יום כפור תשס"ג.

הלהיות  והלעשות  בעבודת  ה'.

גמרא יומא פ"ב:

      ההיא עוברה דארחא (רש"י: מעוברת שהריחה, ויום כפורים היה) אתו לקמיה דרבי, אמר להו: זילו לחושו לה (רש"י לחושו לה באזנה שיום הכיפורים הוא היום, אולי תוכל להתאפק) לחושו לה ואילחישא (רש"י קיבלה את הלחישה, שפסק העובר מתאוותו), קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו', נפק מינה רבי יוחנן. ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי חנינא, אמר להו לחושו לה, ולא אילחישא, קרי עליה זורו רשעים מרחם, נפק מינה שבתאי אצר פיר. רש"י נעשו זרים והתנכרו לאביהם שבשמים. אצר פרי: מפקיע שערים.

מהרש"א: חוש הריח הוא כח הנשמה כדאמרינא בברכות כל הנשמה תהלל וגו'.  (ספסר) איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו, הוי אומר זה הריח, אבל חוש הטעם הוא כח גופני ומזה הותר ביום הכיפורים הרוחני שהוא הריח, ונאסר כח הטעם שהוא גופני כי יום הכיפורים הוא כעין עולם הבא כדאמריון בברכות: עולם הבא אין בו אכילה ולא שתיה, ולזה ההיא עוברה דארחא ואלחישא, הוי סגי ליה ולולדה בריח שהוא כח הנשמה ומותר ביום הכיפורים ונפק מיניה רבי יוחנן. וההיא דלא אלחישא, לא הוה סגי ליה בדבר היתר דהיינו הריח שהוא כח הנשמה, והיתה מתאוה לדבר האסור ביום הכיפורים שהוא חוש הטעם כח גופני." עד כאן לשון המהרש"א.

      ..בדיני מי הם הראויים לתקיעת שופר. משנה ברורה הלכות ראש השנה סימן תקפ"ט.

,,..וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע, אינו מוציא. (המחבר) עיין בערוך השולחן שמחייב חרש המדבר ואינו שומע לתקוע אפילו בברכה אך מסיים שמוטב שלא יברך מספק, בהתחשב בדעת המחבר האוסר. ועיין בחקירתו של בעל ערוך השולחן המבחין בנוסח הברכה לשמוע קול שופר. לבין נוסח הברכות במזוזה לקבוע מזוזה. בביתם של אחרים מברך על קביעת מזוזה.

      ונראה לעיין בשורש החילוק בעשיית מצוה. שני שלבים. מתחיל בעשייה, בעיסוק טכני ועובר למעורבות אישית בבחינת אחר הפעולות נמשכים הלבבות. עשיית המצוה כתהליך המתחיל בעיסוק חיצוני העובר מן החוץ אל הפנים, מן העשייה אל החוויה. המעניקה תכנים למעשה החיצוני שהופך למהות, לרשות בפני עצמה, החובקת את המצוה עם האדם העוסק בה ונכנס לגדר מקיים המצוה, כיצירה קיומית של נוכחות א-לוקית. של קדושה.

      המצוה והאדם ביחס של התמזגות הדדית. מן הלעשות אל הלהיות. ממצוה חיצונית לחוויה דתית המשמשת הזדמנות לדבקות האדם בא-לוהיו. להניח תפילין כשלב ראשון, ל..על הנחת תפילין בשלב של ראש. מן היד, מן המעשה, אל הראש, אל התוכן. עשייה כמעגל שלם של חוויה. כך בתקיעת שופר. מ,,רחמנא אמר תקעו" עד ל,,עורו ישנים משנתכם" עד לעצירה משגרת הזרימה בזרם החיים הגשמיים על מנת לחשוב חשבונו של עולם. התקשרות נקודתית בהווה השולט בעבר ומתכנן את העתיד, חרטה על העבר וקבלה לעתיד, מתוך נקודת המוצא של ההווה, של הכרת החטא. מכאן הרשות לתוקע החרש אך היודע לדבר, יודע לתקשר, בעל יכולת שליטה על המציאות מכאן יכולתו ליצור מצב של להיות במצוה על אף מוגבלותו ברובד השיטחי של העשייה.

      המעניין והמרתק באבחנה בין עשייה להוויה הוא מצב המעוברת שנתקפה בבולמוס. על פי כלל היסוד שעובר הוא ירך אמו, העובר ואמו מהווים יחידה אחת שלמה, מצב של להיות. האכילה שייכת לרובד העשייה לכאורה.

