ספירת העומר התעוררות למודעות.        

 

 

קרא התרנגול.

.. רק לפני שבוע בלע אל קרבו הצוק של השעיר המשלח עוד קורבן. קורבן יקר.

אברך משי,קדוש מבטן.

מלחציים של בורא עולם שולחים ניבים וציפורניים מאיימים על שמים וים.

צוקים חדים, מושחזים ממתינים לטרף.

ים, מדבר, כחול שמים. הרי מואב מצועפים איד המתמר ועולה מים הפלדה.

שמש מבטיחה מציצה מתגנבת בעצלתיים מבעד לפסגות. יש סדר.

לפתע, בוהק כחול הפלדה. סנוור עז.

ההרים רקדו כאלים, חיבוק דוב עוטף אדמה ושמים.

ואד יעלה מן הים. הבל חם. היורה רותחת.

מקציף, מקפיץ מערבולת של אש. הישר מן הגיהינום.

מקום שעירים ירקדו שם. מועקת חנק.

מקיאה הארץ את נשמתה, על יושביה.

ואדם אין לעבוד את האדמה.

קריאת השכוי נשמעת מאי שם. מתקרבת מרגיעה!

והארץ לעולם עומדת. ציויליזציה.

נוטל אדם ידיו ומברך: ברוך הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה.

ברוך הנותן לאדם דעת.

כה לחי.

 

 

 

המודעות.

הנותן לשכוי בינה להבדיל. גם שאר בעלי כנף מעירים השחר. עוף מצייץ, כלב נובח, פועלם אינו אלא מופעל דרך גירוי הבא מן הסביבה. העולם משתלב בזרימת הבריאה, רצוא ושוב, דוגמת המלאכים עושי דברו של בורא עולם. פעולה זו אין בה מודעות. היא זורמת לפי כיוון הזרימה הכללי, יחד עם משב הרוח, לבלוב העצים וניחוח הפרחים, זמזום הדבורה מבשר הפריה, כשם שנהמת החיה מעידה על צורך, על מצב המצריך תגובה. קריאת התרנגול יוצאת מכלל זה. אין היא באה לצורך מצרכי התרנגול. יש בה ביטוי לעצמו. קריאה שנועדה להכריז קבל עם ועולם על חידוש הבריאה. על שינוי בזרימה. אין לתרנגול מודעות למעשיו שהיא נעדרת מכל הברואים ושמורה לאדם. בלבד ייחודו של האדם בהכרת קיומו וייעודו כנזר הבריאה להכריז על נוכחותו של הבורא ולו בעצם המודעות לקיומו.

 קריאת התרנגול נועדה להזכיר לאדם את ההכרה בנוכחותו של הא-ל יתברך שמו. לכך נועדה ברכת התרנגול בברכות השחר כברכה ראשונה לעוד ברכות שנועדו לעוררו לכך. צרכי קיומו אינם מטרה אלא אמצעיים להכרה בקיומו למען הא-ל. כך היא גם ברכת שלא עשני אישה, שתפקידה לשאת בעול הקיום הטבעי על ידי מעורבות, יצירתיות, תוך השתלבות עם הטבע הזורם בסביבתה ובקרבה יותר מאצל הגבר. האישה נועדה ליצור השתייכות, לקשר בין שמים וארץ, לתרום בכשרון ההשתייכות לאחדות הבריאה. אין תפקידה פנוי לחדירה פנימית של ההכרה ומודעות הצריכות להתפנות משאר עיסוקי ההשתלבות המתייחסת והזורמת עם הבריאה. לכן אין האישה זקוקה לתזכורת דרך ההכרה והמודעות לתפקידה משום שצורכי הקיום שהיא משולבת בהם, יש בהם כדי לעורר בה את תפקידה. ברכתו של הגבר נועדה לזמן לו פעולה יזומה המעוררת בו את יוזמת המודעות לחובתו לבוראו, משום שאין בסביבתו כל מעורר טבעי שאינו בא לספק צורך קיומי טבעי כל שהוא. יעוד זה בא לידי ביטוי בתפילה, שהגבר מחויב בה יותר מן האישה בגלל סיבה זו בעיקר.

כאמור, החירות היא הסיבה העיקרית לשוני שבין הגבר והאישה לצורך זה. נטייתה המובהקת של האישה להשתייכות, היא העושה אותה אחראית לאחדות הבריאה.

החירות היא המאפשרת לגבר לשחרר את עצמו מן הסביבה של צורכי קיומו ולהתרכז בתהיה על מהות איכותו האנושית. שלו ושל הזולת. הכרה המשוחררת מנגיעות אנוכיות של מנגנון השימור העצמי,ומאפשרת להביע את ערכו ואיכותו של הזולת דרך איכותו הערכית של עצמו.

