות. ההתייחסות נקבעת על ידי ארגון המציאות במעגלים שונים סביב האדם המתייחס. ציר ההתייחסות האנושית נקבעת על פי העמדות והערכים שמייחס האדם למצבי הקיום. התייחסות סובייקטיבית מתעלמת מערכים שלא ממקור האדם, אלא ניזונים מממד הערכים שבעולם הבריאה, עולם האידיאות, משכן הרוחניות והערכים הא-לוהיים. היכולת הרוחנית היצירתית של האדם מאפשרת לו, בזכות היותו נברא בצלם א-לוהים. תצפית דרכה משקיף האדם על המציאות ממבט של גובה ושופט את המציאות באובייקטיביות. ההתייחסות הסובייקטיבית בוקעת מתהומות האגו, על מרכיביו החומריים, הבנויים על אינסטינקט ההישרדות החייתית, הנשלטים על ידי מערכת השימור העצמי, על הקנאה התאוה והכבוד, המחליפים ומתחלפים ביניהם לפי הגירויים הצצים חדשות לבקרים. במלחמת הקיום מעורב האגו ולא האני. המקורי, האיכותי והיצירתי בוחלים בגירויי החומר ורואים בו מחסום לפנימיות היוצרת. האני בוחר בקפדנות ובזהירות מופלגת את חומרי הגלם, מן המציאות החיצונית על מנת לבטא דרכם את איכותו המקורית. כל השאר נדחה בשאט נפש כאחר, כזר, אל מחוץ למעגלי ההתייחסות. גם כאמצעי הגנה מפני סכנת הטשטוש שחדירת הזר, האחר אל תוך האני עלולים לגרום, וגם מחוסר עניין יצירתי-ערכי בהם.

     בנוסף על כך ההתייחסות הסלקטיבית אל המציאות מן הפן של האחר מוגבלת, גם, על ידי צרות האופקים של המתייחס. כך עלול הזולת התמים להידחות אל מחוץ למעגל ההתייחסויות כאחר בעטיה של חיצוניות שאיננה מוכרת. לשון זרה, לבוש זר ותרבות זרה, על אף האיכויות המבורכות העשויות להועיל ולהעשיר את המפגש עמהם. היחס אל הזר במקרה זה יצור חומת מגן, גיטו מרצון שיזמו הגלויות מחשש לנזק דתי – רוחני – תרבותי. חומת מגן גורפת מונעת עושר תרבותי ועוצרת פיתוח אישי אצל בעלי שאר הרוח, הזקוקים לגירויים ולהתמודדות עם סביבה עשירה לשם טיפוח השראה רוחנית וריגשית. האני החסום יוצר תופעת התייחסות מכאניסטית – מן החוץ אל החוץ ולא מן הפנים אל החוץ. כך נוצרים ערכים גורפים המתהדרדר בנוצות לא להם. ההפקרות מתהדרת בגלימתו של הליברל, סמל האנושיות, ומפזר מלוא חופניו מטבעות מזויפות של צדק, יושר חברתי, התייחסות שוה ללא משוא פנים לכל נברא, ואינו חש שיחס למראה עיניים זה חסר את העיקר. התייחסות אישית. רק דרך ההתייחסות האישית מסוגל האדם להבחין בין עיקר לטפל, בין מועיל ומזיק במצבים משתנים, בבעלי צרכים אישיים, שהיחס החיצוני והגורף מתעלם מהם, כהתעלמות מן האחר, חסרת רגישות מתחשבת במקרה הספציפי, המיוחד. השונה הופך לאחר, מוחרם ונשלח מן המחנה. מכאן הצורך להתייחס אישית, דרך האני ולא דרך סיסמאות שהולידה הדמגוגיה המרוקנת את הערכים מן היסוד האנושי שבהם. הליברליות מסווה על הפקרות. האהבה לכל מתרוקנת מעוצמתה האישית והופכת מסווה לתאוה חייתית המתפרנסת מגירויים חיצוניים. מכאן שההטפה לאהבת הכל בשונה מאהבת הזולת, זה העומד לפניך, הופכת לגורם מאיים על רשות היחיד ואינה זוכה לכניסה ולהערכה כראוי לה. רשות הרבים מאיימת על רשות היחיד אם אין שתי הרשויות מתייחסות אל הציר: אדם – א-ל. ציר הפרט והערכים שקלט מממד הגובה. מכאן הצורך הבלעדי ביחס האישי המעניק לערכים את ערכם האנושי. ערכים ההופכים לססמאות נבובות ומסוכנות כשהם מופיעים מחוץ לרשות היחיד, ומשמשות כנשק פוליטי כנגד היריב. ההופך עד מהרה לאחר שאינו ראוי להתייחסות בשלב ראשון, ולאוייב המצדיק נקמה המוקע כאם כל חטאת או כאבי אבות הטומאה במצבי התייחסות רוויי שנאה לזר, לאחר החף מפשע.

