דף הבית

סוכות תשס"ב.

                                    היחס  אל  החומר: היחס  אל  האני:  היחס  אל  הבורא.

,,אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. מניחים חיי עולם, ועוסקים בחיי שעה" קראו רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר כאשר יצאו מן המערה לאחר שבע שנות הסתגרות. חזרו למערה, קראה להם בת-קול מן השמים. מדרש זה מעניק ביטוי אנושי לאחת הבעיות המרכזיות העומדת בדרכו של כל עובד ה'.

כיצד לשלב את צרכי השעה, את הקיום השוטף, את צרכי ההישרדות בביטוי הרוחני. כיצד לצאת מבית האסורים אל המרחב האין סופי של הרוח. התגובה הראשונה תהיה להעמיק את הצמצום, לוותר, לפרוש מצרכי הקיום עד למינימום ההכרחי. הלא נצטווינו ,,קדושים תהיו" פרושים תהיו? על פי בקשתו של החסיד בתהילים ,,אחת שאלתי מאת ה'… שבתי בבית ה' כל ימי חיי".. האין זו כוונתם החריפה של חז"ל ,,כל המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, הרי זה מתחייב בנפשו?" שלא בהשראת חג הסוכות הייתי נוהג לפרש כוונתם מתוך הדגשת עקרון ,,כל המפסיק" בבחינת שתי רשויות. לאמור, אם העיון באילן גורם להפסק בעיון בתלמודו, יש כאן שתי רשויות. לעומת כל המפסיק, אם עיון באילן מהווה המשך וביטוי של העיון בתלמודו, מצוה יש בזה, משום שהעיון באילן מוכיח שאין הלימוד מנותק מן המציאות אלא קובע את המציאות ומסייע בהבנתה.

בהשראת חג הסוכות נראה להמשיך רעיון זה ולהעמיק בו. בשונה משני הרגלים, פסח ושבועות בסוכות יש מה שאין בהם. כל חג והיסוד  המאפיין שלו. בחג הפסח – יסוד החרות האישית. סגולה וחובה להשתחרר מהנטיה להשתעבד להרגלים, לחולשות, לחברה ולשאר מרעין בישין הסובבים את האדם במעגל חונק כבית האסורים.

שבועות חג מתן תורה, מחדש האדם את הכרתו בתורה כמקור מחייב רוחניות ואידיאלים.

בסוכות – שמחה. בא קוהלת והעמיד את השמחה בסימן שאלה: "לשמחה מה זו עושה". בא המנהג והשחיל את קוהלת בדלת האחורית לחג הסוכות דווקא, וקבע לקרוא את קוהלת בשבת של חול המועד סוכות. האמנם לצנן את השמחה בא המנהג. אדרבה, שישמח היהודי, שאינו משופע בשמחה במשך רוב ימות השנה. ולא תהא עינו של המנהג צרה בשמחתם של ישראל. ובאמת, כיצד יכול יהודי לשמוח מיום שחרב בית המקדש, והוא שרוי בין הגויים מתוך שעבוד מלכויות בגלות הקשה.

כיצד מסתדר היהודי המבקש לשמוח עם הצו "קדושים תהיו:" פרושים תהיו.