מכאן פתוחה הדרך להזדהות עם הזולת, לאמפטיה המאפשרת דבקות של אהבה איכותית אובייקטיבית, כפירושו של הרמב"ן, המתקשה לזהות אהבה לזולת כביטוי של רגש האהבה. אהבה כמוך היא הפלגה, כלשונו. הגזמה הרחוקה מן המציאות. מן הטעם הפשוט שהאהבה הרגשית, כמוה כשנאה היוצרת תלות, מעוותת את הדמות ואין בה כל שיפוט אובייקטיבי של הזולת. לכן מחפש הרמב"ן אהבה הנתונה לביקורת השיפוט השכלי.

הרמב"ן מגיע לאפשרות זו דרך השלילה. שלילת שמץ של קנאה. וזו נתונה לביקורת ולשיפוט של ההכרה. אם אתה מסוגל לאחל לחברך כל מה שאתה מאחל לעצמך, מבלי שהקנאה תצמצם ולו במאומה את אשר אתה מאחל לרעך, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהאהבה שוררת ביניכם. הרגישות לזולת מתוך הזדהות אפשרית, אם כן, אך ורק מתוך ראיית הזולת דרך האיכות הא-לוהית שלך, דרך מקור האיכויות של האני, השולל את מעורבותו של האגו המפעיל את המערכת המכאניסטית של מנגנון ההישרדות. מכאן דיוק הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה'." רק הנוכחות הא-לוהית, היא המאפשרת את האהבה והדבקות המאחדת בין אני והאתה. החרות היא, אם כן, המפתח למודעות ולהכרה באיכות הא-לוהית, המבטאת את המיוחדות המקורית של כל אדם ואדם. מיוחדות שבצורה פרדוכסלית היא שוני המביא לאחדות מן הכוון העקיף, כאמור לעיל, בעוד האישה עוסקת באחדות בגישה ישירה דרך הגברת ההשתייכות דווקא.

 

ספירת העומר נועדה לספור. אין כאן ספירה של פעולה מחוץ לספירה גופא. אין מנוס מראיית משמעות הספירה כיוזמה שנועדה לעורר באדם מודעות להכרתו את ייעודו כנושא הנוכחות הא-לוהית, שהרי אין כאן ספירת הימים עד למועד מתן תורה. ההכנה למתן תורה שבספירה אינה אלא הכנת האדם המעורר בספירה את הכרתו ומודעתו לקיומו הא-לוהי של עצמו. מכאן שהאישה פטורה ממצווה זו לא מחמת היותה מצוות עשה שהזמן גרמה, אלא אפילו לפי הרמב"ן הגורס שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמה, שהרי אין כאן פעולה של מצווה בפני עצמה שהזמן הוא תנאי שלה, אלא מצווה שהזמן הוא גוף המצווה, ובכל זאת תהא האישה פטורה מן הסיבה שאין האישה זקוקה לתזכורת המעמידתה על הכרה במודעות קיומה. שהרי מודעות זו זורמת אליה מכל פינה ומכל זווית של סביבתה הקיומית. ההכרה בזולת, לדוגמא, באה לה דרך הטיפול המסור בו, אהבה דרך החסד, כמאמר ה,,מכתב-מאליהו", אהבה כתוצאה מהשקעה דרך החסד, השקעה שאין בה "אחדות גדולה ממנה".

ספירת העומר יוצרת התייחסות בעלת משמעות אל אחד משני הממדים הבסיסיים של הקיום. הזמן. בעוד שלמקום יש ממשות שאי אפשר להתעלם ממנו, לזמן יש משמעות ממשית רק על ידי האדם המתייחס. לכן מצאה התורה לנכון לצוות על האדם התייחסות של מצווה לממד הזמן, וזאת כדי למנוע השתעבדות של הישרדות אל הזמן. כדי למנוע מצב של "עבדי הזמן ולא עבדי המקום" כמאמר המשורר.

כיוצא בזה מאמר הגמרא בברכות דף ח' עמוד א' למטה: ,,לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום.. שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו". מצויים בחז"ל חקירות שנחקרו ישישים מופלגים ,,במה הארכת ימים" שהתשובה עליהם התייחסה למידות טובות. לכיבוד הורים וכו'. במה זכתה מצווה זו של קריאת שנים מקרא ואחד תרגום לאריכות ימים. נראה שיש במצווה זו התייחסות של קדושה העוצרת את מרוץ הזמן שבשיגרה. חוסר התייחסות של איכות לשיגרת הזמן היא רעה חולה המרוקנת את תחושת הקיום הבסיסית ביותר ממשמעות אנושית ואיכותית. הזנחת הזמן ליד המקרה מעבירה אותו ממסלול השליטה של האני היוצר, אל מסלול ההישרדות המאיים באבדן של תחושת הקיום. שליטה על הזמן מתוך בחירה לעומת שליטה שרירותית של הזמן על האדם, היא מטרת המצוות שייחודן התייחסות ישירה לזמן, כספירת העומר וכהשלמת הפרשיות עם הציבור.