מותו של פטריארך.

 

פטריארך  מטריארך.

 

מנטליות.

 

הסיווג.

     

הנטיה לסווג קבועה ומאפיינת את ההתפתחות עוד בטרם השלב של הופעת האינטליגנציה. כבר בשלב של הילדות הטרום חשיבה מסווג התינוק את המוכר מן הלא מוכר. בגיל של כשמונה חדשים מסווג התינוק את המוכר מן הלא מוכר בזכות הופעת היכולת לקבע ולהתייחס אל הקבוע כאל מוכר. הוא שמח ומחייך נוכח האדם המוכר, ומתייחס בחשדנות ובחוסר אמון נוכח הפנים החדשות. בדרך כלל מתפרץ התינוק בבכי של עוינות כלפי הזר ואינו נרגע עד להיעלמו. לא תהיה זו גוזמא אם נקבע שלב כה מוקדם זה כלידת השנאה. שהשלב המוקדם שלו הוא הסיווג. המוכר והזר זקוקים לאישוש ותמיכה בשלב מאוחר יותר על ידי ההגיון, וזה מעניק לסיווג את התמיכה של הערכים. ונדחסים הנדחסים לבסוף למסגרת המכובדת של האידיאלים. לא נחשוד בכשרים אם נהפוך את הקערה על פיה ונראה את השיפוט בין טוב לרע לא כבסיס לשיפוטם של בני אדם אלא כמכשיר המשרת את הצורך בסיווגם. המוכר הוא גם החביב, והזר הוא הרע, שמוטב להתרחק ממחיצתו. הצורך לנמק מחפש את הערכים רק בשלב התפתחות מאוחר, שהוא שלב השיפוט שבגיל ההתבגרות. בגיל הינקות והילדות אין האדם חש בצורך לנמק. מנגנון הישרדות אגוצנטרי, הוא הקובע את מי שגורם לי הנאה כטוב, ואת הרע כמי שגורם לי כאב. אין לערך זכות קיום לעצמו. הטוב והרע נמדדים לפי תחושות בלבד.

      בתקופה שמעבר לינקות, תקופת הילדות והחיברות, מגיל שבע ועד לגיל ההתבגרות מחריף הצורך בסיווג ומתרחבת פעילותו על החברה האנושית שמחוץ למעגל המשפחה. הילד הופך לתלמיד בבית הספר. עליו להתמודד עם כללי משחק, ההופכים לחוקים היוצרים מציאות מאיימת של שכר ועונש. בשלב זה הסיווג של טוב ורע ניזון מן האבחנה בין השכר והעונש. הרע הוא מי שמקבל עונש, והטוב הוא מי שמקבל שכר. מכאן יונקת את כוחה שיטת המבחנים. ציון טוב בשכל וציון רע כעונש. כך הופך האדם לסיפרה. זה מאה, זה שבעים, וזה חמישים ומטה, שמוטב לו שלא נברא משנברא, בהיותו משולל ערך כל שהוא מלבד זריזות השתלבותו בשיטה חסרת ערכי אנוש. מסיבה זו כנראה זכתה שיטה לא אנושית זו לאריכות ימים, בהיותה מפלט מן השיפוט המורכב מערכים הבנויים על איכויות, בזכות פשטותה ושטחיותה.

      יעקב בן השמונה חוזר מבית הספר ומודיע לאמו שיצחק (השכן, הדודן) היה ילד רע היום. מדוע, משום שקיבל עונש מהמורה. על מה קיבל עונש, על שאשר השליך קליפה של קלמנטינה על הריצפה. מקשה האם. אם אשר השליך, על מה חטא יצחק. משום שיצחק הוא שקיבל את העונש ומי שמקבל עונש הוא הילד הרע. עונה יעקב בפשטות פילוסופית. מבחן התוצאה מוכיח כאן יכולת הישרדות ביולוגית ראויה להערצה ואף זוכה לתמיכתם של סוציולוגים, היסטוריונים ואף אנשי דת פרוטסטנטים. בן הדת הפרוטסטנטית המאמין שהכל מנוהל על ידי הבורא הממשיך לנהל את עולמו, שאדם מצליח, בעל הישגים הוא האהוב על ידי הבורא, ללא צורך בהתחקות אחר מקום הערכי-מוסרי של הישגים אלו. מכאן שלממון אין ריח. כך אכן שופט את עצמו הנבל בעל ההישגים החומריים כשהוא מדושן עונג מהצלחתו. להצלחה ידידים רבים דוגמת המפורסמות שאינן צריכות ראייה. כך חומקת לה ההצלחה מעיניו החדשניות של הספקן הערכי, התוהה כיצד עשה מצליחן זה את כספו. אם ה' העניק לו עושר, מן הסתם מגיע לו, ומי אני שאפקפק בדרכי הבורא שכידוע מבוססים על צדק. כדאי להיזכר בסיפורו התמים של יעקב בן השמונה על מנת להעריך ולסווג נכונה את מקורו הילדותי של הסיווג על פי התוצאה.

לידתה של המנטליות.

      תחושת המציאות נוצרת אצל האדם מן המפגש בין המאפיינים המולדים, לבין נתוני הסביבה. בחברה לומדת שרוי הפעלתן בהתמודדות עם ציפיה לשקידה ולהצטיינות בלימודים לבין דחף לפעלתנות ולהישגים של ממש, של ביצוע, ארגון ומימוש מטרות. אנרגיות שלא באו לידי ביטוי בחברה הלומדת אינן מרפות. ערכים ואידיאלים שלא בהתאם לאופיו אינם תורמים לדימוי עצמי ויוצרים קושי של הזדהות. משתי תחושות היסוד: הצורך בהשתייכות והצורך בחירות, יוצא לקוי הצורך בהשתייכות. חסך הגורם לחוסר מנוחה המונע את חרות היצירה, את הביטוי האישי של האישיות. חבלי לידה של האישיות יוצרים מן הרך הנולד אישיות שאינה תואמת את האישיות המקורית. כשם שיש להכיר באישיותו המקורית של היחיד, כך יש להכיר ולהעניק את מלוא הזכויות לצורות התנהגות שנוצרו מן המפגש הקיומי. הרגלי סביבה כמוסרת, ערכים, כללי התנהגות בין אישיים, היחס אל הסמכות השבטית, הדתית והתרבותית.

      מפגש של מצבור מרכיבי התנהגות החודרים ומשתרשים בעומק האישיות יוצרים ריקמה אישית הנקראת מנטליות. המנטליות מתייצבת בראש הטור ונעשית לכרטיס הביקור, ולתגובה ראשונה בעימות עם המצוקה הקיומית. הליברל מעמיד את האדם בחיק הטבולה רזה-הלוח החלק, של המציאות, משל היו הבריות תוצר תעשייתי מן המותג העליון, המכובד ללא ספק, אך ריק מכל מאפיין אישי מקורי. אם יעמוד הפרט בתנאים דרקונים אלה וישיל מעליו את מקוריותו המולדת ויוותר על המנטליות ההופכת אותו לשונה, ואולי אף לזר, יזכה ביחס אישי מצד הליברל הקובע מה הוא השונה הראוי לחסד, את מה לקבל ואת מי לדחות. את השונה יש לחנך תוך כפייה ועונשים המעוגנים בחוק, להפוך למרובע שווה צלעות על פי הכללים שקבע הרודן הליברל. כך מוצא הפרט את עצמו בסטנדרד כפול. שוויון וזכויות הפרט מבחוץ, תוך התעלמות רודנית מן המנטליות מבית אבא ומתרבותו המקורית. להתחשבות במנטליות זו של היחיד יכנה הליברל גישה גזענית פושעת, הראויה לכל גינוי.

המנטליות הפטריארכלית והמטריארכלית.

      לאמיתו של דבר, אין הליברל מתנדב להציב גם את עצמו על הלוח החלק. על זכויותיו שלו הוא לוחם בקנאות. את האחר הוא מקבל כמעשה של חסד, בתנאי שיתאים את עצמו למאפייניו של הרודן. מלך או מלח הארץ על פי מכבסת המילים. מכשיר שליטה של הרודן, לקבוע על פי כללי הפוליטקלי קורקט, שהמציא לשם כך, מה מותר ומה אסור לזר להוציא מפיו.

הסיווג שב ומופיע על פני השטח. המוסר הבסיסי המושרש בכל נברא בצלם קובע את הסיווג הראשוני, בין הטובים לרעים. הטובים הם כמובן אנחנו. והרעים הם האחרים, הזרים. חלוקה זו צצה ומופיעה גם על פי כללי הקיום הפרימיטיבים של הג'ונגל. הכוחניים והחלשים. כבחלוקתו של ניטשה, הפרא האציל, החזק, אינו נזקק להגן על עמדתו. החלש הוא שהמציא את המוסר על מנת לבלבל את מוחו הרופף של יריבו המסוכן. על רקע זה נוצרה החלוקה על פני השטח. הפטריארך שמוצאו מן התרבות השבטית, והמטריארך שמוצאו מן התרבות התלושה והעקורה משרשיה. כך תצטרף הדת אל התרבות השבטית, והחברה הטכנולוגית אל תרבות המערב. חלוקה שטחית זו אינה קבועה, ואין בה מאפיינים המייחדים את האחת על זולתה. המטרה היתה ונותרה הכוחניות. החברה השבטית אינה טורחת להסתיר את מטרתה הכוחנית, בהיותה קרובה אל מקורותיה הטבעיים. החברה הטכנולוגית המתוחכמת ממציאה מחלצות שנועדו להסתיר את הכוחניות המסתתרת מאחרי הלוח החלק. מן הראוי להגדיר את

      אופיו הכוחני ודרכי הפעולה של הפטריארך, ואת המאפיינים השונים והרחוקים של אמצעי

     האכיפה המטריארכלית.

 

 

א.      הזיקה להתפתחות הילד.