סוד השמחה "אין שמחה כהתרת הספקות" אמר החכם. היהודי השרוי בסתירה בין ,,אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי" בין הנוכחות הא-לוהית לבין המציאות הקיומית, איננו יכול להיות שמח. הוא מצוי בחרדה מתמדת לגורלו, חרדה העוכרת את שלותו ומאימת על קיומו. חרדה זו מגרה את מערך ההישרדות ומציבה את ההישרדות במרכז הוויתו. האגו שולט ומפעיל את החומר והמכאניזם הכמותי המאיים לבלוע את האדם ולהפכו לבורג במערכתיות המכאניסטית הקיומית. "האני" המכיל את האיכויות, את היצירתיות המקורית, את הישות המיוחדת של האני, כל זאת נדחק לקרן זווית, נטול יכולת ביטוי. הציר המחבר את האדם עם בוראו מנותק, באין אני יוזם ובוחר המפעיל את ההשגחה העליונה, לא נוצרים התנאים לקיום הציר אדם – בורא. כך אין הישות האנושית נתונה בהרמוניה, לא עם הבורא, לא עם העולם ולא עם עצמה. מצב של הרמוניה נוצר רק כאשר האני מצוי בתנאים המאפשרים לו ביטוי של איכויותיו המקוריות. כי אז חש האדם את ישותו הפנימית שולטת ומפעילה את מערך ההישרדות למען מטרה איכותית-רוחנית, המעניקה משמעות לקיומו החמרי והאישי העושים יד אחת ומשלימים זה את זה. כך זוכה המערך המכאניסטי למשמעות ולתכנים המעניקים מטרה לקיומו, וכך זוכה האני הרוחני למסגרת ולכלים של ממשות. שלום בין הניגודים, בין האמצעים למטרות, בין המערך המכאניסטי לבין האני מעניק לאדם תחושת קיום שלמה המעניקה לו יכולת ביטוי והשפעה על הפנים של אישיותו ועל החוץ, על המציאות הקיומית כאחת.

      הברית הכרותה בין עובד ה' לבוראו מעניקה לעובד ה' זכות להשתתף כשוה אל שוה בקיום הבריאה, וכמשפיע של ממש בניהולה התקין. חרב פיפיות זו, היכולת לתקן, כרוכה גם ביכולת לקלקל ולהפריע למהלכה התקין של הבריאה. חסד עשה הקב"ה עם בן בריתו, שמחשבה טובה הוא מצרפה למעשה בעוד מחשבה רעה אין בה ממש.

      מחשבה טובה, הרהור תשובה מאהבה, יש בה כדי לתקן את שקילקל ולהשפיע ולהיטיב עם העולם ולא רק עם עצמו. הסימביוזה המושלמת בין האני והעולם יש בו כוח עד כדי כך, שלעיתים אין צורך במעשה. דיו לעובד ה' שיהרהר בלבו, כדי להשפיע ישירות על הבורא ועל העולם כאחד.

      ,,להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" בלילה שולטים הדינים ולכן אין תפילת ערבית יפה לבקשות. הבקשות שבתפילת הערב, לשם מה באו. בעוד שבקשה מהווה פנייה. עומד אדם בפני צורך שהתעורר בו, בפנימיותו או במצבו הקיומי ואינו יכול לספקו, הוא פונה אל החוץ, כלפי מעלה על מנת שיעזרו לו מן השמים. הכרתו עוסקת בתחושת המצוקה בעיקר, שיצר הצורך, ובבקשה ממקור השפע שימלא את בקשתו. כל כולו עסוק במצוקה ובבקשה למילויה. בתפילת הערב, לעומת בקשה ביום, עוסק המתפלל בהחדרת המודעות אל עומק הכרתו שאכן, יש בידי בורא העולם יכולת למלא את בקשתו. אמונה ביכולתו של הכל יכול. במחשבה בלבד. וראה זה פלא. יצירת אמונה ביכולתו של בורא עולם והחדרת אמונה זו לעומק לבו, יוצרת אפשרות לסיפוק הבקשה לא פחות, ואף יותר מאשר הפניית הבקשה מן הפנים אל החוץ, מן הלהיות אל הלעשות. המאמין שהיפנים את אמונתו הפך את האמונה למהות אנושית. המבקש המאמין יצר נוכחות א-לוהית כל יכולה מעצמו. ונתמלאה בזה בקשתו. בכוח האמונה בלבד. יש לנסות ולהבין עניין עמוק זה.

הדינמיקה של המשא ומתן בין עובד ה' לבוראו.  

