סוכות תשס"ד.

 

                           תשבו  כעין  תדורו – המצטער  פטור  מן  הסוכה.

 

      כאשר הסתופפתי בימי חורפי אצל גאון הדור בעל השרידי-אש, סיפר לי על ביקורו בימי הסוכות אצל בעל תשובה מפורסם. הלה בקשו לילך לסוכה. בהוסיפו שהוא עצמו פטור מן הסוכה מדין המצטער פטור מן הסוכה. הוסיף הגאון הערה לסיפור, שראה פסול בפטור שהורה הנ"ל לעצמו, בהיותו בעל תשובה, ולא היה בידו קנה מידה להגדרת המצטער.

      תשבו כעין תדורו, מהות הציווי מכיל דבר והיפוכו. עליך לצאת מדירת קבע לדירת עראי, מצד אחד, שמשמעותו להוכיח יכולת להשתחרר מהרגלי יומיום הנוגעים בציפור הנפש, נקודות היוצרות מבנה מסגרת הקובעים את התנאים והכלים שבהם משכשכים בזרם קבוע חיי היומיום, תגובות צפויות, ובעיקר, קבעון של ממד ההשתייכות המכיל את ביטוי החירות של הפרט. השתייכות המצמיחה בערוגתה את ביטויי היצירה המקורית של האישיות הפרטית. היחס בין רשות היחיד על ביטוי החירות שבו לבין רשות הרבים המעניקה את ממד ההשתייכות, יחס עדין ושברירי זה זקוק להשגחה מתמדת על מנת לשמר את איזונו, איזון שבלעדיו גובר צד אחד על משנהו. בהתגבר ההשתייכות תינזק החירת ותימחק יכולת היצירה המקורית. רשות הרבים פולשת לתחומו של רשות היחיד ומבטלת את קיומה. ענין ביש זה מתרחש ברוב המקרים, אם בעטיו של רשות יחיד מוזנחת וחסרת יוזמה, ואם מחמתה של רשות רבים דורסנית. היציאה מדירת קבע לדירת עראי מעוררת את צרכי הפרט מתרדמת השיגרה, ופותחת פתחים וחלונות שבאישיות, דרכם זורם אויר צח ורענן, המעורר הרהור שני וחשיבה מחדש על כל הנעשה במציאות ובמתרחש תחת השמש. כאמור, ליציאה זו תנאים שנועדו לשמר את האיזון השברירי בין מקוריותו של היחיד, שלא תיפגם מן החשיפה אל החוץ, לבין חוסר התנאים הקבועים העלולים לחנוק את צרכיו המקוריים של היחיד. בהיעדר האיזון מופיעה סכנת הפגיעה במקוריות היחיד, אם בעטים של תנאי אקלים קשים שהיחיד פגיע בהם, ואם מהיעדר רשות יחיד מכל וכל. רק יחיד שיראתו קודמת לחכמתו, המכיר את מגבלותיו תוך הנחיית ייחודו את יראתו האישית, לא זו הנוחתת עליו מכח הצווי ההלכתי הכללי. רק יחיד בעל איכות אישית רוחנית יכול לעמוד במבחן השיפוט של פטור ממצוות עשה נדירה זו כישיבה בסוכה, שייחודה בהעתקת המודל הבסיסי של קיום במציאות הממשית, שרובה מוכתב לאדם על ידי צרכי הקיום הטבעיים, צרכים שמהותם תכתיבי חומר והשפעתה של רשות הרבים, חיקויים, שיעבוד לאופנה, שצרכים הבוקעים מכבשונו של היחיד תופסים בה מקום שולי בלבד, שהצד השווה של צרכים אלה שאינם נגזרים מן הבחירה החופשית. והנה באה מצוות סוכה ומזרימה להרגלי קיום כפייתיים הרגלי קיום חדשים, המשוחררים מן השיגרה, וכל כולם נגזרים מן הבחירה החופשית של מצוות עשה מן התורה. יציאה מהשתייכות משועבדת להשתייכות נבחרת על ידי הרצון החופשי לשמוע בקול ה'.