העוקב אחר מגוון התרבויות ותפיסות השלטון השונות נאלץ להשתמש במבנה המדורג של התפתחות הילד. אין כאן ענין של שאילת מודל מתחום אחר. כל המצוי בתחום ההתפתחות הילדותית כפיאז'יסט שכמותי, יופתע לגלות עד כמה כרוכות צורות התרבות ומושפעות משלבים שבהתפתחות הילדותית. לא מן הנמנע שקיים שלב של התפתחות הקובע את עצם המהות של המאפיין התרבותי. ממנו יתד וממנו פינה להבהיר התנהגויות יסוד אצל הפרט ואצל הכלל כאחד, כמפתח לתיבה צפונת סוד. שלבים בהתפתחות הילד על פי תורתו של חוקר האינטליגנציה ז'אן פיאז'ה, הוכיחו את חשיבותם על מרחב רב-תחומי כחשיבה מלאכותית, חקר המוח, ואין כל סיבה שתמנע מיישום מודל רב שלבי מפתיע זה גם בתחום מדעי המדינה כבתחום האנטרופולוגיה של התרבות.

תרבות ההמון.

      זאת בעיקר בהתחשב בעובדה שענין לנו עם תרבות ההמון. הפסיכולוגיה של ההמון נחקרה על ידי אליאס קנטי, חתן פרס נובל לספרות, שתאר נכונה את אופיו של ההמון. המאפיין המרכזי הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר, האידיאל הקליט, השטחי, הכמות המספרית המתעלמת מן האיכות של היחיד. רשות הרבים בולעת את ייחודו ומקוריותו של רשות היחיד. תרבות הרייטינג. נטייה לסיווג דו-ממדית. בשחור-לבן. הווה ללא עבר וללא עתיד. וביתר דיוק ניתוק מרכיבי הזמן אלו מאלו. זמן הווה מנותק מן העבר, שאין לו המשך לעתיד. חוסר אחדות ולכידות. זכרון קצר. חשיבה חסרת הגיון ועיקביות. סתירות גלויות עד, כדי עלבון לאיטליגנציה, בין המצוי לרצוי. בין הציבור להבטחות נבחריו, מנהיגיו. כל אלה יצרו צורות שלטון ללא כיסוי וללא שרשים בעבר הרחוק והקרוב, ומתוך ניגוד לאידיאל המובטח. ,,דברים שרואים מכאן, לא רואים משם" מכריז ללא בושה מנהיג כאריזמאטי שנבחר על מנת לממש ציפיות של רוב הציבור, כשהוא מבצע את ההיפך.

המאפיינים הילדותיים.

      אם נמנה אך את הבולטים שבהם: 1. צרות הראייה. חוסר תפיסה היקפית. ראייתו של הילד היא בסימן ההתרשמות המיידית. ראייתו נקודתית. האפרצפציה (התפסה), קרי התבוננות מתוך התרשמות טרום אינטליגנציה, ללא ניתוח מרכיבים ושורשים. ללא יכולת להקיף בראייה תלת ממדית, ומתוך התעלמות מהיבטים וגורמים שאינם פעילים ברגע ההתייחסות.

       2.    אי עמידה בלחצים. רפיסות. כניעה לכוחניות, הזדהות עם גורם הכח והעדפתו על פני כל

           יתר הערכים.

              מכאן קריטריון למדד הבגרות של היחיד ושל החברה כאחד. דחייתם של עקרונות יסוד   

            ושורשים כדת, מסורת, אידיאלים. וויתור על מאפיינים מקוריים. קלות דעת וחולשת

            אופי, התעלמות מערכי מוסר וצדק. התעלמות מן החוק ועקיפתו. חוסר יחס של כבוד  

            לחוק. חוסר יציבות. מאפיינים אלה שענינם בתבונת המעשה מורידים את רמת ההתנהגות

           של הולכי על שתיים לרמתם של הולכי על ארבע.

                 מחקר שהשתתפנו בו עם פיאז'ה בנושא התפתחותם של כללי המשחק וגיבושו של

          החוק מצביע על שלב טרום חוקי עד גיל שש, גיל תחילתה של החיברות. קרי, לידתה של

          ההשתייכות. לדעתנו יכולת ההשתייכות הצמודה ליכולת החירות מהווים את היסוד

          לקיום. חסרונם ממעיט את איכותה של חווית הקיום. ילדים נשלטים על ידי מגבלת

         האגוצנטריות, ועולמם דל וצר, מסוגרים בעולם של הישרדות הנשלט על ידי אינסטינקטים

         חייתיים. כשנשאלים הפעוטות עד גיל שש, המשתעשעים במשחק הגולות, מי המנצח. מצביע

         כל אחד על עצמו כמנצח. אין התחשבות בכללי משחק מוסכמים . כל אחד עושה במשחק

         בשרירותיות. ללא מגבלות. והנה, בגיל שש מופיעה יראת כבוד מוחלטת ביחס לכללי

        המשחק. על השאלה מי המציא את כללי המשחק עונה הילד הדתי: הא-לוהים. החילוני

        מיחסם אל הממשלה, המלך.

              על האפשרות לשנות את כללי המשחק מגיב הילד בשלילה גמורה, ורואה בנסיון לשנות

        חילול הקודש.

ב.

             בגיל עשר יורדת תפיסת הסמכות מן המוחלט אל המסגרת החברתית. על השאלה מי

      המציא את כללי המשחק. שולחים אותך בני העשר אל בני השלוש עשרה, תלמידי הכיתה

 הגבוהה בבית הספר היסודי. הם מעניקים להם ביראת כבוד את הסמכות לשנות כרצונם

 את כללי המשחק.

      בגיל שלוש עשרה עוברת סמכות החוק אל כתפיהם שלהם. מי המציא את כללי המשחק. אנחנו. ילדים בגילנו. האפשר לשנות את כללי המשחק? מדוע לא. בתנאי שכל המשתתפים מסכימים. עומדים אנו ברתת וביראת כבוד ברגע לידתה של הדמוקרטיה. גיל תחילתה של יכולת ההפשטה. של ההכרה בכללים. של ההבנה בתפקידו של החוק. ובעיקר-ביחסיותו.

      סולם השלבים או המסילה זרועת המוקשים שנגזר על החוק לעבור למן שלב האגוצנטריות שלפני ההשתייכות לחברה, עבור לראיית החוק כמציאות בפני עצמה, כסמכות-על, שאינה חייבת מאומה לאדם, אינה מכילה ערכים, צרכים שעל החוק הוטל התפקיד להגן עליהם מפני פורעי חוק ושאר ליסטים. חוק ללא מחוייבות אנושית הדדית. האדם מחוייב לכפוף ולהתאים את עצמו בהכנעה כלפי החוק בדרך חד סיטרית, משום שאין לחוק כל מחוייבות כלפי האדם. אין ספק ששלב זה של החוק הופך עם הזמן למכשיר כפייה בידיהם של אלו ה,,לוקחים את החוק בידיהם" קרי, כנופיות פשע, מפיונרים ורודנים במסגרת הדמוקרטיה ובשוליה. עד כמה מדהימה ומתמיהה ההקבלה הצמודה כשלהבת בגחלת בין שלבי לידתו של החוק, לשלבי התפתחותו של הילד.

      לא נוכל לצערנו להצביע על חברה מפותחת שהעפילה לשלב השלישי, שלב היחסיות של החוק, קולברג, שחקר בקליפורניה את המשך ההתפתחות המושגית של הילד בהמשך לגיל ההתבגרות, (מחוקריו של פיאז'ה לא הרחיקו מעל לגיל ההתבגרות. לשאלתי מה בדבר האינטליגנציה האיכותית, הראה פיאז'ה סמני הפתעה, משום שלא העלה בדעתו שקיימת אינטליגנציה שאיננה מצייתת למערכת של טכניקה סדורה.) קולברג חקר את תפיסת החוק ונוכח בשלב השלישי, בהבנת היחסיות לאדם, ולא רק לאדם אלא גם את מחוייבותו של החוק לערכי-על, דתיים, מוסריים ולאומיים. רק בשלב זה מתאפשרת תפיסת העוקץ של "החוק הבלתי סביר בעליל" שנותר עד היום כשנוי במחלוקת. קולברג מצא רק את חמשת האחוזים שבראש סולם ההצטיינות באוכלוסיית הסטודנטים שהגיעו להבנת היחסיות של החוק.

      הסיבה המהווה גורם לעצירה זו במסלול ההבנה של החוק נעוצה בקושי הקיים אצל המתבגר להתקדם מן החשיבה המכאניסטית אל החשיבה האיכותית, שבמסגרתה מצויות איכויות כאינטואיציה, הדמיון היוצר, ובעיקר יכולת הביטוי של האינטליגנציה האנושית. בשלב שבו נפגשים הרגישות האנושית עם החשיבה הרציונלית במציאות הממשית. שלב זה, שמור לאניני הדעת בלבד. אין  זה נחלת ההמון, בו מתנקז המכנה המשותף הנמוך של האדם, קרי השלב הילדותי והאמצעי לכל היותר, על המאפיינים שצויינו לעיל, שמשמעותם ראייה שטחית דו ממדית וקצרת טווח. תפיסה הדוחה את המקורי, עוינת את הבלתי מקובל ומודדת על פי ההסכמה הכללית, על פי משאלי דעת קהל ורייטינג. כך נוצרו הפערים הבלתי ניתנים לגישור בין המנטליות הפטריארכלית למטריארכלית, בשניהם שולטת החשיבה הילדותית. היוצרים את הפער בין הלהיות והלעשות.

