חג השבועות תשס"ב.

פרשת נשא.

 

מתן  תורה  -  חידוש  בא לעולם.

 

      ,,ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת.." ,,כמו מתדבר. כבודו של מעלה לומר כן. מידבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו" רש"י.

     מדבר: בינו לבין עצמו, כי כל פעל ה' למענהו, ובהשכילו את עצמו, ובזה ידע וייטיב לזולתו בנדיבות השפעה שאין בה כיליות, ויראה פעולה במתפעל כפי הבנתו. ובזה פירש אופן בכל דבור האמור בתורה באמרו וידבר ה'," ספורנו.

      הקול מדבר אליו ,,לפי מה שכתבנו במקומות אחרים, כי דיבור היוצא מה' היה נוצר ממנו מלאך, והוא המדבר לנביא, ועל פי זה יישבתי כל תיבת לאמור האמור בדיבורי ה', והוא אומרו הקול מידבר אליו, פירש קולו של הקב"המדבר לו, והגם שהתיבה דגושה כמו מתדבר, לצד שהקול הוא עצמו, הדיבור יוצדק לומר כסדר זה, והמשכיל יבין". אור החיים.

הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו.  לא בשמים היא.  אחיזה עצמאית במערך הקיומי.  שחרור משעבוד האדם למערכות השמים והארץ. מקור חדש ליכולת האנושית, מקור הכולל את שניהם ביסוד חדש. איסתכל באורייתא וברא עלמא. בורא העולם, בכבודו ובעצמו מקיים זיקה מתמדת ליסוד התורה. כיוצא בזה האדם הלומד תורה משתחרר מתלות משעבדת לכל מערכת קיומית, חומרית או רוחנית, במידה שהוא משקיע עצמו ומתמסר לעיסוק בתורה, בבחינת ,,ותלמוד תורה כנגד כולם".

      המיוחד בלימוד תורה בהשוואה לדרכים אחרות בעבודת ה'. ,,הוא המייחד אותו גם מיתר נקודות המתייחסות לעולם. אדם כי ימות באוהל, באהלה של תורה, מיתה לכאורה, המעניקה משמעות חדשה ורעננה לחיים. שחרור מתלות משעבדת אך לא ניתוק ולא איבוד זיקת התייחסות לעצם הקיום. יכולת ליצור קשר מתחדש נקי משיגרה ומהרגלים משעבדים לחומר ולערכים ולסמכות מדכאה ויוצרת תלות. השקוע במציאות התורה יוצר קשר של הדדיות, של אחריות אישית כלפי הסובב, כלפי ממד הגובה, כלפי חוקי הטבע וכלפי החברה. קשר בעל אופי חיובי שאינו יוצר תגובות הגנה משום שאין בו איום, ככל קשר אחר הדוחק רגליו של התקשרות קודמת. בבחינת ,,על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו", לאמור, על מנת ליצור קשר עם בת הזוג, מחייב קשר זה ניתוק, עזיבה של קשר קודם היוצר תלות. ההתמסרות לתורה איננה יוצרת שיחרור מתלות שלילית כל שהוא. משום שהיא הופכת כל קשר קיומי משלילי לחיובי. לימוד התורה מנפה ומצרפת את תחושת הקיום מן הסיגים שהיא ספוגה בהם ומחדשת ומרעננת את שורשי הקשר הקיומי שהאדם צריך לו להמשך הקיום. התורה מעניקה משמעות בלתי מוגבלת בזמן ובמקום אף לממד הערכי והאינטלקטואלי, בבחינת, ,,הפוך בה והפוך בה – דכולא בה". ועד היכן מגיעים הדברים, עד שסגולת התורה מחדשת אף את הלומד עצמו, את יכולת החשיבה הרגש והמעשה המאפיינים אותו מכח התורשה והסביבה. ולא כח ההגיון הוא סוד כוחה של התורה, ואף לא יסוד החוק והסמכות הוא סודה. הלומד כפוף לסמכותה והופך לה סמכות, ביכולתו לחדש, להעניק פרשנות רעננה ומחודשת לצורך יישומה והתאמתה לזרימה הקיומית. מכח ,,לא בשמים היא" יוצר לומד התורה זיקה חדשה של חוקי השמים והארץ ומכפיפם לאור החדש שנתגלה לו בלימודו. בבחינת, לולי תורתי, חוקות שמים וארץ לא שמתי". לאמור, חוקות שמים וארץ, ממתינים להוראתו של איש התורה. ואיש התורה עצמו ,,משעבד" כליל את עוצמתו זו המתחדשת לחוק התורה הנתון וממתין לפרשנותו האישית. תחי הדיאלקטיקה של תורת האמת. תלמידי חכמים, עשרה בטלים, הבטלים ממלאכתם ועוסקים בתורה אינם עוסקים לכאורה ישירות בקיום העולם, העולם נשען עליהם. בזכותם ממשיך העולם את מהלכו הטבעי ללא שישקע בתהום השיגרה והניוון. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ואל תקרי בניך אלא בוניך. יששכר וזבולון, אין זבולון מקיים את יששכר הבטלן אלא להיפך. הצלחת פעילותו תלויה ישירות בלימודו של יששכר. התורה משמשת מקור נובע חיוניות המתחדשת ללא הרף ושומרת על קיומו של העולם מניוון אנטרופי. הזרימה והצבירה מתלכדים בה לגיבוש ולכידות דינמית. במחיצתה אין הצבירה בולעת את הזרימה וזו איננה מונעת מן הצבירה להתגבש לקראת לכידות אורגנית הממשיכה לצמוח ולהציץ ציץ ופרח ופרי חדש ושונה מקודמו. במצות ו,,הגית בה יומם ולילה" של לומד התורה טמון סוד ההתחדשות של הבריאה.