הקשר בין עובד ה' לבוראו נוצר בבחינת ,,ואנוכי פיניתי הבית". האגו הממלא את החלל הריק מן הנוכחות הא-לוהית מונע את הווצרות הנוכחות הא-לוהית שתחול דרך הישות האנושית של עובד ה'. הרחקת האגו, ובשלב מתקדם יותר גיוסו לשרות האני בעת עבודתו את בוראו, יש בה כדי לפנות מקום להיווצרות הנוכחות הא-לוהית דרך הנוכחות האנושית. כאן ממלאת הכרה בצורך בצורת פנייה של בקשה, תפקיד מכריע. ההכרה במודעות של הצורך, כמוה כהכרה בחוסר האונים של היכולת האנושית למלא את הבקשה, יוצרת מקום פנוי מן האגו, מן הגאוה, מן תחושת האני ואפסי עוד. הבקשה על הצרכים הופכת לפנייה המזמינה את החלות של הנוכחות הא-לוהית. מכאן ההצדקה של הבקשה, שהרי מה מבין האדם בצרכי קיומו. כיצד מהין הוא להודיע לבורא עולם את צרכיו, וכי אין הבורא מטיב לדעת ממנו מה נחוץ לו. וכיצד מהין האדם לעסוק בצרכיו האנוכיים במקום להצטער על גלות השכינה ועל המחסור בנוכחות הא-לוהית. בקשתו צריכה להצטמצם ב,,עשה למען שמך" בלבד. לפי דברינו, עצם ההכרה בחוסר יכולתו למלא צרכיו, מפנה מקום, ומזמינה את הנוכחות הא-לוהית בו, דרכו, בנוכחותו שלו. הכרה האומרת שאין הבקשה על צרכיו אלא בקשה לנוכחות א-לוהית. בקשה שעוררה את הצורך האמיתי, את הצורך בנוכחות הא-לוהית מוחשית מאין כמוה, בו עצמו, בגופו ובקיומו במציאות הממשית. כך נוצר משא ומתן הצובר חיילים ותאוצה מן הבקשה לצרכי הקיום הבסיסיים, עובר אל הבקשה לקשר אישי, ועד לבקשה על צרכי הבורא והזדהות עם הצורך בקידוש השם. במבנה הידוע של "לישועתך קויתי ה', קויתי ה' לישועתך, ולבסוף, ה' לישועתך קויתי.

      ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך: לאחר פינוי התודעה מן האגו, אבי מנגנון ההישרדות: ולמקללי נפשי תידום, מתפנה המקום: ונפשי כעפר לכל תהיה, אין גירויי הישרדות מעניינים ומעסיקים אותי יותר. כי אז הופך אני לנוכחות א-לוהית: פתח לבי בתורתך ובמצוותיך תרדוף נפשי. הכל בדרך המשא ומתן. פעולה מצד האדם, מזמינה תגובה מצד הבורא. שוב עיסוק במצב הקיומי: וכל החושבים עלי רעה, מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבתם. ושוב הזמנה כלפי הבורא: עשה למען שמך, עשה למען ידידיך, עשה למענך וענני. למען שמך, למען נוכחותך בי. זו בקשה, הזמנה המבטלת את הנוכחות האנוכית למען הנוכחות הא-לוהית. כך הופכת תודעת הקיום ממכשיר מכאני של הישרדות, מצומצמת לתנאי ההישרדות הישירים והמוגבלים במקום ובזמן, לתודעת קיום של האני, שאין בו עיסוק של הישרדות קיומית אבל יש בו, לעומת זאת, ביטוי לאיכות הא-לוהית השוכנת באדם, המבקשת הזדמנות להשתחרר מכבלי ההישרדות ולפרוץ אל מרחבי האין-סוף הא-לוהיים, על מנת להיות הדום לרגליו. ביטוי לרוח, לערכים ולאיכויות המעניקות טעם, משמעות ותכלית נצחית לקיום החולף.