      הפטריארך נוצר מן המשיכה אחר הכח, המנקז בקרבו את כל הערכים. החזק הוא גם היפה, הצודק והטוב. לחלש אין זכות קיום. אין מציאות של חוק בפני עצמו. החזק הוא באותה מידה גם הסמכות. הוא התגלמותו של החוק. על פיו ישק כל דבר. משאת נפשו של החלש להסתופף בצילו של החזק. כך יזכה בנשיאת חן שיש בה מכל אשר תשאל נפשו. הגנה, בטחון קיומי ואף ניצול כוחו של החלש המוגן אל מול החלשים באמת, שהם בבחינת עבדים עזובים ללא הגנה של האדון. כל הרואה בעבדים אלה מסכנים שחרותם נגזלה מהם רחוק מהבנה נכונה של המנטליות הפטריארכלית. מטרתו של בעל המנטליות של העבד, להחליף אדון פחות חזק באדון נדיב וחזק יותר. המייחסים למנטליות העבר טיפוח תיסכול של בעל חיים כלוא, של טיפוח מזימות למרי, שוכח את התופעה המוזרה של הנערה החטופה המתאהבת בשודד החוטף, עד כדי סירוב להשתחרר. זו כוונת התורה בדיני עבד נרצע המסרב להשתחרר בטענה ,,אהבתי את אדוני". תפיסה של התפתחות ילדותית שסימנה תלות מרצון ופחד משחרור. השתייכות ללא חירות. הערכים הנלווים לשלב זה הם כאמור הערצת האדם החזק המייצג סמכות שאינה הופכת לערך בפני עצמו אלא מהווה ביטוי לעוצמתו של הרודן השליט, החוק אינו אלא ביטוי לשרירות רצונו. הערך המרכזי הוא הכבוד. כבוד העולה בקנה אחד עם אכזריות. עם חוסר רחמנות כלפי החלש. הנקמה היא ערך בהיותה ביטוי לשיקום הכבוד הנפגע. ככל שגדולה הנקמה, ככל שגדולה האכזריות, כך משתקם הכבוד שנפגע וכך עולה קרנו של האכזר הנוקם. רגשות של רחמים מתפרשים כחולשה, כשהם מבטאים וויתור, בכוונה של ייחוס הצדק ליריב. ראייה אובייקטיבית איננה קיימת. דו צדדיות: או השתייכות, או חירות חד צדדית, המתבטאת בהפקרות חסרת מעצורים. בתרבות הפטריארכלית אין מקום לכוונות, לרגשות ולממד האנושי מכל וכל. מבחן התוצאה הם היכולת לשלוט, הכנעת החלשים והכיבוש המדכא. במונחים שלנו בין הלעשות והלהיות קיים יחס הפוך. תופעת העשייה מתעלמת מן ההוויה. לאובייקט ערך בלעדי כשהוא החוליה המסכמת בשרשרת של אירועים. שהאחד מהווה תוצאה של קודמו. במערכת מכאניסטית כוחנית שבה גלגל שיניים גדול מפעיל את הקטן ממנו. אין למערכת מכאניסטית התכוונות, צרכים או רצון ומטרות. מערכת עוורת מפעילה וגם מופעלת. הקיום אינו מכיל איכויות וערכים.

      לא במקרה אומצה המערכת המכאניסטית והפכה לביטוי מוביל גם בחיקה של התרבות המטריארכלית הדוגלת כביכול בלהיות כבבסיס הקיום. כביכול משום שתרבות זו חרטה על דיגלה את ערך האהבה, הרחמים והבנת האחר. ערכים כסובלנות, רגשות ותכנים של התכוונות משמשים בראש דאגותיה. כיצד, אם כן, נתפסה למסלול המכאניסטי והפכה לתרבות טכנוקרטית לעילא, שהביורוקרטיה, החוק היבש והעסקים מככבים ומובילים בה. ענין זה אומר דרשני ללא ספק. נראה שסממנים אלה של אובייקטים שנתאזרחו בתרבות ספוגת איכויות כביכול, הופיעו בדיעבד כנספחים בהערות שוליים, ובתהליך של זחילה מאולצת מצאו את עצמם במרכז הזירה.

      כיצד קרה אילוץ זה. מסתבר שאין החתירה לצדק מסתפקת בכוונות טובות בלבד. היחס המשלים בין האובייקט לסובייקט, בין הכוונה ומעשה התוצאה צריך לכתוב השלישי על פי הכלל התלמודי ,,שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". מסתבר שאין מפתח מסתורי זה של הכתוב השלישי חבוי מאחרי הקלעים של תיאטרון האבסורד הנקרא המציאות הקיומית. לא במזרח הישן ואף לא במערב המתקדם והמשוכלל. שניהם נתקלים בבעיות בדרך החתחתים אל האידיאל הנכסף. מחוסר ברירה נאחזות שתי התרבויות בקרש ההצלה של הכוחניות. הפטריארך בכוחניות שדמות אדם לה, דמות אליל, פסל מסכה המרוקן מאנושיותו, ודת האהבה והרחמים המטריארכלית שנולדה מחורבותיה של התרבות הפטריארכלית, הרי היא כתינוק הבורח מבית הספר לאחר שאביו השליכו מזרועותיו והוא נאחז בסינרה של אמו במצוקת קיומו. לא בכדי הופיעה התגובה הנוצרית בשעת הדמדומים והשקיעה של רומי שבה הגיעה הכוחניות לשיאה. מפיסגה אפשר רק לרדת. איבוד האמון בכח, גרם לבריחה  לחיקה החם והאוהב של האם. כך שני צדדים מאפיינים חוסר בגרות. אימוץ התופעה אצל יעקב בן השמונה הקובע שיצחק היה היום ילד רע אך ורק בגלל שהוא שקיבל את העונש למרות שהכיר בעובדה שאשר הוא החוטא, בשלב של ילדות, הופכת בשלב ההתבגרות בגיל העשרה להעברת האשמה מן המבצע אל המתכוון. הראשון שם את הדגש על האובייקט והאחרון על הסובייקט המנותק כליל מן האובייקט. כך זכתה הנצרות מן ההפקר עד שנקלעה לדרך ללא מוצא בניוונה של תרבות המערב, וחוסר האונים שלה כלפי הוונדליזם של חיות אדם שעלו מן המדבר הערבי.  מלחמת גורילה פרימיטיבית מזנבת בטכנולוגיה המתקדמת של המערב והופכת נצחון לתבוסה. כאן מפסיק הענין להיות עיון תיאורתי והופך לחיפוש קדחתני של שורשי הבעיה בבחינת לחיות או לחדול. המאפיינים של המערב הם ההתנהגות הילדותית, בראש ובראשונה, על מאפייניה שנזכרו לעיל.

      המכשולים שנערמו על דרכה של התרבות המטריארכלית שצמחה במיסתורי הסובייקט, שלהוותה, נשתבשה דרכה, ואל האובייקט לא הגיעה. דתות סיובייקטיביות במסווה של התכוונות רוחנית גרמו לה לניתוק עויין מן המציאות הנאשמת בנטיה לצמצום ואיבוד ממד הגובה. התופעה הגנוסטית השתלטה על ממד הגובה, על הממד הרוחני ומנעה ממנה להתחבר למציאות. הפחד מפני המימוש המצמצם והפרוזאי, מנעה ממנה את האיחוד של הסובייקט, של ההתכוונות עם מימושה באובייקט. כך נותרו שתי הגישות שרועות על פני המציאות הדו-ממדית כשהן עקורות מממד הגובה של הערכים ומממד העומק של השורשים. ונותרו בדתות נטולות מבנה מאונך, מוצב ארצה של חוקים, שראשו בשמים. הפער הרחב המפריד ביניהם חסר את גשר ההדדיות. עקרון שהיהדות הביאה לעולם. כיצד איבדו הבנות המונותיאיסטיות את תרומתה של אמם הורתן-היהדות. המנטליות יוצרת את הדת והדת את המנטליות בתנועה סיבובית. האיסלם נבלע על ידי המציאות ונעשה כלי שרת בידיה של הכוחניות, והנצרות איבדה את המציאות ופינתה את מקומה לשליטתה של המערכת הטכנוקרטית.

התפקיד המקורי של הדת שונה מדת אחת לשניה.

      הדתות שלפני הופעת הדת היהודית שנתנה לעולם את המונותיאיזם, הוו ביטוי לפגניזם, ממקור ההישרדות, כביטוי לפחד מפני ההתמודדות עם איתני הטבע המאיימים על קיומו של האדם. לדמות ייצוגית זו ייחס האדם תכונות קרובות ומוכרות, רצונות ואף חולשות, שתפקידן לקרב אל הדעת את כוחות הטבע ולהפקיעם מן הבלתי נודע. הפחד מן הבלתי נודע יצר את ממד המיסתורין המנקז את הבלתי נודע. צמצום ממד המסתורין הוא עיקר תפקידה של הדת. המיפוי,ייחוס מערכת פונקציונאלית של כללי משחק, פיצוי, עקיפה וכניעה חנופה כלפי הכח המאיים, אלה הם תכני הדת. מכאן ההאנשה של הדתות, אף אותם הקרויות מונותיאיסטיות, המתפצלות לשני כוחות אנושיים עיקריים. הנצרות המבטאת את המטריארכליות והאיסלם את הפטריארכליות. בכל אחת מהן מוצאת הנטיה ביטוי חד צדדי המתעלם מן הנטיה שכנגד. מונותיאיזם מקרטע על רגל אחת התרחק מן האיזון שבאידיאל ההרמוניה היהודית. ומעשה שהיה, כך היה:

באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת התכנסה בבית טרומן שבאוניברסיטה העברית ועידה בין-לאומית בנושא המשפחה. בין שאר הנושאים התקיים דיון על יחס הדתות למשפחה. הקאדי (השופט הדתי) של העיר עכו נתבקש לתאר את המשפחה על פי עקרונות האיסלם. האב פיאר דו בואה, ראש המסדר הפרנציסקני שעמד בשעתו בראש המחלקה לפילוסופיה באותה אוניברסיטה, נתבקש לתאר את המשפחה על פי עקרונות הנוצרית. ואת תאור תפיסת היהדות הטילו על עבדכם הנאמן.

      הקאדי מימיני, והנזיר הקתולי משמאלי. קם הקאדי ומפליג בשבחו של ערך הכבוד כערך עליון שהמשפחה מיוסדת עליו. את הכבוד מייצג האב. הוא הסמכות ועל פיו ישק הבית. הכל מצייתים לאב. גם האם וגם הצאצאים. העונש הגופני מקובל ומוכיח את יעילותו, כך הולך ומפליג הקאדי בתאור האידיאל המשפחתית, כשאיש הדת הנוצרית לוחש באוזני על האכזריות וחוסר האהבה המאפיינת את האוירה המשפחתית המוסלמית. ואני מהנהן בראשי לאות הסכמה.