      על מנת להבין שמץ מהיבט זה של מציאות התורה ולהעריך את החידוש שבו יש לעיין באופיה של הדת. כל דת. תפיסה יסודית של הדת מיוסדת על הצורך להיתלות באילן גדול, להיות כפוף לממד הגובה, לסמכות, בעיקר בעידן מצוקה, שמחמתה מצא האדם את עצמו חסר אונים ומרוקן ממשאבי עוצמתו. עוצמה שבלעדיה היה האדם מאבד את תקות קיומו. אדם לשלטון נולד בנקודה זו שונה האדם מכל היצורים אשר על פני האדמה. ללא תחושת שליטה על מצבו לא היה האדם מהין לבטא את תבונתו. תבונה שכל כולה ביטוי ליכולתו לפתור מצב מסובך שהגיח עליו מכוון בלתי צפוי, והיה נכנע ללא כל נסיון להישרד. והנה, מוצא אדם את עצמו מול מצב שנסיונותיו להתגבר עולים בתוהו, והוא פונה חסר אונים מאין יבוא עזרו, כי אז מרים הוא עיניו למרום ומוצא עזר והצלה ממקור העליון, סיבת כל הסיבות, והוא מטיל על ה' יהבו מתוך הכנעה כתינוק גמול עלי אמו. בטחונו בכל יכול אופף ומחבקו בזכרונות קמאים מקור התענוגים, בהיותו נתון בחיקה החם של אמו והוא מוותר מתוך שמחה על יכולתו לעצמאות. למותר לציין שתחושת בטחון ושלוה זו לא נתברכה באריכות ימים והיא מעלה צחנת קברים. אדם לעמל יולד. מלחמת הקיום היא סימנה המובהק של צהלת החיים. באו חז"ל ופירשו, עמל התורה. לא עמל של סתם, ממקור אינסטינקט ההישרדות. ללמדך, שאין האדם יכול להתקיים לאורך זמן בעין הסערה של חידת הקיום הקרועה מן המתח שבין יצר השלטון, בבת עינה של תשוקת החיים, לבין הגעגועים למנוחה, לשלות החיק החם והמגונן. ניגודים המוצצים זה מזה את לשד החיים. ברעיון הדת מנסה האדם להמתיק את גלולת הקץ המצפה לשלוה הפסיבית, בממד של שגב ועוצמה. משל היות ההסתופפות בצל א-לוהים כל יכול נוסכת שלוה ויוצקת עוצמה למאמיניה. אלא שרוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו. תחושת חידלון איננה מרפה מן האדם המתקשט במחלצות לא לו. בסופו של דבר יש בהסתופפות זה בצילו של האחר אשליית בטחון נוסכת שלוה חולפת. תבונתו מתוך תחושת שליטה לוחשת לו: לא לילד הזה התפללתי. אין האדם בנוי על ציות עוור להוראות מגבוה שאין בו חלק בהם. שאין לו סיכוי להבינם ובכך להזדהות עמן. גם את בורא העולם מבקש האדם לנכס לעצמו, אם לא להשתעשע לרגעים במחשבה להיות הוא עצמו מלך כל יכול.

      מכאן המרד הנצחי המלווה את הדתות כולן, בצורת נסיון ליצור שיטה חלופית שיהיה בה כדי להעניק ערך של אובייקטיביות לאשליית יכולתו לנצח, להתגבר, לפתור ולחשוף את סוד קיומו, דרך נסיונו לחשוף את סוד העולם. המדע זכה מן ההפקר. מנסיונו של האדם להתפקר ולנער חוצנו מכבליו של פחד הקיום ומן הצורך שבעקבותיו להיות סמוך על שולחנו של אביו שבשמים.

      נסיון מעודן יותר ומאריך ימים יותר מן השיעבוד המוחלט המזכה את האדם להגנתו של השליט הוא ציות המלווה ביכולת התפילה. הזכות והחובה הופכת ליכולת ליצור קשר ישיר בין המלך והעבד. גם מעשים טובים, כצדקה וחסד מהווים תשלום נאות להגנתו של הכל יכול.