      באשר לי, לא זכיתי מעולם לתנאי קיום המעניקים לאנין דעת (איסטניס) שכמותי את השקט והשלוה, להם אני מתגעגע כל ימי. התרגלתי לצמצום רשות היחיד ולאיום על פרטיותי אד אבסורד, כלומר, אני רואה ביכולת מהשהוא לבטא וליצור, נס המתרחש בי יום יום ושעה שעה. חסדי ה' כי לא תמו. לכל יכול האדם להתרגל. וגם התולעת בחזרת סבורה שאין מתוק מחזרת. עד שמגיע חג הסוכות, שמצוות סוכה שבמרכזה מציעה קיום מתוך בחירה, קיום בו יתקימו תנאים מתאימים לרשות היחיד על מנת שיצליח לבטא את ייחודו. לכשלעצמי אני למד קל וחומר מה ברשות היחיד לא זכיתי לתנאים המתאימים לשכמותי, בדירת עראי על אחת כמה וכמה. ואם בדירת קבע לא זכיתי ואיני עושה מזה ענין, שהרי מה לי ולתנאי חומר, איני רואה היתר לעצמי לוותר שעה שתנאי חיים של קיום הפרט הופכים למצווה מן התורה. הרשאי אני לוותר עליהם. סוכה שכל כולה רשות רבים, שאין בה כדי לשמר את פרטיותי, ששכן משש קומות המתמשאות מעל הסכך הרעוע, עלול להשליך ללא משים עציץ שמשקלו חמישים קילו על ראשי הסועדים בסוכה. (מעשה שהיה ונסתיים בנס גלוי).בנדון דידי היכן תחומיו של דין המצטער.

       ואולי היא גופא מצוות הישיבה בסוכה, לראות בתנאים לא תנאים ההופכים למצווה מדאורייתא מעין מקדש מעט החורגים ומתנשאים וחובקים עולם ומלואו, שאופקין נמוגים בערפילי טוהר של ענני כבוד ותוכו קודש קודשים. ולראות בממדים של מקום וזמן של חומר מוגבל, ולהעניק להם ממד לאין סוף של קדושה האופפת ונספגת וחודרת אל תוככי אישיותו של הזוכה לישב, ראשו ורובו, על מלבושיו ומנעליו, על צרכי החומר שבו, כשהוא שרוי בפנימיותה הרוחנית של מצוות עשה. כיצד יעלה על דעתו להותיר מקום לצער על חסרון תנאים לקיום של קודש. היא גופא המצווה ליצור חווית קיום של קדושת קבע מדירת עראי. ונסו הצללים באחת, והוא מוצא עצמו שרוי בעולם שכולו טוב.

שמחת החג לעומת שמחה של סתם: לשמחה מה זו עושה-קוהלת.

      חג הסוכות זכה לתוספת שמחה, מה שלא זכו לה שאר המועדים. שלוש ציווי שמחה: ושמחת בחגיך. ושמחת לפני ה' א-לוהיך. והיית אך שמח. בחג של שמחה מקיפה זו ובראשה השבת מתאכסנת כאורחת מגילת קוהלת. מטרת בואה של קרואה זו לכבד את השמחה בצוננים דווקא, בקריאת ,,לשמחה מה זו עושה?"

      היציאה מדירת קבע לדירת עראי, עומדת בסימן היציאה מד' אמות של רשות היחיד, שפתחה פתוח אל מרחבי האופקים של הבריאה.לקראת מפגש של עימות עם מלחמת קיום, על אתגריה, פיתוייה, סכנותיה, אך גם הזדמנויות להעשרה ולהתפתחות מרחיבה.

     השמחה תופסת מקום של כבוד בראש הסולם של חוויות הקיום. חווית מנצחים. תחושת ניצחון של הרחבת גבולות, של סיפוק הכמיהה להשתלב במרחב ההזדמנויות במחיר שאין בו דוחק. חווית האושר. בא קוהלת וממלא תפקיד של אב זקן וחכם המבקש לחלק עם בנו מנסיון החיים העשיר שלו, על מנת לחסוך ממנו את כאב הכשלון הצורב והמשפיל. על מנת למונעו ממטרות של סרק ולחסנו מתחלואי הקיום. בחג השמחה, בעת לשחוק, יש להרחיקו מעת לבכות.