      האב פיאר דו בואה קם אחריו ומתאר את האהבה ורגשות הרחמים והאמפטיה השוררים במשפחה הנוצרית, בה תופסת האם את התפקיד המרכזי ומעריפה על צאצאיה עידוד וחיזוק. עוד הוא מדבר, לוחש הקאדי באזני על חוסר המשמעת, הרופסות וההפקרות המערערות את אושיות המשפחה הנוצרית שאינה בנויה על כבוד וסמכות. ואני מהנהן בראשי בהסכמה כמובן.

      בדברי תארתי את תא המשפחה כמיקרוקוסמוס הבנוי במתכונתו של המקרוקוסמוס. האב מייצג במשפחה את הסמכות, ותפקידו לייצג את העקרונות, את הערכים, ולשמר את היסודות והמסגרת, את הכלי המשמר את המקורי המפריד בין האיכות של רשות היחיד לכמות המהווה את המציאות שברשות הרבים. תפקידה של האם ליצור את היחס האישי, להפעיל את הצד האנושי שברגשות. כך מייצג האב את ההיבט הפטריארכלי והאם את ההיבט המטריארכלי. בעוד שהשלב הפטריארכלי שלט בתרבות האנושית עד לאימפריה הרומית שהיתה לפיסגת הכוחניות ושלטה על רוב רובו של העולם התרבותי, קרסה האימפריה הרומית ונפלה בידיהם של הוונדלים, פראי אדם חסרי שלטון פורמאלי שהכריעו את התרבות המאורגנת בסדרי שלטון, ביורוקרטיה מסורבלת וחוקים שנכפו בכח הזרוע על העמים המשועבדים לה. לא בכח המרד של המשועבדים, אלא דווקא על ידי תופעת האי-סדר שהכריעה את הסדר. נצחונה הצפוי של האנטרופיה בדומם, בצומח בחי ובמדבר. הכלל הקבוע בתורה ,,כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" הוכיח ושוב ושוב את אמיתותו.

      בפרק הראשון שבפרשת בראשית שבחומש מוזכר שם הא-לוהים המבטא את הדין. בפרק השני מופיעים בצמוד שני שמותיו של הבורא: ה' א-לוהים. שם האדנות הוא שמה של מידת הרחמים מופיע בצידו של הא-לוהים, שמה של מידת הדין. כדרכם בקודש מפרשת התורה שבעל פה את כוונתה של התורה שבכתב. רש"י מצטט בפסוק הראשון את הסברם של חז"ל: ,,ראה הקב"ה שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין, עמד ועירב מידת הרחמים במידת הדין." לא מידה אחת תפסה את האחרת אלא זו בצד זו ביחס של השלמה ביניהן. כך בבריאה וכך במשפחה. אין האיזון מתקיים בין מידת הרחמים למידת הדין שעה שהאב מושל ומוביל יחיד ללא שיתופה של האם המפעילה את מידת הרחמים, ומרעיפה מרגשות אהבתה, ההבנה הרחמים והסבלנות כלפי צאצאיה הרכים, המתקשים להזדהות עם עקרונותיו של האב בדרך הכפייה הלוחצת. האם משמשת כמנגנון עיכול המפנים את החוק הבא מלמעלה על ידי האב.

      אין האיזון קיים אם מידת הרחמים מסרבת לקבל ולעכל את מידת הדין. כך אין פשיעת הנוער נחלתם של שכבות המצוקה. היא מתחלקת בשווה בין האוכלוסייה הפטריארכלית של שכבות המצוקה, לבין ילדיה המטופחים, המשופעים בכל אשר תשאל נפשם שבחברה המטריארכלית. הראשונים שחוק הכח היה לחם חוקם, והאחרים, שהאנוכיות המפונקת הרגילה אותם לקבל כמובן מאליו את כל מאווייהם. ברגע שנתקבל בסירוב, הפעיל כח משום שלא חונך להתחשב בזולת. בין כך ובין כך, תרמו שתי התרבויות את אוכלוסיית הפשע, כל אחת מן ההסיבה ההפוכה, למרבה התמיהה. מתברר ששני הצדדים צריכים לסמכות-על, שתפקידה להכריע בין הניגודים, על פי הכלל התלמודי: ,,שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". פריחתה של הנצרות, הדת המטריארכלית החלה בעקבות קריסתה של החברה הפטריארכלית, כאשר תרבות נצלנית, מדושנת עונג מעמל של מליוני עבדים ובטוחה בעצמה והגיעה לפסגת הכח, פסגה שממנה אפשר רק לרדת, איבדה את ההגנה הכוחנית, נמלטה לחפש הגנה תחת סינורה של האם, של הדת המטריארכלית, שהרעיפה על בניה שאיבדו את בטחונם בכוחם, ושיחררה אותם מריגשות אשמה ומאחריות לבחירה החופשית והציעה להם הגנה ללא מאמץ. מן הראוי לראות בזה את נשקה הכוחני של האם המנצלת רגע של חולשה.

      למשמע הדברים אזר הנזיר הנוצרי אומץ והודה כלפי עם ועדה של נציגי העולם, שהנצרות איבדה את האמת ששמעו כעת מחמת ניתוקה וריחוקה מן היהדות. לשתי הדתות המונותיאיסטיות, הנצרות והאיסלם, מכנה משותף למרות התייצבותם הקוטבית זו מול זו. דת, כל דת,מעשה אדם, מהווה מקום מיסתור לכוחניות, המנצלת את מצוקת הקיום ואת הפחד המשתק את האדם העומד חסר אונים אל מול איתני הטבע. הנסיון להאיר את מסתורי הקיום באור הדעת הצליח אמנם להאיר פינות אפלות בודדות בלבד, ולהסתייע בצמצום המסתורין על ידי המדע. אלא שממד המסתורין נותר מאפיל ומפחיד עדיין. כשהיה נסיונו של האדם להפיג את פחדיו העלו את הנסיון להתמודד על ידי המכשיר הדתי.כך נולדו הדתות משולי כפליה של המחיצה החוסמת את מאמצי הידע האנושי. זה נטל את המסתורין שבכח וזה את המסתורין האמהי. מסתורי האהבה, של רחמים ללא גבולות תוך התעלמות שבהכחשה עצמית מן הכוחניות. משל אין רוע. הכל ראויים לאהבה אם לא לרחמנות. התעלמות זו מן המיוחד והמקורי מזלזלת ודוחה את זכותו של האדם להיות שונה. כך שלטה הנצרות ביחיד וכפתה עליו להיעלם בכור ההיתוך, במטחנה הדתית. האיום במסתורין של יום הדין הקרב ובא הוכיח שוב ושוב את עצמו. שוט השכר והעונש הופקע ממסגרת הבחירה, הפקיע את האדם משליטה בגורלו ואילצוה לוותר על רצונו החופשי. כך נוצרה הישות הכוחנית מאין כמוה של ההמון, של העדר העיוור. בראש העדר מתייצב הרודן חסר המצפון והאכזר ששיטת השכר והעונש נתונה לשרירות לבו ועושה בהמון כחפצו. כך צברה הנצרות המטריארכלית כח כשהיא מצרפת אליה את כלי הנשק של החברה הפטריארכלית, במסווה של אהבה רחמים וחסד.

      נראה שהנסיון להבחין בדקויות השונות המבדילות בין הנצרות לאיסלם יציע הסבר למסווה הצביעות המתוחכמת של הכוחניות הנוצרית. לעומת הגסות הבוטה והפראית של הכוחניות האיסלמית.

המנטליות נכנסת לזירה.

      השוני המפריד הפרדה עמוקה בין האיסלם והנצרות נעוץ במנטליות השונה בין התרבויות. בראש ובראשונה צומח ועולה ונוטל תפקיד מרכזי היחס השונה אל האשה. יחס השונה מן הקצה אל הקצה, מתרבות אחת לאחרת.

      נסיונם של חוקרים להצביע על פריחת המדע כגורם מכריע בין שתי התרבויות אינו מצליח להסביר את השגשוג המדעי ופריחתו בתרבות האיסלם של ימי הביניים, שהיתה התקופה האפלה בתרבות הנוצרית דווקא. נראה שהיחס אל האשה דווקא עשוי להאיר גורם יסוד, עמוקים יותר מיסוד השוני המדעי לשגשוגה של תרבות המערב, שגשוג חלקי בלבד, אמנם, לעומת שקיעתה של תרבות האיסלם. נראה שיש להרחיב את היריעה ולפורסה אף על פני תרבות המזרח כולו. גורמים ששורשיו עמוקים מגורמי הדת. כך נצטרף לברנרד לואיס באבחנתו בין תרבות האיסלם למנטליות הערבית.

ברנרד לואיס בספרו:

.The Crisis of Islam (Holy war and Unholy Terror) by Bernard Lewis

      מעלה את התמיהה כיצד קיימים באיסלם עמים גדולים החיים בשלום ועמים איסלמים אחרים שטופי ריב ומדון, רציחות פנים וחוץ החיים על חרבם לצורך ולא לצורך. וזאת בהתחשב בעובדה שדת האיסלם דומיננטית עד כדי דחיקת גורם הלאום אל השוליים. בעוד שהנצרות מתנהלת בשולי הלאום. כך יכולה הנצרות להיות דת משותפת לעמים רבים באירופה ללא שתגרום לטשטוש המאפיינים הלאומיים. בלגיה וצרפת וחלק מגרמניה, פולניה ועוד שומרים על ייחודן הלאומי על אף היותם מאמינים בני אותה דת. הסיבה נראית ברורה ביחס לאיסלם. קיים איסלם ערבי ואיסלם לא ערבי. מליוני הודים ואינדונזים הם בני דת האיסלם אך בשום פנים אינם בני העם הערבי. המוסלמים מהמזרח הרחוק נעדרים תוקפנות למרות הנסיונות שאינם פוסקים להדליק בהם את אש הקנאות.