      די בהתנהגות הנתפסת כחסרת הגיון כתוצאה מחוסר דפוסי ביטוי וחשיבה המקובלים באותה חברה כדי ליצור שנאה לזר ולהוקיעו כאחר. במקרה עצוב נוסף ,,יזכה" המעורער בנפשו להתייחסות הדוחה אותו כאחר מתוך פחד מן השונה, זה שאינו משדר על הגל המקובל. מקרה אומלל נפוץ במחוזותינו הוא היחס אל השייך לתנועה דתית בעלת מנהגים שונים. מתנגדים – חסידים. אשכנזים – עדות המזרח. או תנועות פוליטיות שונות. היחס אל האחר כלפי השונה מתפתח עד מהרה לשנאת אחים, למחלוקת הורסת כל חלקה טובה. הנטיה לסיווג האחר נעוצה כאמור במנגנון ההישרדות החייתית והיא בלתי נמנעת למרות ההטפה לחינוך פלורליסטי, לסובלנות ליברלית. ברגע של מצוקה נעלמים המסכות המחייכות בנימוס, מוסרים כסיות המשי ונשלפות הצפרניים ונחשפות שיני הטרף. אין מנוס מן ההתייחסות על ציר אדם – א-לוהים על מנת ליצור מיון אובייקטיבי פורה ובונה.

       לדוגמא כדאי להשתמש בנושא רווי חשד כהיחס אל האשה ביהדות. האשה כסמל לשונה מן הגבר אינה זוכה ליחס נדיב במקורותינו. "מוצא אני מר ממות את האשה". ,,שלא עשני אשה" מברך הגבר בדביקות מחשידה עם יקיצתו, בברכות השחר. וביטויים שאינם מחמיאים לאשה הפזורים במקורות חז"ל. למותר לציין את לילית השידה המושלת בממלכת הקבלה, שנשים כה רבות מוצאות מפלט בה, בבורחם מן ההלכה הקפדנית והיבשה לכאורה.

      מוסר אני בזאת מודעה רבה לאורייתא, שהתורה מבחינה אבחנה מוחלטת בין האשה כסמל מיני, לבין האדם, האנושי שבה, שאין בו פגם, והיחס אליו הוא כאל כל זולת הזוכה ליחס על פי הכלל של ,,ואהבת לריעך כמוך". אהבת האשה מגונה ככל אהבה התלויה בדבר, ואהבת האנושי שבה זוכה ליחס של אהבה שאינה תלויה בדבר, שסופה להתקיים וראויה לכל הקסם והעוצמה האין סופית השורה על האוהבים השרויים ביחסי הדדיות ודביקות כשני חצאים משלימים היוצרים אחדות ושלמות. יחס על ציר שהביטוי האנושי של האני הוא הקצה האחד שבו, והערך הא-לוהי של חסד, אהבה ודביקות של היסוד הא-לוהי שבאדם הוא הקצה השני של הציר אדם – א-ל. שהיחס אל הזולת, הוא התופס את מקומו הפסול והמדגיש את השונה של היחס אשה גבר. לשניהם יסוד א-לוהי שווה לחלוטין. ראיית האשה כנקבה ואת האיש כגבר מסלפת את הערך העליון והעמוק המשותף לשניהם. שניהם קרויים אדם. שניהם יצורי אנוש ושניהם נבראו בצלם א-לוהים. ראייה זו מקדשתם. לא היחס אל האחר החוסם את היחס אל הזולת המבטא את הקשר מן האני אל האני של הזולת.

היחס אל ה"הוא".

