יום כפור תשס"ב.

 

תענית.

כל האוכל בתשיעי כאלו התענה בתשיעי ובעשירי. הטעם נראה שהצום נועד לא רק להרחיק מן האדם את החומר ולהעלותו למדרגה רוחנית ביום הקדוש. האכילה בתשיעי, כמוה כצום בעשירי נועדה לקדש את החומר. להשליט את המודעות ואת המשמעות הערכית הקדושה גם ובעיקר על הפעילות הגשמית הבסיסית ביותר, כאכילה, להעניק לאכילה משמעות של עבודת ה' לא פחותה במדרגתה מכל עבודת ה', ישירה ממנה.

מצוות.

ווידוי.

כך הווידוי, פירוט החטאים לא נועד למנות כרוכל את המעשים שיש בהם סטיה מעבודת ה' אלא להיפך. לצרפם לעבודת ה'. לאמור, אין במציאות חלק נפרד מן הנוכחות הא-לוהית. שורש החטא הוא בפירוד, בהרחקה של ממד קיומי מסויים מן הכוליות הא-לוהיות. וכל הרואה ניגוד וסטירה בין ההיבט הרוחני לממד הגשמי, הוא המפרק את האחדות הא-לוהית. במעשה החטא יש משום התייחסות לתחום קיומי מסויים כשייך לאדם ולא לבורא עולם כביכול. רשימת החטאים המפרטים את הווידוי לא נועדה לסייע למתודה ולהזכיר לו את חטאיו, אלא לצרף ולהחזיר ולשמר את תחומי הפעילות הנזכרים אל המסגרת של הנוכחות הא-לוהית. כך במישור העשייה ובמיוחד במישור ההתנהגות, ללמדך שאין הרע מצוי בחפצא, אלא בגברא. לאמור, אין הרע והטוב מצויים בעולם, אלא באדם. הוא המעניק ממד של איכות – טוב ורע – למציאות, כשם שהוא המעניק משמעות של נוכחות א-לוהית, או בניסוח אחר, הוא המוציא מן הכוח אל הפועל את הנוכחות הא-לוהית המצויה בכל. באכילה בערבו של יום הכפורים, מפקיעה את האכילה, השייכת לפעולה הגשמית הבסיסית והמובהקת ביותר, כפעילות שבה מצטרף האדם, וכולל עצמו עם יתר בעלי החיים שלא נבראו בצלם א-לוהים, הכפופה למערכת של אינסטינקט ורפלקס בהמי, והנה היא, אכילה זו, מפקיעה עצמה מן המסגרת הבהמית ותופסת לה מקום של כבוד בתחום של עבודת ה', בצידם של הערכים, הרוחניות והקדושה.

      הנה, כך מקדש האדם את החומר ומצרפו לנוכחות הא-לוהית המאחדת את המציאות כולה, ולא רק את האדם עצמו, אלא את הבריאה על כל חלקיה, כפי שאכן נצטווה האדם, להעניק לבריאה כולה את המשמעות של הנוכחות הא-לוהית. משמעות ערכית, א-לוהית – אנושית. בשעה שמונה האדם את חטאיו, אין כל סיבה שיחוש שבור ומרוחק מן הנוכחות הא-לוהית. אכן, היה כזה אמנם, שעה שחטא, אך כאשר הגיע האדם להכרה במשמעות הנפרדת של התנהגות החטא, והכרה בריחוקו מן המעגל הא-לוהי על ידי מעשה החטא, במעשה הווידוי בלבד, יש כדי להחזירו למעגל של המציאות הא-לוהית. ואכן, לשם כך קיימת חובת הווידוי כחובה הילכתית במסגרת החזרה בתשובה. אין חובה זו קיימת ביחס לאחרים, כחובת פרסום החטא ברבים, משום שבחטאים שבין האדם לחברו, קיימת התייחסות לזולת, ואין להסתפק בהתרחשות הפנימית שבין האדם לעצמו ובין אדם לא-לוהיו. בתחום הבין-אישי מקבלת הנוכחות הא-לוהית את חותמה המוסרי, שבה הכרת החטא זקוקה לאבחנה בין טוב לרע, ולא רק להכללה מחדש של מציאות שהחוטא הפרידה מן הנוכחות הא-לוהית הישירה. בתחום שבין האדם לחברו עוברת הנוכחות הא-לוהית מטמורפוזה, פנים חדשות, מן הנוכחות הא-לוהית הישירה, אל התחום של הנברא בצלמו וכדמותו של הא-ל. הוא התחום האנושי. מכאן חשיבותו המכרעת של תיקון החטא שבין האדם לחבירו לפייס את הנפגע ולפצותו, עניין שבלעדיו בקשת הסליחה מן הבורא בלבד משיגה את ההיפך, כבחטא עצמו שבו הפקיע החוטא את תחום החטא מן המישור של הנוכחות הא-לוהית, כך הפנייה לסליחה מאת הבורא בלבד, תוך התעלמות מן הנפגע, מפקיעה את המישור האנושי, הוא התחום שהנוכחות הא-לוהית מוצאת בה את ביטויה הישיר והחזק ביותר, מן הנוכחות הא-לוהית. לעומת זאת, מצוות ואהבת לריעך כמוך, מצוות הבאת שלום בין אדם לחבירו, מהווה ביטוי מובהק של הנוכחות הא-לוהית, ועד כדי כך מגיעים הדברים, עד שאהבת האדם, יש בה משום ביטוי לאהבת ה'. וגדול השלום, שבדור המקיים את השלום, אף על פי שלא שמר כראוי מצוות שבין אדם למקום, אין הקב"ה מביא עליו פורענות.