      לפנינו חלוקה בין יסוד המנטליות לגורם הדת, נראה שיסוד המנטליות עמוק יותר מן הגורם הדתי, ואינו מושפע על ידו. המנטליות הערבית ספוגת הפטריארכליות ששה לחבוק את היעדר הערכים הרוחניים שבדת האיסלם כשם שאימצה בהתלהבות את המרכיב הפטריארכלי הקנאי שבאיסלם, בעוד שגורמים אלו שבאיסלם נכשלו בנסיון חדירתם למנטליות השקטה של המזרח הרחוק.

יחס המזרח למערב.

      המזרח קרוב לטבע, וחכמתו מתמקדת בניצול יעיל של חוקי הטבע. לא ינסה איש המזרח להתעלם או להתנכר לחוקי הטבע. לעולם לא ינסה הבדואי ליישר גבשוש, להחליק מדרגה או לחפור גומה שתשנה את המצב הטופוגרפי. הוא יחפש דרכים כיצד לחיות בשלום עם ולא נגד כוחות הטבע. חכמה במזרח, תאמין. טכנולוגיה, אל תאמין. התחכום הטכנולוגי שייך למערב המטריארכלי דווקא. והנה, המצב היה הפוך בימי הביניים, בהם היה האיסלם הכובש הגדול ובעל ההישגים במדעים. לפתע נסוג והשאיר חלל ריק שנתמלא במהירות ובלע את הישגי האיסלם. המערב השכיל בבנין צי אניות משוכלל, בעוד האיסלם נעצר על ידי ספינות מפרש מוגבלות במהירותן ובנפחן. נצחון הטכנולוגיה היה ברור ומוחלט. מדוע נכשל האיסלם בתחום הטכנולוגי. נראה שכל עוד היתה הטכנולוגיה צמודה לממדיה האנושיים, עוצמת הפטריארך, גאוותו ושאפתנותו סייעו לפיתוחו גם בתחום המדע. כאשר חרגה הטכנולוגיה מן הממדים האנושיים, והתעלתה לממד המופשט,איבדה חכמת המזרח את שליטתה. המגה ארגון, ההפשטה שהשתלטה על המדע, שהלכה וגדלה לממדים, למהירויות, לכמויות שהשליטה בהם עברה לתחום החוקים המופשטים, כיאה למנטליות המערבית שאינה צמודה לכוחניות קונקרטית, דווקא בגלל הניתוק בין התיאוריה לארצי, שימת הדגש במערב על הרוחני על חשבון הארצי המוגבל בהכרח, מנטליות שהביאה לדואליזם קיצוני, לניגוד בין רוח לחומר, היא היא שהבריאה את המערב אל המרחבים ואל החשיבה המופשטת, בעוד המזרח המשיך לשקוע במיסטיקה ללא הגדרות אובייקטיביות וללא גבולות וחוקים של ממש. נצחון הרציו על המיסטי הביא תועלת וקידום למדע, אך הזיק לאדם. מסלול הטכנולוגיה ניתק את האדם מעצמו ומממדיו הטבעיים והותיר אותו הרחק מאחורכשהוא מקרטע עד ליאוש וכניעה לצו הטכנולוגי. צו מרוקן מערכים, מאידיאלים אנושיים. הדואליזם העלה את רמת הצביעות לממדים מפלצתיים והביא את תופעת השנאה לממדיו המוכרים מן העבר הלא רחוק.

      תיאוריות מוסריות ומדיניות מתוחכמות, מבטיחות פתרון מתוחכם לבעיות הקיום, ליברליזם, חוק השואף להשיג צדק אובייקטיבי, אחווה ושוויון זכויות לכל נברא בצלם ובלעדיו, הכזבו כביטוי דמגוגי שאין שוברו בצידו. מלים ריקות שמטרתן היחידה לתעתע בבריות התמימות. כל זאת בעקבות ההפשטה שהתרחקה והלכה מטבעו האנושי של האדם ועסקה במציאות ווירטואלית ובחוקים הרחוקים מרגשות ומחושים. החברה בעלת המנטליות הפטריארכלית חשה מאויימת ופגועה. בתיסכולה ובחרונה יצרה נשק טבעי לעומת הנשק הטכנולוגי.

מלחמה מול טרור.

      המערב המופשט, המתעלם מן הטבע בתחכומו, נתקל במכשול טבעי וסילק איתו ללא איבוד זמן בכוס הנפץ שהעפיל לממדים מפלצתיים. מהנדס בעל רוח פציפיסטית חזר ממילואים, ושטח לפני את תיסכולו. אני יושב בחדר ממוזג. לפני לוח מכשירים אלקטרוניים מסובכים, שאינם נראים שונים מאלו שבמעבדתי האזרחית. בשני המצבים אני משתמש במחשב ולוחץ בניחותא על כפתורים. קשה לי המחשבה שלחיצת כפתור במילואים שולחת טיל בעל כח הרס אדיר למטרה הרחוקה מתחום הראייה והשמיעה, חודרת לבנין רב קומות ומסלקת אותו מעל פני האדמה. איש המזרח רחוק מן היכולת להתמודד באותה הדרך עם היריב, הצליח ליצור שיטות המשתמשות בתנאי השטח בערמומיות ובגמישות באורך רוח ובסבלנות המפורסמת של איש המזרח, שהצליח להשלים עם מגבלות המקום והזמן, תוך עקיפה של אלו, יצר שיטות של גרילה המזנבות בעורפו של האויב, המסורבל, ולהכניעו כשהזמן והמקום משמשים לו כנשק פסיכולוגי נבון, בעוד שהמערב הבטוח בכוחו מתעלם במתכוון, תוך זלזול בנשק הפסיכולוגי. נשק המנצל בערמומיות את חולשתו-נשקו של האויב נגד עצמו. כך מנצל איש המזרח את מנגנון המערב, הביורוקרטיה, הדמוקרטיה וזכויות האזרח לטובתו, כשהוא מנצל עד תום את התיאוריה העוורת, את האידיאל התלוש מן המציאות הפרוזאית שכה מאפיינת את המערב המזמינה אותו לחדור דרך הסדקים שיצרה במו ידיה נגד עצמה. (תופעת השמאלנות) הרודנות הגזעית של המערב שחטאה בהתעלמות מזלזלת מן המנטליות המזרחית הפכה לבומרנג נגד עצמה. כך נחלו תבוסה רוב העימותים של המערב עם מלחמות הגרילה. כך באלג'יריה, כך באפגניסטן ובעירק וכך צה"ל החזק מול החיזבללה בלבנון. נצחון לטווח קצר ותבוסה לאורך זמן. כמאמר הבריות: צוחק מי שצוחק האחרון. מן הראוי להכיר ביריב הפטריארך, בשיטות הגרילה ללא זלזול בסגנונו, לעיין בדרכי הטאקטיקה שלו וללמוד את טכסיסיו. אין הגרילה מתוחכמת מדי. לאמיתו של דבר כוחה בפשטותה. העיקרון המנחה בה היא ניצול יעיל של הנתונים המצויים כאן ועכשיו, ניצול של הנתונים של היריב בעיקר. של פעילות שמאחרי הקלעים, ניצול גורם ההפתעה. שליטה בנתונים, תוך זלזול מוחלט במגבלות אידיאולוגיות ומוסריות ובכללי משחק, הסכמים בעבר, אמנות בין-לאומיות וכל יתר החוקים המחייבים את החלשים בלבד, לדעת המזרח. המקום-כל העולם ללא גבולות. הזמן, אף גורם זה ללא מגבלות זמן. אורך רוחו של איש המדבר זר לבן התרבות המערבית. תפוס ככל יכולתך ונצל היטב את כללי המשחק של היריב. כללים הנתפסים אצל בן התרבות הפטריארכלית כחולשה, שהרי החזק אינו מחוייב לחוק שאינו מהווה ביטוי לרצונו הישיר. שהרי הוא התגלמות החוק. לא לבעל הנשק היעיל יותר הנצחון אלא למי שיודע לנצל אותו ולגנוב אותו. הדמוקרטיה, מערכת המשפט, התקשורת, זכות הציבור לדעת הם בעוכרי המערב. נשקו של לוחם הגרילה הוא המסתורין, ההטעיה, וניצול הסודיות שאינה קיימת אצל היריב, שנחלש בגלל אחיזתו בעיקרון זכות הציבור לדעת, ובגלל תלותו של המנהיג המטריארך בדעת הקהל, מקור כוחו, שזכותו לדעת הכל ולהיראות יפה בפומבי . היחס אל כללי המשחק מתייחס גם אל כללי המוסר והדת. מנהיגי הגרילה ולוחמיו המסוכנים ביותר הם כוהני הדת. בהיות הדת ניצול ציני של האמונה למטרה האחת, להרבות כח ולנצח, להיות חזק, ולמחוק את האויב. משימה זו ללא הגבלות נעשית מטרה המתקדשת על ידי הדת. ההופכת לאמצעי מקודש.

הנח להמונים וטפל במנהיגים.

       הנקודה החלשה במנטליות של הגרילה היא ההמון הנבער, חסר ההכרה, המונהג כעדר עוור על ידי מנהיג צמא דם המסומם על ידי תחושת כח בלתי מוגבלת, על ידי "אגו טריפ" חסר מעצורים. להמון מנטליות של עבד, ללא הבחנה בטיבה של המטרה. המנהיג הוא הקובע היחיד. רצונך להכניע חברה פטריארכלית, חסל את מנהיגיה, הצב מנהיגה חוסה בצילך וכבשת את היעד. ובלבד שאתה נותן את דעתך לא להיראות כחלש וכוותרן. ככל שתכביד אוכפך על האזרח, כן יהיה נאמן לך. תפיסה צינית זו שתידחה על הסף כלא רצינית, כלא ליברלית וכקצרת טווח על ידי המנטליות המערבית, היא היחידה שבידה לשקם ולהוביל על מי מנוחות חברה פטריארכלית, אם אצל המנטליות האפריקנית ואם במזרח התיכון. מן הראוי לקבל כריאל פוליטיק אם רצוננו להביא את המזרח התיכון לרוגע מתמשך, תוך דחיית המושג "שלום" לימות המשיח.