      ההבדל בין האחר להוא עמוק ונוגע בשרש היחסים הבין אישיים. ההוא מצוי בתוך מעגל ההתייחסות האישית, אך חסר ידיעה במהותו של הזולת ההוא. חוסר הידיעה על ההוא מעורר התענינות ומגרה את קירבתו. הקדוש ברוך הוא. כינוי זה אל בורא עולם נוצר בתקופת סילוק הנבואה והופעתה של תקופת הסתר פנים. הסתר המעורר געגועים להסתופף תחת כנפי השכינה, להעמיק את ההכרה עד להזדהות.

רגשות ומידות.

הרגשות הופכים למידות טובות בשיבוץ נכון בין הראש והיד. ניתוק הרגשות מאחד הצדדים עושה מהם מידות רעות. אצל בלעם היו הרגשות מנותקים מממד הגובה.

      ,,כל מי שיש לו שלושה דברים הללו, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלושה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה –תלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – תלמידיו של בלעם הרשע." אבות ה', כ"ג.

      בלעם ,,זכה" לתואר רשע שהוצמד לשמו אצל חז"ל. רשע שעמד ברשעו ולא חזר בו עד יום מותו, שעה שהלך אצל בלק לתבוע את שכרו על שהצליח לפגוע בישראל ונהרגו עשרים וארבע אלף נפשות מהם בזכות העצה שיעץ להכות בהם במקום הפגיע, במדת התאווה. ונתקיים בו ,,כל הפוסל, במומו פוסל" לפיכך הפך רשע זה ,,לאחר". רשעות קיימת בתוך המעגל האנושי לזמן מוגבל בלבד. מעגל על ציר: אדם – א-לוהים אינו סובל רשע לאורך ימים. רשעות היא מחלה. אין מצב של מחלה מצב סטאטי. ממחלה, או מחלימים או מתים. כך דרכה של רשעות. אם להרס, אם לתשובה. אחת מן השתיים. הפה שביטא תפילה ,,תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" תפילה המורה על הכרה באמת, ואף על פי כן לא נצר את פיו על מנת לקלל, מעיד על רשעות של בעליו, ולא בעטיה של רוח שטות, מתוך חולשת הרגע, הפכה לסמל הרשעות.

      מן הראוי לעיין בתהליך ההתפתחות של תופעת הרשע. אין האדם נולד רשע. אין לרשע שורשים בטבע האדם. הטענה שיש אדם שנולד רשע פוגמת בעקרון היסוד של הבחירה, ומשליכה את האשמה למרגלותיו של הבורא. הרשע הוא פרי מעלליו של נזר הבריאה, ומעיד על יכולתו של האדם לשלוט בעצמו וליצור קלקול או תיקון, על פי החלטתו שלו מתוך אי תלות בתנאי הסביבה.

      רצה ושוב של הרגשות לאורך תוואי המטולטלת בין עולם הבריאה לעולם העשייה.

      כבר צויין בפרשיות הקודמות במאמר על הרגשות שאין בהם מאפייני איכות כשלעצמם, והם משמשים מקור של אנרגיה המזרימה חיוניות ועוצמה למרכיבי האיכות של עולם הבריאה, מקור הערכים, במטרה לקשר ולהעביר תכנים לעולם העשייה, לחומרי הגלם של הממשות, על מנת ליצור נוכחות א-לוהית.

