פורום   ישיבה   תמונות   פרשת שבוע   צור קשר   מונחים והגדרות   על המכון  

מאמרים

  פרסומים והוצאה לאור  

Home

ראש השנה תשנ"ט

 

 

 מנהג והלכה והנוכחות הא-לוהית באדם.

מקורו של מנהג כפרות.

 

 

האי פרסיא: עציץ נקוב שזרעו בו. ובתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות (קויישקלאך) מכפות תמרים וממלאין אותם עפר וזבל בהמה וכ"ב או טו יום לפני ראש השנה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית וקורין לו פרפיסא וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו,ומחזירו סביב ראשו שבע פעמים ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי  וזה תמורתי, ומשליכו לנהר. גמ' שבת פ"א: ברש"י.

      כדי להבין את ההבדל בין מנהג להלכה לא די בהגדרה הפורמלית ויש להעמיק להגדיר את שורש הנטיה האנושית המובילה לחבוק מנהג מסויים. מרש"י הנ"ל נראה שמנהג כפרות ותשליך היו בראשונה מנהג אחד שנועד לקטנים בלבד. הגר"א ובעקבותיו ישיבות ליטא לא הקפידו בתשליך וגם לא בכפרות, ובמיוחד לא הקפידו על תרנגול דוקא. טעמו של הגר"א לביטול המנהג נראה שהתפנית שקיבל המנהג איים להפכו להתנהגות פאגנית, המייחסת כח עצמאי למנהג, שנותק ממקורו והפך לכח בפני עצמו. כך כפרות עם הקפידה לצבע לבן דוקא ולשאר הקיפדות הנלוות. התשליך הפך לאירוע חברתי ולמפגשים שהצניעות מהם והלאה, והרחק מכוונות הארי וכו' מרחק של שמים וארץ. יש להבין כיצד קיבלו מנהגים מסויימים תפנית המרחיקה אותם מן התכנים שלמענם תוקנו.

      תיאו- צנטרי מול אנטרופוצנטרי. שתי נטיות מנוגדות אלו מאפיינות את הדתות שהומצאו בידי אדם. תחושת הא-לוהות קיימת בטבעו של כל נברא בצלם א-לוהים. תחושה של עמידה, מול נוכחות-על, עמידה נוכח שלמות, מוחלט, ערכים מוחלטים, הגורמת לאדם לחוש חדלון, חוסר אונים וביטול היש. ככל שתגבר הנוכחות הא-לוהית כן יאבד האדם את תחושת קיומו הוא. הנצרות הקתולית ראתה בביטול היש את עיקר עבודת האדם. מכאן המזוכיזם הנתפס אצל הנוצרים כסמן לצידקות ולקדושה. ההתמקדות בשלילה, בהרס היא המאפיינת את הנצרות הקתולית. מכאן האכזריות וההרס שאיפיין את דת "האהבה" לאורך היסטוריה ארוכה ועקובה מדם קרבנותיה היהודים דוקא שאותם ראתה הנצרות כמאיימת עליה בגלל תפיסתה החיובית והאנושית. ערכים כמסירות נפש אינם זרים דוקא ליהדות אלא שראייה חד צדדית, תיאו צנטרית,בהכרח עלולה למחוק את האדם המנסה להתחבר אליה. היא חסרה את ההדדיות המאפיינת את היהדות.

      התפיסה המנוגדת, היא הפרוטסטנטית- האנט רופוצנטרית הופכת את האדם וצרכיו האנוכיים למרכז, ותיצור בעיה עקרונית של דת שנועדה מלכתחילה לשרת. לשמש כמכשיר וכאמצעי בלבד למטרת קיומו של האדם כמרכז. חוסר לגיטימציה מכאן והפיכת המטרה לאמצעי מכאן. למותר לציין שהאדם שאינו עושה שקר בנפשו נוטה לצמצם את שתי הנטיות במקום לראותן כמשלימות זו את זו. נוצר ניתוק ופער ביניהן. בחלל הריק שנוצר מופיעות האמונות התפלות. המצווה שאינה משרתת רק את  האדם את הנטיה האנטרופוצנטרית, ואינה בולעת את האדם כבשיטה התיאוצנטרית הופכת למציאות עצמאית וצוברת כח משל עצמה והופכת לעבודה זרה המאיימת על עושה המצווה המנותקת מן המצווה.