      המעבר ממנטליות אחת לשניה הוא ענין לתהליך מתמשך המשתרע על פני כארבעה דורות, על פי מקורות היהדות, שנאמר ,,ודור רביעי ישובו הנה", ועל פי מה שהעלו מסקנות חוקרי האנטרופולוגיה. האצת התהליך בצורה שרירותית עלולה לסבך יותר מלהושיע. ההתעלמות מן המנטליות, כחלומה של הגישה הליברלית עלול לגרום לאסון.

      בעליות המאסיביות של שנות המדינה הראשונות עלה בדעתו של בן-גוריון, בעל המנטליות הרודנית ליצור "כור היתוך" מן העליות, ולשכן בערבוביה עולים מן המזרח ומן המערב. תוך זמן קצר והישובים המעורבים התפרקו ברעש גדול ובחיכוכים חמורים בין העדות. בתקופת ההתנחלויות הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נתבקשתי לסייע בתופעות דומות שאיימו לפרק את הישובים החדשים שביו"ש. המתח נגרם אף שם מחמה השוני במנטליות שבין עולים וילידי הארץ, מתח שהחריף בעיקר בין המנהיגים משני הצדדים, בעלי מנטליות שונה. הרחקת המנהיגים מצד אחד השיבה את השלום על כנו. האצת מלאכותית של האינטגרציה החטיאה את מטרתה.

תופעת האינטגרציה השלילית.

      בתרבות פטריארכלית נתון היחיד במסגרת של מסורת צמודה לכללי שכר ועונש, דעת קהל ושליט שאינם מכירים בזכות היחיד לפרטיות. מסגרת בעלת אופי שבטי, הכל מתרחש במשפחה נרחבת, כולל עסקים, בילויים, הכל מתרחש בחבורה. בהיות היחיד מחוץ למסגרת חש הוא חסר השתייכות, מאבד את בטחונו ואת יכולת הביטוי והיצירה. יחיד בחברה שבטית שאיבד את תנאי ההתייחסות מתקשה למלא את החלל הריק על ידי הפנמה של כללי משחק וחוקים אוטונומים, כפי שאכן מתרחש במערב. אין הוא חש חובה ואחריות לעצמו, דוגמת היחיד המשתייך לחברה מטריארכלית. (לעיל הוגדר תפקידה של האם המעכלת ומפנימה את הערכים ואת כללי האסור והמותר שברשות הרבים לשם התאמתם ליכולת ההזדהות של הילד). לכן מחנכת החברה המטריארכלית לאחריות אישית, לדין וחשבון ומצפון.

       חינוך לשליטה עצמית בחברה שזו מטרתה החינוכית, יכולה להרשות לעצמה, ואף מחוייבת ליצור אוירה של חרות, של בחירה חופשית. יחסי החרות וההשתייכות הם יחס של תוכן וכלי. רק ביחס זה נוצרת השלמה בין שתי תכונות מנוגדות אלו. במצב של ניתוק נוצרת התנגדות ההורסת את שני הצדדים. בחברה פטריארכלית תופסת חובת ההשתייכות את מקומה של הזכות לחרות. אין היחיד מפתח שליטה עצמית ורצון חופשי כל עוד רובצת עליו כפייה ומחוייבות מן החוץ. כך מוצא עצמו בן החברה הפטריארכלית המהגר לחברה מטריארכלית קרח מכאן ומכאן. את אווירת החירות שבחברתו החדשה הוא מפרש כאות להפקרות. כרשות לתפוס ככל יכולתו. כאתגר לתחרות חסרת התחשבות בחוקים ערטילאים, כאותם חוקים שאין דמות השליט עומדת מאחריהם. פחד משוטר ולא מתמרור, היא התסמונת המוכרת. חוסר התחשבות בנהג האחר ושימוש בנהיגה כבכלי מלחמה, כביטוי לעוצמה ולא כבאמצעי תחבורה גרידא.

       בעידן השיבה אל הטבע של מרד הנעורים מוצא בן המהגרים הפטריארכלים את עצמו נטול חובה של כבוד אב ואם של כבוד לערכים. של גבולות פרוצים לכל רוח. הגבול הדק בין טירוף לשפיות אינו תופס מקום בעולמו הפנימי. גבול דק זה המהווה אבן בוחן לשפיות אינו קיים בחברה פטריארכלית, בה אבן הבוחן הוא הכבוד לרצונו של השליט והכניעה לו. בתרבות הפטריארכלית אין מקום לפסיכולוגיה. מכאן חוסר היעילות והתועלת בטיפול הפסיכולוגי, בהיעדר יחס לעולמו הפנימי של היחיד. ואכן, עולמו הפנימי ריק מסמכות עצמית כגורם מכוון התנהגות. את מקומה של הרגישות תופסת הרגשנות. רגישות כביטוי לאיכות הרגשות, והרגשנות כביטוי לעוצמת הרגשות. ללא אבחנה זו לא תיתכן הבנה של ממש לעולמו של בן החברה הפטריארכלית. תופעת ה,,היפי", שבחר בסגנון חיים הקרוב לטבע, בנסיון להשתחרר מכללי המשחק של החברה המאוסים עליו, נבדלת בצורה מובהקת בין היחיד בן התרבות המטריארכלית שהשתלבותו בסגנון חיים חדש זה אינה חורגת מהתפתחות אורגנית. אצלו השינוי וביטוי המרד אינם כרוכים במחיר של הרס מיותר. לעומת זאת, אצל בן החברה הפטריאכלית יהיה מרד זה פורץ את גבולות הטעם הטוב ויהיה גובל ברוב המקרים בהתפרקות מוחלטת של גדרי אנוש, בהתפרצות פראית המתקרבת לחיתו יער. כל זאת בהיעדר ריסון עצמי, ובחריגה מגבולות של מוסר אנושי. התנהגות חריגה זו מעקרונות החברה המטריארכלית מעוררת תגובת שרשרת של הגנה עצמית מצד החברה המטריארכלית ותגובה של התמרמרות מופתעת מצד בן הנהגרים, בטענות לקיפוח המתלווה במרי ובתוקפנות. התגובה הרצויה במקרה זה תהיה בגישה חינוכית סובלנית וארוכת טווח במטרה להתקרבות, להבנה ולכבוד הדדי. ענין העלול להימשך דורות אחדים. ההכרה והבנת התופעה הכרחית לפתרונה.

      בחברה המורכבת מתרבויות שונות כישראל נוצרים מפגשים היוצרים ניגודים הראויים לעט סופרים. התגובות הדמיוניות הבלתי צפויות מקשות על הנסיון ליצור מהן נורמות בנות הגדרה. התפיסה המנטלית עשויה להוות מפתח לניתוח התופעה.

א-לוהים אחד, בעל אחד.

      מעמד האשה בחברה פטריארכלית מתפרש כנחות בעליל בעיני התרבות המטריארכלית. עד כמה שיראה הדבר תמוה, אין האשה בחברה פטריארכלית חשה בנחיתות כל שהיא. ההיפך הוא הנכון. בוז תבוז לבעל שאינו מתייחס אליה כאל קניינו האישי. בעל המעניק לה זכות החלטה, המוותר לה על רפיון במילוי תפקידה כמשרתת הממלאת את פקודותיו יאבד בעיניה את דמותו הגברית ואת משיכתה אליו כאשה. עד מהרה יחוש הבעל בפרובוקציה החורגת מהתייחסותו הרכה כלפיה. פרובוקציה שנועדה לגרותו ולעורר בו תוקפנות שבעיניה מתפרשת כקשיחות גברית מרתקת. יחסי זוגיות בחברה פטריארכלית מושתתים על שרות עבור חסות, ולא על הדדיות כבחברה מטריארכלית. יחסי שרות-חסות נמדדים על ידי פעילות, ולא על ידי מעורבות ממקור האישי-פנימי. מסגרת נורמטיבית קבועה על ידי חובות-זכויות, היא היוצרת את המנטליות של האשה בחברה פטריארכלית. המושג א-לוהים אחד – בעל אחד יונק  מתפיסת זוגיות קתולית, בה לסמכות המוחלטת של הא-לוהות יש ממלא מקום עלי אדמות. במעגל המיקרוקוסמי ממלא הבעל את התפקיד. כשם שאין להעלות על הדעת את סילוף הסמכות הא-לוהית, כן לא יעלה על הדעת שיחרור האשה מסמכותו של בעלה. מסיבה זו מתקשה הקתוליות לעכל את מוסד הגירושין. עד כמה שיראה הדבר תמוה, תופס יחס בל ינותק זה גם במשפחות היהודיות בחברה הקתולית. שלא מתוך זיקה לדת הנוצרית כמובן, אלא כגורם חברתי תרבותי שיצר מנטליות של נאמנות ומסירות דו צדדית אצל שני בני הזוג. הדבר בולט במיוחד אצל יהודים דווקא ממוצא הנ"ל. מן הראוי לציין שאין כאן גורם גאוגרפי אלא מנטלי. לאמור, ככל שהתרבות היהודית המקורית, דהיינו התמקדות בלימוד תורה כעיסוק ראשי, כך תשתחרר התרבות היהודית מן ההשפעה של התרבות הנוצרית, בה היא מתגוררת, ותעצב לעצמה מנטליות יהודית עצמאית. ועל כך בהמשך.