      לפנינו שתי שמחות. שמחת אמת ושמחה של סרק. הראשונה שמחה מלכתחילה והאחרת תגובה שבדיעבד. עד כמה תמוה שבני אדם יצביעו על הבדיעבד כדימוי של שמחה הקרוב למושג השמחה המתאים לדימוי השמחה שלהם. הצלה מסכנה ממלאת את ליבם בשמחת אין קץ, לאין ערוך יותר משמחה של זכיה במשאת נפשם. זו עשויה ליצור בלבול חושים ואבדן עשתונות לכל היותר. והנה משתרבב לו נתח לאדם שמן, וברעבונו מזיל ריר ומיצי קיבה מתפרצים. והנה צץ בו הרהור להעניק נחת רווי ריר זה למי שאהבה נפשו הזקוקה לו ברעבונה לא פחות ממנו. היסוס קל  של אינסטינקט ההישרדות, וחסד של הזדהות מסורה הכריע את הכף, והוא אץ להציע את בלעו מפיו אל פיה, ולבו מוצף בשמחה שהיה בה כדי להשביע את נפשו, ולא רק את נפשו אלא גם את קיבתו, והיא רגועה, וקרקורי רעבונה נמוגו כלא היו מעולם. שמחת רעבון השייכת למנגנון ההישרדות פינתה את מקומה לשמחה שלימה ללא פקפוק וללא צידוד, וכולה זורמת על מי מנוחות למילוי סיפוקו של הזולת האהוב. זו שמחה ממקור האני, האחרת שמחה ממקור האנוכי, על מנגנון ההישרדות שבו. תמוה עד כמה ששמחת אמת זו מתעוררת אצל מיעוט אציל הנפש המשתוקק לשמוח בשמחת הזולת, לעומת הרוב האץ להשביע את רעבונו החומרי ודי לו בכך. שמחת עניים (בדעת) השמחים על מניעת ההפסד ולא על מציאה וגילוי שבחידוש שביצירה.

      במאמרנו על צדיקים גמורים ובינונים תארנו את שני המסלולים המקבילים המובילים את האדם. המסלול המילכתחילה שבו צועד האני המוביל את האיכות המקורית לקראת מטרה ערכית – א-לוהית., שמזונו הוא הכרת הטוב והאהבה, ולצידו מסלול הבדיעבד שמנהיגו הוא האנוכי, (האגו) שמסלולו הוא מנגנון ההישרדות המשמש כלי משחק בידי היצרים-הוא מסלול הבינוניים המבזבזים אנרגיה יצירתית על מזבח הספקנות של ריב היצרים. מסלול הזורם במעגל קסמים של חיטוטים והתלבטויות שאינם מובילים לשום מקום.

       על פי הכלל ,,שאין שמחה כהתרת הספיקות" ברור בחיק מי מהמסלולים תשכון השמחה. השמחה השלימה הזורמת על מי מנוחות לקראת מטרה שהשמחה ממתינה לה בשקיקה נלהבת. שמחה שאינה כרוכה ביסורים מעכבים אלא ביסורים של אהבה.

      שמחה שאין בה צד אפל של חרדת אובדן. של שמחה חולפת. השמחה האמיתית היא מנוחה שלימה שאתה רוצה בה, שמחה מתוך בחירה ולא שמחה כפוייה על ידי התהליך הטבעי של מלחמת הקיום שבמסלול ההישרדות. שמחה המלווה בחרדת הספקות. לעומתה צומחת השמחה השלימה בחלקת הבחירה, שיזמה את ההחלטה לקיים את המצוה מתוך ההשתוקקות להסתופף תחת כנפי השכינה כמו שנאמר ,,כי יצפנני בסוכו ביום רעה יסתירני בסתר אהלו וגו'." הישיבה בסוכה דומה לקדושת המקדש, מקום הנבחר על ידי אדם ועל ידי שמים ,,כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוצאי אותם מארץ תצרים". שמחה שה' בחר בנו, ושמחתנו שבחרנו בו, מפגש של שמחה הדדית. היש שמחה שלימה מזו. ,,כשמחך יצירך בגן עדן מקדם."

      היציאה מדירת קבע לדירת עראי, נדון בפרק הראשון במאמרנו, תוך שימת דגש על היציאה החושפת,הזקוקה לציוד מחסן, המצמצם בהכרח אף את שמחת היצירה המסובכת בהכרח על ידי חדירתם של אורחי חוץ בלתי קרואים.

       מי חכם ולא יעדיף את שמחת האמת.