הזכות לבקש.

      גם התפילה על צרכי הקיום שייכת לאבחנה הנ"ל. עניין הבקשה על צרכים הוא הביטוי הנפוץ ביותר של המתפלל. גם קטן האמנה, הנסחף בזרם החיים הגשמיים, שעיסוקו במלחמת קיומו, ואין לו ממד רוחני כלל, עט על עמוד התפילה בעתות מצוקה. קשה להימנע מן הכיעור שבדבר. הדת נתפסת כאמצעי לשרות האנוכיות הפרטית. לאור האבחנה דלעיל, הופכת הבקשה על צרכים כצירוף תחושת הקיום לתחום של הנוכחות הא-לוהית: המודעות לצרכי הקיום שייכת מטבעה למערכת השימור העצמי ולתחושת ההישרדות החייתית. והנה הבקשה על צרכי הקיום, לא רק שהיא מותרת, אלא שהאדם גם נצטווה עליה, כדברי בעל החזון-איש, יש בה כדי להעמיק במבקש את ההכרה שהנוכחות הא-לוהית קיימת גם בתשתית של התחושה הקיומית, הכרה שיש בה כדי להפקיע את צרכי ההישרדות משעבודם לחומר, ולשייכם למציאות הא-לוהית כששייוך זה סוחף עמו את מערכת ההישרדות כולה ולממש בכך את מטרתו של עובד ה', שהיא קידוש החומר. קידוש ברמה האישית והממשית מכל מימוש אחר. מימוש ברמת התמצית של חלבו ודמו. שהרי "אדם קרוב אצל עצמו".

      מכאן הארה על היבט נוסף על המצוות המעשיות, עבודת ה' נתפסת כביטוי של הצד הרוחני, של הערכים, של הקדושה. תפיסה שסכנה כרוכה בה. של הפרדה בין הרוח והחומר. הפרדה שאין לה מקום ביהדות המקדשת את החומר ורואה במציאות כולה ללא הפרד מושא לנוכחות הא-לוהית. המצוות המעשיות נועדו לשייך את האידיאה למציאות הממשית, ולא רק כסמל אלא כשייוך ממשי. כך מצוות אכילת מצה, וכך מצוות ישיבה בסוכה, "תשבו כעין תדורו", שמטרתם להכניס את המציאות הקיומית על קרבה ועל כרעיה ולהטבילה במיקווה טהרה. כך מצוות טהרת המשפחה, המטבילה את אחד מצרכי החומר המובהקים והנתפסים כשייכים לחלק הפחות טהור והפחות קדוש שבצרכי האדם, טבילה המעניקה לצרכים אלה איכות של קדושה, ולא רק כסמל אלא בממשות של מהות.

      הבקשה על צרכי הקיום חוגגת בראש כל המצוות המעשיות ומקבלת אישוש שלא ציפו לו מבקשי הקדושה הטרנצנדנטית המשקיפים על העולם השפל וצרכיו ממרומי הניתוק, והוא הצמצום של הנוכחות הא-לוהית. צמצום שנועד לפנות מקום ליוזמת האדם. יוזמה של האתערותא דלתתא שמטרתה לעליה צורך ירידה. בבחינת עליית משה על הר סיני על מנת להוריד את התורה לעולם. בבחינת ,,שבית שבי" לתיתה. מתנה לאדם. דרך לימוד התורה וקיומה יוצר עובד ה' נוכחות א-לוהית מעשה ידי האדם. פרדוקס המגלם את השילוב המושלם שבברית בין הבורא לאדם. הישג משותף המאחד את שני צדי הברית. עד כאן לית מאן דפליג. יצירה זו מתיישבת על דעתו של כל לב רגיש ופתוח לממד הקדושה. מה שפחות מתיישב על הדעת של חובק הקדושה היא היכולת למלא את המקום המתפנה מן הנוכחות על ידי הצמצום, על ידי החול ההופך לקודש מיניה וביה. פרדוקס בבחינת יש בור המתמלא מחוליתו. הסתר פנים שאין כמוהו לגילוי פנים. צרכי הקיום החייתיים, מגושמים ככל שיהיו, חומרים של חולין הופכים לנוכחות שאין גבוהה ממנה, בבחינת השב מאהבה שזדונותיו הופכים לו לזכויות, היא הבקשה על צרכי הקיום, שעצם הפניה עבורם ממקור השפע מעל, מורידה דרכם את השפע של הנוכחות העליונה, נוכחות שאין ממשית ממנה, שאין כמוה כדי למלא את המקום הפנוי ממנו ית' על מנת להעניק הזדמנות של חסד לאדם למלאו בקדושת החומר. ולהשיג בזה אחדות שלימה בין החומר והרוח.