      מנטליות יהודית מטריארכלית קיצונית התפתחה במזרחה של אירופה, על אף היותה שרויה בין מאמינים בני הדת הקתולית והפרובסלבית, בהתחשב בתרבותם היהודית השורשית, שלימוד התורה וקיום המצוות הוו את עיקר תרבותם, תוך התעלמות וחוסר מעורבות קיצונית מתרבות הסביבה. רובם לא הכירו את שפת המקום, על אף דורות של שהייה במקום. חוקים אנטישמים דרקונים הגבילו את היהודים מלעסוק במקצועות ולרכוש נכסים, צמצמו את עיסוקם של הגברים ואילצו את הנשים לשאת בנטל הפרנסה. בעל המאה הוא בעל הדעה, וכאשר נטל הפרנסה רובץ על כתפיה של האשה, אך טבעי שנטלה גם את רסן השלטון. הבעל המוכשר מצא את ביטויו בלימוד התורה. האשה שהישגיו של הבעל בתחום בעל אתגר תרבותי קשה זה היו מקור גאותה, נטלה על עצמה ברצון את ההתמודדות עם מלחמת הקיום, אך גם את רסן השלטון. כך נוצרו יחסי בעל-אשה הבנויים על חלוקת תפקידים חסרי מכנה משותף. רוח מול חומר. יצויין שיחס זה מעוגן בשורשה של התרבות היהודית, בה תפסו יחסי ,,יששכר וזבולון" מקום לגיטימי נכבד. במהותם של יחסים אלו נערך חוזה עיסקי בין העשיר והלמדן בו דואג העשיר לספק צרכי קיומו של העוסק בתורה, והאחרון מוותר על מחצית שכר המצוה של לימודו לטובתו של העשיר העוסק בצבירת הון עבור שניהם. אין הנתמך מתבזה ואין התומך חש כתומך. כך נוצרת הדדיות ערכית משני יסודות מנוגדים, וחסרי כל מכנה משותף. רוח לעומת חומר משתלבים ליחידה שלמה המבטאת את פאר האידיאל היהודי. אכן, זו אופיה המקורי של מנטליות יהודית שאינה נוצרת מהרגלים ומנטליות טבעיים, שמרכיביה חולשות אופי והשפעות שלא עברו את מבחן הערכים והאישיות. מנטליות יהודית נוצרת מסייועם המרכזי של ערכים ואידיאלים ממקור התורה והמצוות. השפעתם של הערכים מונעת את הנטיה לחיקוי ולהיגררות אחר השפעות הסביבה. יש לציין שבמידה שחסרה השפעתם של האידיאלים, נופלת המטליות תחת השפעתם של המרכיבים הטבעיים, כהשפעות הסביבה המבטלות את האיכות המקורית של האישיות. כך הופך הבעל שלא הצליח בלימודו, הבטלן וחסר הפרנסה לשק חבטות לאשתו קשת היום. יחסים אלו שלא היו נדירים בחברה היהודית יצרו מנטליות של אשה תקיפה ושתלטנית המתעמרת בבעל הממלא מקום שולי במסגרת המשפחה.

      מיותר לציין שאין לאשה שתלטנית זו סיבות להצטרף לתנועה הפמיניסטית. עד כמה תמוהה היא העובדה שתנועה זו צמחה דווקא בחברה בעלת מנטליות זו. התאבון מתגבר עם האכילה כנראה, או לחרות מומנטום משלה. מן הראוי היה להקים בחברת מהגרים מגוונת ארגון שמטרתו להגן על נשים ובעלים מוכים במקום הפמיניסטיות. סצינה מעוררת דמעות של צחוק עלולה להתרחש בבית דירות, ובדלת מול דלת דרים, באחת זוג פטריארכלי ובשניה זוג מטריארכלי, כאשר מדלת אחת נזרק בבעיטה החוצה בעל חבול, ומן השניה אשה מוכה.

      נשאיר לדמיונו של הקורא את הפגישה בין השניים בחדר המדרגות... הכל צפוי חוץ מהתפקחות מן המנטליות. כאמור עשויה המנטליות מהצטברות של מסורות והרגלים ונטיות של דורות.

מנטליות מתקנת:

       רק אצל הדור השלישי, ובעיקר בדור הרביעי נוצרת מנטליות חדשה ומתקנת, בה נפגשים הטוב והיפה שבין שתי היריבות. בעלי המנטליות הפסימית, (כן הנטיה לפסימיזם ולאופטימיזם אף היא פריה של המנטליות, אין הוכחות מדעיות שמקורם גנטי) יזהירו מן האפשרות השניה, של מפגש המאחד את הגרוע והשלילי שבכל אחת מן המנטליות. עד כה נקל יהיה לפסימיסט לשאוב מלא חופניים של הוכחות מהתנהגותו של הנהג הישראלי בעיקר.נראה שהאופטימיסט ישמח לאשש את דעתו מן ההתנהגות של הזוג הישראלי בן הדור השלישי והרביעי. קשה יהיה להביא ראיות לדבריו מן הדור השני, בהיות מוקש של כשלון הזוגיות רובץ לפיתחו ומחיש את קיצה של האידיליה קצרת הטווח.

בתחום המדיני.

לאחר תאורה של הדינמיקה המנטלית יקל במעט להבין את עומק הסבך של הסיכון והסיכוי לאכיפה שרירותי בתחום המדיני. טול חברה פטריארכלית כוחנית בציצית ראשה ודחוק אותה אל כור ההיתוך בחיקה של חברה מטריארכלית, ויצרת שפיכות דמים בחסותה של הליברליות הנאורה. קפד ראשו של הנחש הפטריארכלית וינוח ההמון בשלום בחיקה הסמכותי של האם המטריארכלית. אם תצטייד באורך רוח של דורות אחדים, תגביר את הסיכוי לתוצאות שניתן לחיות איתן. לאחר טווח של זמן תתרכך קליפתה של המנטליות הפטריארכלית ותיעשה חדירה למסרים טעוני רגשות אשמה מחיקה של האם המטריארכלית, בתוספת חופן של רגישות אנושית, רחמים ואהבה שלא ייתקלו בבוז וכאות לחולשה על ידי הפטריארך הקשוח. בשלב זה בלבד תתאפשר ההדדיות כנוסחה מאזנת בין שני הצדדים. הנסיון לכפות את נוסחת ההדדיות תוך התעלמות מן הדינמיקה של ההתפתחות האורגנית קרס בתמרות הקרב, תוך שפיכות דמים הדדית. נוסחת ההדדיות הבונה לא נוצרה כתוצאה מהפקת הלקחים בעקבות הקריסה הטראגית. אין ההגיון מהווה גורם מכוון, כצפוי. מאזן האימה הנוצר אמנם בעקבות הקריסה עלול להתמוטט ברגע של חולשת אחד הצדדים. ללא שקט ושלווה אין מנוח. למנוחה ולנחלה תהליך הנבנה ממרכיב הזמן, ומשקידה על חינוך לערכים של הדדיות. לשוויון, ובעיקר בנסיון להבין  ולא רק לכבד את השונה.

השפעת הדת על המנטליות.

      המוסר והדת מתנהלים כשהם שלובי זרוע בדת היהודית בלבד. אין מטרתה המוצהרת של היהדות להקל על החיים. ,,אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" פתגם תלמודי זה בא ללמדך על שתי מציאויות שבו שרוי האדם באותה עת. שתי התמודדויות. האחת בינו לבין המציאות הקיומית והשניה בינו לבין בוראו. היהדות חובקת את שתי המציאויות ומטביעה בהן את חותמה. המציאות הקיומית מעמידה בפניו את האתגר המוסרי והמציאות הא-לוהית את המטרה הרוחנית שהיא הדביקות בה', דרך ה,,לשם שמים" בכל התייחסות קיומית. התייחסות דתית זו אינה דוחקת את התביעה המוסרית. ,,ואהבת לריעך כמוך" הינו צו דתי-מוסרי באותה העת. מושכל ראשון ביהדות שהמציאות הקיומית מהווה השתקפות ומימוש של הרצון הא-לוהי. ברם, אין השתקפות זו זורמת ישירות מן הבורא אל העולם. האדם משמש כמתווך היוצר את החיבור בין העליונים והתחתונים. התייחסותו קובעת את נטיית הברואים לטוב ולרע. נושא זה נכבד למדי והגמרא במסכת ברכות דף ס"א עמ' א' מקדישה לו דיון בפני עצמו. המוסר, אף הוא מקבל פנים חדשות כשהוא שוכן כבוד בחיקה של הדת. הנסיון להפקיע את המוסר מן הסמכות הא-לוהית ולהעמידו על רגליו שלו, נסיון שנקטו בו שיטות ליברליות שונות לא עלה יפה. המציאות הקיומית העמידה בפני האדם בעיות מוסריות קשות, שבהיעדר מטריה של סמכות-על החזירו את האדם לעמדת האגואיזם של מנגנון ההישרדות, בו נפל המוסר שדוד בשדה ההתמודדות בין מנגנון ההישרדות לבין צו המוסר. קריסת המוסר בעת מבחן הביאה את הדתות השונות להפקיע את צו המוסר מקרבן ולהעמיד במקומו את הצו הדתי.

      הצו שבסימן הכפייה, הוא הצו הדתי. השרירות הכוחנית תוך היעדר מוחלט של אתגר הבחירה הנבחן ביכולת השיפוט וההחלטה בתחום הרגישות וההבנה האנושית, תחום התובע את המיטב שבאיכותו כנברא בצלם. ההתייחסות אל הזולת כ,,כמוך" על יסוד ההדדיות מרימה את האדם לעמדה של התעלות מעל לנטיות האגו, ומאפשרת לו שיפוט שקול בסבך האינטרסים בינו לבין הזולת. ללא מעמד מגבוה חסרה התביעה המוסרית שיניים. כך נותר האדם חשוף לפיתויים הקיומיים כשהוא חסר נשק. בחלל ריק זה חודרים פחדים קיומיים,הניזונים על ידי המיתולוגיה, על אוכלוסיית הדרקונים, השדים והרוחות המאכלסית אותה. המיתולוגיה הופכת לתעשייה של סיפורי עם החודרים אל נפש האדם על ידי שירי ערש בשחר ילדותו. על מנת לחקור את המנטליות המאפיינת את תרבותו, יש להכיר היטב את המיתולוגיה, על ערכיה הלאומיים והמוסריים. עיון רופף בסיפורי העם הערביים כ,,אלף לילה ולילה" או סיפורי האחים גרים המהווים מקור עיצוב המנטליות הגרמנית, או שירי ערש אנגליים וצרפתים יעיד על חומרים אנושיים ספוגי אכזריות נוטפי דם. נושאם מלחמת קיום, סיפורי תככים והתמודדות כוחנית.