      החלוקה המעניינת של המהרש"א, הפשטן לכאורה, מבחינה בין רובד העשייה לרובד ההוויה. אבחנה זו בין הפנימיות והחוץ. חוש הטעם שייך לעשייה, לחומר, אליו בלבד מתייחס איסור האכילה ביום הקדוש. המהרש"א מאיר את עינינו למהותו של היום, של מעין עולם הבא שאין בו צורך באכילה ובשתיה, בהיותו עולם הנשמות שאינו מוגבל במגבלות החומר. אין יום הכיפורים יום של פחד ועצבות חלילה, כאבחנת חז"ל לאותה גיורת בהבדל בין עמידה בפני שופט בשר ודם הנשלט על ידי מצבי רוח וגחמן שאינו צפוי מראש בהיותו חסר יכולת של שיפוט על פי קנה מידה אובייקטיבי, לעומת עמידה ביום הקדוש בפני מלך מלכי המלכים, בו זוכים אנו להתקדש ולהיטהר מכל המעידות והקלקולים, יום שמחה הוא לנו, זכות להתחיל הכל מחדש, לידה חדשה, הזדמנות לאדם ליצור את עצמו, להוליד עצמו על פי בחירתו ולצאת מן המציאות החיצונית, מן הלידה הביולוגית – חומרית, ולצמוח מחדש מעומק הפנימיות האיכותית – נשמתית. ההכרה שהכל נתון בידיו הופכת מציאות התופסת מקום בשטח בלבד, לחוויה של מהות בעלת ערך של איכות, של קדושה רוחנית. מצב המאפיין שבו זוכה האדם לשני שולחנות, את המיטב של העולם הזה, המעניק לאדם את זכות התיקון והמיטב של העולם הבא המשוחרר ממגבלות האכילה והשתיה וטרחת ההישרדות. את האיכות הפנימית מייצג העובר דווקא, ההופך מחלק סביל, כעובר ירך אמו, לנציג האיכות המתקשר ומזדהה עם קדושת היום, רש"י מעיר בפשטות מובנת מאליה ש,,פסק העובר מתאוותו" ביום הקדוש, אצל האדם שיום זה הופנם והפך לחוויה של קדושה זוכה גם העובר השוכן בפנימיותו לעדנה של ביטוי והשתתפות בחווית הקדושה. ולכן די בלחישה משום שאין הוא מוגבל במקום ובזמן, בעוצמת הקול, המזכיר לו את היום הקדוש.בהיותו עובר ירך אמו קיים ביניהם זהות שלמה. גם האם הצדקת וגם העובר השוכן בקירבה, בעל הנשמה הגדולה, דיים בתזכורת ישירה המכוונת אל שורש האיכות הנישמתית, על מנת להכתיר את הלהיות ולהשליטו על הלעשות, בהתאם לאידיאל התורה, המגדירה את ההתנהגות האיכותית והשלמה כעשייה המבטאת את תכתיבי ההוויה הפנימית, לעומת ההתנהגות הפסולה של העשייה המגיבה לגירויים מן החוץ, התנהגות אופיינית לעבד המשועבד למנגנון ההישרדות ככל יתר בעלי חיים הנחותים ממנו. דוגמת המעוברת שלא הסתפקה בלחישה והביאה לעולם עובר נחות.

       בהריחו ביראת השם. אומר הנביא. חוש הריח הוא האישי והרוחני בין חמשת החושים, לכן שורשו בנשמה. הלחישה וההרחה ביום הכיפורים פונה אל הנשמה ומחזיקה אותה. לבעל נשמה אין צורך בחוש הטעם ודי לו בלחישה על מנת ליישבו ולייצבו על תקן האמת. בבחינת צלח ורכב על דבר אמת.

      בדברים אלה ראיה ממקור הקדושה לאבחנה בין יסוד הלעשות ליסוד הלהיות.

      יום הכיפורים הוא כעין עולם הבא כדאמריון בברכות: עולם הבא אין בו אכילה ולא שתיה. מזכיר המהרש"א. מכאן עקרון חשוב הקובע את מהותו של יום הכיפורים מניעת האכילה והשתיה אינו מצד העינוי בלבד. לבחינה הילכתית שורש רוחני כידוע, שאינו משתקף באיסור. המהרש"א רומז לשורשו הרוחני של איסור האכילה והשתיה. עולם הבא כשחרור מכבלי החומר ומחוקי הבריאה מכל וכל. אין צורך באכילה ושתיה. הקשר המתחדש בין האדם לבוראו הנגרם בזכות התשובה משחרר את האדם מן התלות בחוקי העולם. ככל שמתחזק הקשר עם הבורא, כך מתרופף התלות בחוקי העולם. לדבקות בבורא צד שני: שחרור מתלות בעולם. זהו הגרעין המרכזי של אופי היום הקדוש. תשובה כחזרה אל העיקר, אל החוק הא-לוהי ושחרור מן ההדיוט הקופץ בראש, - מחוק העולם.