      מכאן היסודות המרכיבים את פעולתו של המאמין. משלושת העמודים שהעולם עומד עליהם, מזדקרים לעין ומתיישבים על הלב, עמוד העבודה ועמוד גמילות חסדים. פעולות המתבקשות מכל מאמין. לא במקרה חסר עמוד התורה מכל הדתות שניסו לחקות ולהתפרנס מן הדת היהודית. את עמוד התורה לא הצליחו לחקות ולא הבינו מה לתורה ולעבודת השם. גוי אסור בלימוד תורה מלבד שבע מצוות בני נח שנצטווה בהם.אין לימוד התורה כמצווה תועלתית, על מנת שידעו את חוקיה ומצוותיה, ללמוד על מנת לעשות בלבד. עיקרו של לימוד התורה בעצם לימודה, בעצם העיסוק בה כביטוי לעוצמת החיים, לתמצית הקיום בטהרתו. התורה מעניקה לאדם הבנה. לשם מה על העבד להבין ולהפנים את מצוות רבו. דיו בביצוע מכאני של רצון רבו. מבחן התוצאה בעשייה.

      תפילה כהכרת הטוב, יסוד השבח שבתפילה, עדות להכרה בעוצמתו של המלך, העיון המעמיק במציאות הבורא דרך מעשיו ונפלאותיו, העיון הבלתי נלאה בכוונת דבריו בתורה, מטרתם להפנים את תוכנו של הבורא בנברא. הבנת התורה מהווה פגישה של שני הצדדים. פגישה המכניסה את היהודי הלומד להיכל התורה והפנמה של התורה בלבו של הלומד, באותה עת. פגישה היוצרת למרבה הפלא רקע של הדדיות. מציאות חדשה בעולם, בו נפגשים הבורא והנברא ויוצרים מערכת חדשה של יחסים. כך תפילה בעת צרה, שאין כמוה לבטא יחס של עבד כנוע, לכאורה, לבורא כל יכול, יש בה גם, ובעיקר הכרה, הפנמה של היכולת הא-לוהית ושיתופה ביכולתו של האדם להזדהות עם יכולת זו ולקחת בה חלק כשוה עם שוה, כביכול. עצם תחושת היכולת של האדם לפנות לקונו ולהיענות, היא תחושת יכולת העולה על כל תחושת יכולת מוגבלת ומוגדרת מראש, המצויה באוצר היכולות האנושיות. תחושת יכולת הפנייה בבקשת סייוע מן הכל יכול, מבטיחה את יכולת האדם לא להיעצר בקו הגבול, להמשיך ולקוות למשאבים חדשים, להמשך ללא מגבלה קיימת. להתעלם מן הנתון המוגבל. על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת מרעיף הבורא על לומד התורה בהעניקו לו יכולת להבין ולהשכיל בעמקי כוונותיו של הבורא בכבודו ובעצמו ולשתפו בזה בכוונותיו ולעשותו שותף לרצונו הכל יכול. כך הופך הלומד לשותף הזוכה ליכולתו של בן בריתו מכח ברית התורה הכרותה בין לומד התורה לנותן התורה. ברית המחייבת את שני הצדדים באותה מידה. גם הקב"ה לומד תורה בחברותא עם העוסק בתורה. לעיתים מקבל הלומד את דעתו של המלמד ולעיתים מקבל המלמד את דעתו של הלומד. דעה משוחררת מכבלים, דעה המחוייבת לארבעים ושמונה קנייני תורה ולכללי הלימוד הבסיסים בלבד. לומד המצווה לערב בהבנתו את דעתו שלו. כך שוללת התורה את הפוסק מתוך משנתו, מן הכתוב גרידא, ללא שישתף במשנתו את זווית הראייה הפרשנית שלו. פרשנות הזוכה לערך של האמת הנשקפת מן התורה. ערך נצחי עמיד בפני קושיות הגישה ההגיונית, ככל שיעסוק הלומד במסירות נפש בעמל התורה. עמל מוליד אמת. השימוש בהגיון מערב בתורה תבלין של שעשוע בלבד. פרפראות לחכמה. לא חכמה שנחצבה מכבשונה של הנפש. דעת תורה שעוצבה מנופך של מסירות ועמל אין קץ, אין היא צריכה לסיוע של המחקר השואב את מרכיביו מן החוץ על מערכותיו השיטתיות כביכול, המורכבים מן הנתונים המוגבלים שכוחם בגירויי התרשמות ותו לא, התרשמות בסימן העראיות שעטתה על עצמה את אדרת השיטתיות והמחקר האובייקטיבי. העיון בתורה מעשיר את הלומד העמל בה בראיה חדשה על המציאות, ראייה שאין לה מתחרה מן השיטות שכוחן בקיבוץ יד על יד של נתונים על פי גישת האינדוקציה והדדוקציה. המידות שהתורה נדרשת בהן משמשות את הלומד כציוני דרך בלבד, ואינן תכנים שעל הלומד לאמצם מבלי שיעברו את כור ההיתוך של עיונו המסור. של יכולתו וזכותו וחובתו להעניק להם מן המקור הא-לוהי שהוענק לו. נצחוני בני, מכריז בורא עולם ומחייך, כבמעשה תנורו של עכנאי. לא בשמים היא. אחרי רבים להטות. עומד הדיין בעוז על דעתו, אף כלפי שמיא. הפלא ופלא. עומד קרוץ מחומר דל הדעת מול האמת הא-לוהית ומכריז על מרכולתו הדלה בעוז רוח להנאתו של בורא עולם. זה כוחה של תורה.