      מכאן גישה חצי לגיטימית: "רחמנא אמר תיקעו" הגישה המכאניסטית הדוחה את הכוונה ואת ההתייחסות האישית, כסובייקטיבית המגמדת את המצווה ומטה אותה לכוון האנטרופוצנטריות. לשיטה זו על המתפלל לכוון לצורת האותיות בלבד ואולי מעט להתרכז בפירוש המילות בלבד ולהתרחק מן הרעיון שבטקסט. מכאן הצמידות לכתוב עד כדי סכנת הלומד מתוך משנתו. שיטה זו מגבילה ומצמצמת את עבודתו של עובד ה' עד שהוא מפתח נוורוזה כפייתית בהיותה גורמת למחנק של הרגשות והמחשבות ומגבילה את המעשית. מצוות שבלב מאבדות את תוכנם ותוקפם והופכות למעשה קוף בעלמא.

      התורה דורשת מעורבות על בסיס של הדדיות. כך מתייחס האדם אל הנוכחות הא-לוהית כמטרה במעורבות של צרכיו ורגשותיו האישיים, דרך האני ולא דרך האגו. כך מבטא האני את רגשותיו האיכותיים ערכיים ודרכם גם את צרכיו הממשיים שנועדו לממש את נוכחות קיומו שמטרת העבודה להחדיר בהם משמעות רוחנית א-לוהית. מכאן הלגיטימציה להתפלל על צרכי הקיום ללא יוצא מן הכלל. מכאן יסורים של אהבה שבאו כדי להגביר את המעורבות וההתיחסות האישית ממש ביחס אל הבורא ית'. המעורבות האישית היא המקור לתחושת אשמה ובקשת סליחה ותשובה המובילה אל התפילה "עשה למען שמך מתוך מפגש של דבקות משלימה ללא פער וחלל ריק. נטיה להימחק בחיקו של הלעשות מול הנטיה  של הקצה האחר להישאר אגוצנטרי קיימת בכל צורה של התנהגות.

הלהיות. הנימוס לדוגמא. האדם האנושי מזלזל בנימוס הפורמלי וסומך על רגש הטאקט שנתברך בו, האיטלקי למשל, מול הגרמני חסר האנושיות הדבק בכללי הנימוס הפורמלי הגורם לאכזריות אפלה בפער שנוצר בחוסר יישום מוחלט של כללי הנימוס (במקרה שאינו נכנס להגדרה הקבועה מראש למשל) ולפראות ולגעש של התפרצות רגשות הרסניים אצל ההומניסט במצב בלתי צפוי ומלחיץ הקשה לריסון. היהדות מעמידה על  נס ומביאה בחשבון ומעודדת יצירת נוסחה הרמונית בין המרכיב הא-לוהי, האנושי והפורמלי של כללי המשחק כשהם שזורים במרקם עדין בעל שווי משקל, במצוות שבין אדם למקום המקבלים את ביטויים דרך המצוות שבין אדם לחברו דוקא ולא על חשבונם.

      השלמה בין הנותן והמקבל. שיא החסד. טשטוש בין המקבל החש כנותן ובין הנותן החש כמקבל.

      המפגש, היחס בין הגבר והאשה מהווה המחשה של יחס עדין והרמוני במישור האנושי. ראיית הגבר את האשה באותה עת כביטוי משלים לעצמו במסגרת הזוגיות באים לידי ביטוי הצרכים של האני במלואם דרך הצד השני, דרך המטרה לספק במלואם את צרכיו, מתמלאים הצרכים של צד א',ללא סתירה בין צרכים של צד א' לצרכים של צד ב'. הממד האנושי הוא המבחן של הפגישה המשלימה בין התאו-צנטרי לאנטרופוצנטרי. המחמיר בבין אדם למקום על חשבון הבין אדם לחברו הוא התאוצנטרי המסלף את שווי המשקל העדין המאפיין את התורה.

בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו. הרשות נתונה. ומצד שני הכל צפוי ומוליכים אותו לפי ייעודו שנקבע מראש. דברה תורה בלשון בנ"א ומתאימה עצמה לעבודת ה' וליכולתו של כ"א ואחד. עד שה "וחי בהם" פשוטו כמשמעו מעניק לגיטימציה לצרכיו ולרגשותיו של היחיד. אדם צריך לחוש בנוח ולמצוא את אושרו בתורה "יונה מצאה בו מנוח". ומצד שני אדם כי ימות באוהל של תורה ולבטל עצמו ורצונו מפני רצון גבוה. יתפלל לצרכיו ולצרכי גבוה כאחד. ותתפלל על ה'. יעשה אדם את מטרתו הפרטית מגויסת למטרה הא-לוהית,את המטרה הא-לוהית למטרתו הפרטית, האישית. שהרי לכל אחד מטרה א-לוהית פרטית משלו. במידה שמצליח האדם להכניס את הא-לוהים לרשות היחיד..שלו. באותה מידה הוא מצליח להפגיש את שתי הנטיות הנראות מנוגדות ואפילו סותרות. שבתי בבית ה' כל ימי חיי, כבביתי הפרטי. היסוד המנחה: קשר של היזדהות בין הבורא והנברא.

לראש העמוד