תשעה באב תשנ"ז.

ההבדל בין צום תשעה באב ליום הכפורים. הראשון אבל. השני ההכנסות פנימיתי. הראשון אבל על אבדן יכולת העשייה, השני התכנסות פנימה לעריכה מחדש של ההוויה הראשון בלעשות, השני בלהיות. ,,אבל על ירושלים, המקדש, הארץ. השתייכות שאבדה ועמה גם החרות. אבדן מערכת הקיום במובן של אבדן יכולת ביצוע הקיום, פירות הקיום. כשלון במבחן היכולת. האבל בא לעורר את המודעות לניתוק בין הלהיות והלעשות וחיפוש הסיבות המעשיות, ערכיות ,,על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת". אין האבל כולל ערעור עצם ערכו של הקיום בלהיות. את ערך האדם כהוויה וכמהות. רק ההשתייכות אל העובד נפגמת, הכרה בחוסר הצלחה לתוצאות. לכן כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בבנינה. אבל – ממשות של התגובה השלילית כתוצאה מן ההכרה באבדן המציאות החיובית. מכאן החשיבות העקרונית של האבל בהכרה בקשר החיוני והבלתי ניתן לניתוק, הכרה בקשר שבין הלהיות והלעשות כחטיבה אחת שלמה שאיננה סובלת ניתוק. כל המתאבל מעיד על עצמו שהוא מחובר אל החיים. וזה אבל על מת. מי שאינו מתאבל על הנפטר, על תלמיד חכם שלא נספד כהלכה מעיד על חסרון בתחושת החיים. טוב הכלב החי מן הארי המת. שאינו מחובר לחיים. לערך של החיים. ללהיות.

נקודה עקרונית נוספת קיימת בהבדל בין האבל ליום כפור. באבל תשעה באב היחיד מזדהה עם העפר והכלל בעוד יום כפור הוא חזרה אל מצבו הקיומי של האני.