       המעיין בסיפורי המקרא ומדרשי חז"ל ימצא את העיון המעמיק בערכי מוסר ורוח כדרך המלך, שצדיקי עולם כמלאכים פוסעים בה מעדנות כשבפיהם מתגלגלות פניני חכמת עולם ואדם. על ערכים אלה אמון תלמיד ה,,חדר" היהודי מאז ומעולם. מוסר והלכה, רגישות אנושית כלפי הזולת כמוסר, קבועים ביתדות עומק של הלכות של. ,,לפנים משורת הדין" ו,,עשית הישר והטוב" מנחים את ההתנהגות האנושית ואינם מותירים חלל ריק לחדירתם של פחדים קיומיים על המיתולוגיה הנלווית אליהם.

המיתולוגיות כאבות המנטליות.

       לא רק במוסר תולה היהדות את יהבה. הלכות תובעניות מרעיפות סמכות המתייחסות אל כל מרכיבי הקיום. איסורי אכילה ומצוות אכילה בסעודה של מצווה מלוות את חיי האדם כשומרים נאמנים השוקדים על האיזון הקדוש בין היוצר והייצר. אין בדת מן הדתות חדירה כה עמוקה לאכילה, המבטאת את אחד מן המובילים ובעלי ההשפעה המרכזיים של יצר הקיום. בעקרון זה טמון ההסבר ליצירת המושג של ,,המטבח היהודי". אין בנמצא מטבח נוצרי או מוסלמי. דתות אלה הפקירו את אחד ממובילי ההתנהגות לשדה ההפקר של המנטליות. כך נוצרו מאפייני אכילה לפי המנטליות הלאומית. רק היהדות יכולה להציג מנהגי אכילה הנקבעים על פי הדת היהודית. מסעדה סינית, מטבח צרפתי ומאכלים איטלקיים יש ויש. כביטוי למנטליות, כסיבה וכתוצאה גם יחד.

      כך ההעדפה של היהודי את האכילה והעדפת הנוצרי את השתייה. אין הדת היהודית נרתעת מן ההתמודדות עם החומר. אלא להיפך. האורח היהודי מתבקש לכבד את בעל הבית בברכה על המזון המוגש כתקרובת, ברכה התורמת לאווירה הקדושה השורה על המציאות הקיומית. היין, האציל והמסוכן שבמשקים משמש לקדושה אף הוא ומככב בסעודת מצוה כסמל לקדושת החומר.

      אצל המוסלמים נאסר היין בהיותו מזיק לכח השליטה של האדם על עצמו, על קיומו. איסור כביטוי להתייחסות שלילית. הנסיגה מן החומר יוצרת חלל ריק המתמלא עד מהרה על ידי כוחות הקיום הפראיים היוצרים את המנטליות המשתלטת על אישיותו של המוסלמי. מנטליות מחתרתית, שבשימושם של השליטים בלבד. בקבוק יין ישראלי הוא השוחד היעיל ביותר, הפותח דלתות אצל שליט מוסלמי כל יכול, כידוע למביני דבר. לעומת המוסלמי ששאיפתו לכוחניות נתמכת על ידי עקרונות דתו, מטיפה הנצרות לאפסות מול האל.

      חולשת האדם נתפסת כדרגה של מימוש דתי, לצידקות המתירה כל אמצעי המוביל לחולשה, כשהמשקה האלכוהולי מככב בראש. מן הראוי לציין שדת המטיפה לאפסות אינה מתיישבת עם טבעו של האדם המתמודד עם קיומו. כך נשארת הטפה לחולשה כ,,הלכה ואין מורין כן". למעשה מזמין החלל הריק לחדירת המנטליות המיתולוגית הכוחנית. מנטליות תוקפנית שאינה מתיישבת עם המסגרת הדתית המחייבת. דת מלמעלה והפקרות חייתית משתוללת מלמטה. ניגוד המטפח צביעות דואליסטית כתשתית המאפיינת את המנטליות. כך הופכת העניבה לסמל המפריד בין האמירה בפה לכוונה בלב. לקיים מה שנאמר "אחד בפה ואחד בלב".

       כבר צויין לעיל שהתרופפות הדביקות בהלכה ובמוסר היהודי פוערת ביהודי החלש בקיום מצוות הדת חלל ריק המזמין את המנטליות האורבת מן הסביבה ומטשטשת את השוני באיכות, האמור להבדיל בין היהודי לשאינו יהודי. שוני שהוא מצוה דתית. האיסור ללכת בחוקות הגויים, לעומת המצווה ללכת בדרכי הבורא. (לא כאן המקום להרחיב בשוני המנטלי העמוק שבין היהודי הדבק בתורה ובמצוות לבין מי שנופל טרף למנטליות. במקום אחר אנו מנסים לפתח בהרחבה נושא זה). די אם נסכם ונעמיד את תופעת המנטליות כמתפתחת בחלל הריק מעבודת ה'. או לחילופין, די אם נעמיד את עבודת ה' בדת היהודית כמבטיחה את התעלותו של היהודי ושליטתו, מול הפיתוי של המנטליות. השיח המנטלי קיים כמובן גם במגזר היהודי. מנטליות של איכות מוסרית ורוחנית העומדת במבחן הקשה של מלחמת הקיום החייתית ומונעת את נפילת האדם למלכודת היצרית האפלה. בצד מנטליות אידיאלית בת יישום זו, משתרכת מנטליות הנוצרת בחלל הריק מעבודת ה', מנטליות הזקוקה לדורות אחדים על מנת להשתקע בתשתית האישיות. מאפייני האישיות היהודית שעיצבו את המנטליות היהודית הם: ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים. אדם שאלו הם מאפייניו, מן הראוי שיחפש וגם ימצא את מוצאו היהודי. וזאת מן הסיבה הפשוטה שאין במאפיינים אלה כדי להצמיח מנטליות אחידה ומלוכדת, בהיותם מאפיינים הסותרים זה את זה. הביישן הוא המתייחס לקדושת הפרט, שהצניעות יפה לה. הרחמן הוא המצטיין ביחס לזולת תוך הזדהות העלולה לטשטש את התחום המגן על קדושת הפרטיות. גומל חסדים הוא איש המעשה המקריב את עצמו עבור הזולת במחיר הזנחת ייחודו ומקוריותו. ענין היוצר סתירה פנימית שאינו מבטיח קיום מתמשך וקבוע לשילובם של תכונות סותרות אלה. רק ההתעלות מעל לאילוץ הטבעי של מלחמת ההישרדות, תוך ריסון הנטיות הטבעיות הפראיות, יש בה הנחיה יעילה לשמירת האיזון בין היוצר והיצר, איזון מלא שאינו מאפשר את החלל הריק המזמין את הווצרותה של המנטליות. דת מונעת מנטליות מכאן, מול דתות יוצרות מנטליות. דתות התורמות עוצמה כוחנית ותוקפנית לנטיות הייצריות.

לסיכום  החרות וההשתייכות הינם צמד ניגודים המהווים מרכיבי יסוד באישיות. הם משלימים זה את זה אצל האדם השלם, ואחראים לפיצול הרסני כאשר אין הם נתונים לשליטה מתמדת. ההשתייכות מעניקה מסגרת לשימור חרותו של היחיד וכלי ביטוי לאיכותו המקורית של האדם.

      תופעת המנטליות נוצרת כתוצאה מן ההשתייכות שבגדה בתפקידה כמשמרת חרות. במצב של ניתוק ההשתייכות מן החרות, היווצרות מנטליות נתונה לתהליך בלתי נמנע ובלתי ניתן לריסון, משום שאינו זקוק להכרה מודעת, בהיותו הצטברות סמויה של משקע בלתי פוסק של אוסף רשמים מן הסביבה הקבועה והמשתנה.

      התופעה הדתית מהווה מצבור של תכנים מיתולוגים הזורמים באפיק בעל עוצמה מיסטית, ללא מתחרים. מה שעושה אותו לתורם עיקרי להיווצרותה של המנטליות.

      זכותו של היחיד להשתייך הינו צורך טבעי בלתי ניתן לערעור. מקובל להאשים בגזענות את ההכרה במנטליות. נראה שההתעלמות מן המנטליות כמוה ככפיית סטנדרד חסר ייחוד ועקירת זכותו של היחיד להיות שייך לנוף מולדתו, לשימור תרבותו על ערכיה ושורשיה. כמוה כהשלכתו אל כור היתוך של רודנות בולשביקית או לאומנות פשיסטית.

      הדת היהודית היא היחידה שאין לייחס לה את אשמת השפעתה של המיתולוגיה. אבן היסוד והתנאי המרכזי ביהדות היא הבחירה החופשית. ההכרה בה והשימוש המתמיד בה היא זכות וחובה כאחד. יכולת המבטיחה שליטה וביקורת בתהליך היווצרותה של המנטליות. כך מאפשרת שמירת המצוות ולימוד התורה ניקוז ובירור זהיר ומקפיד מפני חדירתם של מרכיבים נעדרי  איכות וחסרי התאמה לייחודו המקורי של היחיד. מנטליות בלתי מבוקרת סכנת טשטוש סוחף של רשות הרבים המאיימת לבלוע את רשות היחיד. מהווה הנסיון להתעלם ממרכיב המנטלי של היחיד מרוקן את היחיד מאישיותו ומונע כל סיכוי להבנת תהליך ההתנהגות. אם אין בהתעלמות זו גישה גזענית קשה להבין גזענות מה היא.

      ולבסוף, הפטריארך והמטריארך מהווים נתיבים גורפי מנטליות כשהם מנותקים זה מזה, ונעשים גורמים יוצרי שלימות כשהם משולבים, כלשון המדרש, ראה הקב"ה שאין העולם יכול לעמוד במידת הדין, עמד ועירב מדת הרחמים במידת הדין ושלום על ישראל.

 

 

לראש העמוד