      בעית הבעיות החוסמת דרכו של אני נצחי זה היתה ותהיה כיצד להתמודד עם ממד הממשות. שהרי בעולם החומר מתרחשת הדרמה של הישרדות מול יצירה. להיות מול לעשות. דרמה קיומית שהיא מקור שופע מתח ואנרגיות המעניקות לקיום את החשמל שהוא צורך להמשכיותו. עם ניתוק והפרדה בין החומר והרוח, והנה הכל נגוז ונעלם כחלום יעוף בדרך אל בית הקברות המסודר בשורות שורות של אבנים מהוקצעות. מצב מלא חיוניות תוססת, בו מתגוששים איתני החיים, הופך בין רגע  לדממת מות. עיקר האתגר יהיה, אם כן, שיתוף מלא של הניגודים. אין לזלזל בחומר. אין לזלזל בו. כשם שאין להפריד גם את יתר הזוגות המרכיבים את שלמות האדם. כשם שהנאה ללא חובה תגיע למיצוי עצמי ולדלדול משאבים כך חובה המתרחקת בשאט נפש וברגשות של רוח, הומים ברעד של קדושה, מכל הנאה, תמצא עצמה עד מהרה ככלי ריק ומדולדל, חסר רוח חיים של חווית קיום וללא יכולת התרוממות לגבהי הרוח, מקורקעת וניזונה מעפר, כנחש שאיבד את טלפיו. הרוח העלובה שאיבדה את כנפיה, משמשת אותיות מתות המנציחות אבנים בלבד, כשהיא מגורשת מן החומר.

      הסוכה, דירת ארעי כביכול, אין קבוע ונצחי ממנה. יש בה ביטוי לזינוק של הרוח התופסת את החלל הריק שנוצר מן השחרור ששחרר האדם את עצמו מכבלי החומר של ההישרדות. לא עוד "ביתי הוא מבצרי" אלא רוחי היא חיי. כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, מתוך הדגשת הלבדו. משום שאם אין קמח, אין תורה. אם אין עולם של ממשות, אין כלים המחזיקים את הרוח השואפת לזכות בממשות ולא להשתחרר מבית כלא. שאיפת הרוח האנושית להפוך את בית הכלא לארמון. לפרוץ בו חלונות ואשנבים מכל צד, ובעיקר כלפי מעלה, וליצור עבור האדם עמדת תצפית חובקת שמים וארץ. כך, אכן זכה משה רבנו לנחול את הארץ, שנועדה לשמש מקום מפגש של שמים וארץ, מתוך עמדת תצפית "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא," לאכול מפריה, אמנם, אך לא עד כדי הצורך לבטל את הנסיון הקשה היחיד שנותר לבני ישראל להתמודד עמו, לאחר עשרת הנסיונות שהיה עליהם להתמודד עמהם במדבר. הנסיון של איחוד בין הרוח והחומר. אם היה משה נכנס לארץ, היה מסייע בידם להצליח במשימה יחידה זו שנותרה בידם, ומבטל בזה את גורם הנסיון שבמשימה, ומבטל בזה את ההזדמנות ליצור, ולהרויח את לחמם בעמל הנסיון. הישיבה בארץ הקודש היתה הופכת לשיבה הביתה, אל גן העדן האבוד. מקום סטאטי שאין בו קלקול אבל גם חסר יכולת לביטוי של יצירה עצמית, פשוטה כמשמעה, יכולת להוליד וליצור את עצמו במו ידיו, ובכלל זה איבוד היכולת לתקן. מה שהיה משמיט מידיו את זכותו הגדולה להיות שותף שווה זכויות עם בורא העולם בכבודו ובעצמו בברית שכרת ה' עם האבות. היציאה מדירת קבע לדירת ארעי מהווה ביטוי להתמודדות איתנים נצחית זו, בה בונה האדם במו ידיו את תנאי קיומו הנצחיים, בו הופך החומר למכשירי מצוה מן הסוג הטהור והנעלה, שבאותה עת משמשת כהנאת אין קץ מושלמת, וגם כתשמישי קדושה האסורים בהנאה. הנאה ואיסור הנאה כאחד. עד כמה אופייני וסמלי הדבר לתפקידו של האדם כצלם א-לוהים וכנוכחותו א-לוהית.

      השמחה: הנאה הזוללת בהנאה את החומרים המגבילים של עצמה – לשם שמים! זה הוא סוד המתקת המים המרים על ידי עץ שטעמו מר. ומעז יצא מתוק. ושלום על ישראל. "כי ממכה תעשה לנו רטיה". (בסליחות).