    עולם העשייה כפוף לחוקים מוגדרים היוצרים רושם של כוחניות ויכולת שליטה של החזק על החלש. הסכנה האורבת לאדם השקוע בעולם העשייה היא הכניעה המשעבדת לחוק הכוחניות. כניעה שיש בה מן הפיתוי והאשלייה ליכולתו של האדם למצוא דרכים לשלוט על ידי תימרון גמיש, להלוך בין הטיפות מבלי להירטב. טכסיסנות, ספקולציה ספוגת ערמומיות, בבחינת ,,עם נבל תתנבל". את הכח אפשר לנצח בשפת הכח. בתוספת כח ובערמומיות בעיקר. ואכן, כך היתה דרכו של בלעם הרשע, ששיעבד את איכותו הא-לוהית לכוחות הטבע הגשמיים, למנגנון ההישרדות והפך קנאת סופרים לקנאה בזולת, את האהבה לתאוה ואת הנטיה לדבוק בטוב לחמדת הממון והכבוד המדומה. את עוצמת הרגשות ניתק הרשע ממקור הערכים של עולם הבריאה ושיעבדם לכוחניות של עולם החומר. כך הפכו הרגשות ממידות תרומיות למידות רעות. מעוצמה ערכית לעוצמה כוחנית מגושמת והרסנית. ניתוק ציר הרגשות המוליך את הערכים לקראת הגשמתם הוא הגורם לתופעת המידות הרעות. רוח שטות הטעתו. ברוב טפשותו המגושמת היה בלעם סבור שישראל התלויים בעולם הערכים, מנותקים מעולם המעשה ואינם חשים בשבעים הזאבים המבקשים לטרפם. טרף קל, אמר הרשע בלבו וזלזל ביכולתם להתמודד עם הרע. כאותו תלמיד עצל, החולם על הישגים בתורה בין לילה ומקוה שלא יאלץ לוותר אפילו על שעה קלה של שינה. ,,ותהי אחריתי כמוהו" ואכן, יפה הבחין אותו רשע שאין הרגשות יכולים לסבול, ולו שעה קלה מניתוק משני העולמות. הניתוק מעולם העשיה גורר אחריו איבוד יכולת שליטה ומימוש. עד כאן הגיעה הבנתו של בלעם, שהחטיא את הכוון השני. שההתעלמות מעולם האידיאות, מקור הרוחניות והערכים, כמוהו כקפיצה אל התהום ונפילה הישר לחיקם של כוחות השאול. אל ההשתוללות הכאוטית של המידות הרעות, אל המערבולת של ההפקרות במסוה החרות, ואל הטביעה בים התאוות, אל הצמאון ללא רוויה. אל עולם כאוטי במסוה של מסלול זמן תקין ומסודר על תקן של עבר הווה עתיד, כשלאמיתו של דבר מנותקת שרשרת הזמן מחוליותיה אם היא מאבדת את ממד הגובה הרוחני – ערכי. ממד המעניק פרספקטיבה מאחדת וקובעת את כוון המסלול מן העבר ,,זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור" אל הווה כזירת ההתרחשות. ,,היום אם בקולי תשמעו" ,,אשר אנוכי מצוך היום" לקראת עתיד, לקראת גאולה, שהתנאי למימושה הוא הווה מתמשך, ההופכת לחזון בעתה אפוקליפסי כאשר חולית העתיד מנותקת מן מקור העבר ומן המימוש בהווה. ה היה ללא הווה נפגש בשם ללא כאן. באמצעים המתגוללים כאבן שאין לה הופכין באין מטרה. ההופכים עין טובה המשקיפה במבט של ממד הגובה אל ההווה ללא תכלית. של רוח נמוכה על מסלול הזמן שיש לו תחילה וסוף, אל הווה ללא תקוה, ומענוותנותה של נפש שפלה היודעת את בוראה, לנפש רחבה של גאות ,,אני ואפסי עוד". של מי ידמה ומי ישווה לי. של זלזול ביכולתם של אחרים. מן הראוי לציין שהניתוק מעולם הממשות שהבחין הרשע בישראל, עלול להביא להתעלמות מסכנת הפיתוי של כוחות החומר. התעלמות המסווגת את כוחות הרשע בתחום האחר שאינו ראוי להתייחסות.

      הנקמה התעלמות מן האחר מעידה על חוסר זהירות בשמירה על הקודש. כמו שנענש הדור על תלמידי חכמים שלא הוספדו כהלכה, משום שהזנחת ההספד מעידה על התעלמות מן הנוכחות הא-לוהית שהותירה חלל ריק, כך מעשה רע שעבר ללא תגובה מעיד על חוסר הערכה של הנזק. מעשה הנקמה לא בא מגודש רגשי של פגיעה באגו של הניזק אלא מאיכפתיות, מצער השכינה מחמת הפגיעה, חילול השם. הנקמה היא נקמת ה', תופעה של מחאתם של עבדי ה' נוכח חילול השם. נקמת ישראל ונקמת ה' במדין, מורה על המסלול של הציר המאונך, מנשמת האדם אל ממד הגובה. נקמה שבאה לתקן עוול א-לוהי מתנהלת על הציר: עובד ה' – בורא עולם. לכן מתייחסת הנקמה כביטוי של רגשות המקשרים את עמוד ההוראה השמימי אל עמוד ההלכה הקובע את המציאות הארצית. ניתוק הרגשות מן התלות בשני העמודים התומכים בהם משני צדיהם מפקיר את הרגשות למסלול החייתי של שנאה הרסנית, נקמתו של הרע.