על המכון

מאמרים

פרשת שבוע

מונחים והגדרות

ישיבה

פרסומים והוצאה לאור

התמונה השבועית

צור קשר

פורום

Home

פרשת וישב תשס"ג.

 

השנאה  שבאהבה.

 

      ,,וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" התורה רואה צורך לנמק את הגורמים שהביאו לשנאת האחים הצדיקים את יוסף הצדיק. נימוק שלילי ונימוק חיובי. ,,ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" – שלילי. ,,ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו" – חיובי.

      מכל אחיו ולא מכל בניו. ברמת האחים שנאו אותו ולא ברמת הבנים. לאמור, הכירו בזכותו של יעקב להעדיף בן זקונים כדברי הרמב"ן ,,והנראה בעיני כי מנהג הזקנים שיקחו אחד הבנים הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד, לא יפרד ממנו, והוא נקרא לו בן זקוניו, בעבור שישרתו לזקוניו, והנה לקח יעקב את יוסף לדבר הזה, והיה עמו תמיד, ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק". עם כך, לא היתה בקירבה זו של בן הזקונים לאב הזקן כל סיבה לשנאה. שהרי מילא יוסף תפקיד שכל אחד מאחיו היה צריך למלא במקומו, ולכן היתה במלאכתו סיבה לאהוב אותו ולהכיר לו טובה על כך. גם הסיבה השלילית של הוצאת דיבה שנויה במחלוקת. ,,ועל דעת רש"י ייתכן שתהיה דבר טובה, ו,,מביא דבה" הוא אשר יראה יגיד. אבל מוציא דבה" הוא כסיל האומר שקר" רמב"ן. טעם לפגם אולי יש כאן אך לא טעם לשנאה. תמהני!

      סיבות שונות לשנאה. קנאה – שנאה ללא גורם הגיוני. מה אשמתו של מי שזכה במה שאני לא זכיתי. מה רעה גרם לי שאשנאהו. סיבה סבירה לשנאה היא התנהגות מזיקה, מאיימת, מסוכנת. שנאת האויב. הדיבה שהביא יוסף על אחיו היא מן הסוג הזה. כתונת הפסים גרמה לקנאה. ,,ויקנאו בו אחיו" קנאה שהתחזקה על ידי החלומות. על אהבת אביו ועל כתונת הפסים לא היה יוסף אשם. אשמתו כגורם לליבוי שנאת קנאתם, לית מאן דפליג. למרות זאת, ש,,גער בו אביו" ,,ואביו שמר את הדבר".

מסר כפול. מצד אחד מזדהה האב עם רגשות האחים, ומצד שני ,,היה ממתין ומצפה מתי יבוא" רש"י. יעקב התיחס בביקורת לחלומותיו של יוסף, אך גם ברצינות. גם התנהגותו של יוסף אומרת דרשני. יוסף שפיקח גדול היה, מה ראה לשטות זו, לספר להם רצף של חלומות מרגיזים ולא נרתע להוסיף ולספר להם עוד ועוד למרות שלא טרחו להסתיר את רוגזם ,,ויוסיפו עוד שנוא אותו" ומיד לאחר מכן ,,ויחלום עוד חלום, ויספר אותו לאחיו".. הפעם נוספה קנאה לשנאה. לאמור, תערובת של סיבות גרמה לשנאתם. וללעגם. ,,הנה בעל החלומות הלזה בא". המקרא רואה לנחוץ לתאר את גודש רגשותיהם של האחים ואת שנאתם. משום מה מדלג המקרא על תגובתו של יוסף, משל היה אטום רגשות. הוא ממשיך לספר להם את חלומותיו המרגיזים. הוא אינו מהסס ללכת במצות אביו לראות את שלום! אחיו. אין הוא פוצה פה כשהם מנסים להרגו, להשליכו בבור, למכרו לישמעאלים. עלינו להאזר בסבלנות ולחכות עד לפרשת מקץ (מ"ב, כ"א). ,,אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו.." ולא במקרה מדלג המקרא על תגובתו של יוסף בפרשתנו, בשעת המקרה גופא. שהרי אין מקרה בתורה ויפה שיחתם של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים. גם תאור התנהגותם של האחים מורה על היסוסים והתלבטויות קשות מצד ראובן ,,והנה אין יוסף בבור, ויקרע את בגדיו". ומצד שני ,,וישבו לאכול לחם" ישבו ודנו בו דין תורה ,,לפי שהחרימו וקיללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקב"ה עמהם" (רש"י מתנחומא). האמנם הסכים הקב"ה עם המעשה המכוער לכאורה?

      ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו" הורידוהו אחיו מגדולתו: אתה אמרת למכרו. אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך". המעשה עם תמר לא הוסיף כבוד ליהודה. אירוע רצוף כשלונות, מות שני בניו בענין מכוער. תמר מתחזה ומפילה בפח כביכול את יהודה שהיה נשיא וגדול הדור. וממעשה שיש בו כיעור נולד משיחם של ישראל. יש הרואים באצילות הרוח הנדירה של שניהם, של יהודה: צדקה ממני, ולא בוש. ותמר שהיתה מוכנה להישרף ולא להלבין פניו של יהודה, את הולדתה של גבורת הרוח שממנה יצא דוד המלך. וחזרה קושיא לדוכתא, על מה ולמה כרוכים הייעודים הגדולים בפכים קטנים שיש בהם מן השנאה והכיעור. מן הראוי היה לצקת תוכן מפואר בכלי מכובד.

הקיום והייעוד.

      שתי מסילות, זו מעל זו, משתרעות למרגלותיו של האדם הצועד בדרך ה'. מסלול הקיום של המציאות המוחשית. הנתונה לשליטת בחירתו לכאורה.

      ומסלול הייעוד על ערכיו, על הגזרה משמים ועל התכנון הא-לוהי לטווח רחוק.

                              מסלול זה סמוי מעיניו של בשר ודם בעקרון, ולא רק מחמת הסתר הפנים רצופים שני מסלולים מקבילים אלו נקודות מפגש המקילות על ההכרה בתיאום המוחלט הקיים ביניהם. יש לציין שהכרה בשילוב המסלולים נתונה לעובד ה' המצוי בממד הגובה שבסימן הדביקות שבמסירות נפש, לענין הא-לוהי ולייעודו כנוכחות א-לוהית בעולם. כי אז נושקים הקיום והייעוד זה לזה ועושים יד אחת, לקדם את עובד הא-לוהים בחתירתו למטרת כיסופיו.

      סיפור האירועים שבמקרא בא להמחיש את השילוב אדם – א-לוהים לאורך המסלול הכפול. מכאן הכלל ,,דיברה תורה בלשון בני-אדם", שממנו נובעת הנטיה לייחס רגשות לבורא העולם, בעיה שעמדה במרכז דיונו המעמיק של הרמב"ם במורה נבוכים. נסיון להעניק לה היבט פילוסופי. אנו נסתפק בהיבט האנושי, תוך דיון בהיבט החושי – ריגשי, שיש בו לעניות דעתנו לסבר את האוזן ולהמחיש את חשיבות המפגש בין שני המסלולים.

     העיון והנסיון להבין ולהגדיר את ההבדלים בין שנאה, אהבה ורחמנות עשוי להאיר את עינינו בנושא. בשלב ראשון של התמקדות האדם בבעיות הישרדותו מחדד הוא את חושיו ואת מכלול יכולתו להכיר ולשלוט על המציאות. בשלב זה שולטת האנוכיות ומכסה ממנו את הראיה ההיקפית, כמאמר הבריות "מרוב עצים אין נראה היער". הרצון לקיים מצוות, עבודת המידות, הנסיון להיאבק ביצר הרע מצטמצמים בבריחה מן הרע ובמלחמה נגדו בבחינת סור מרע ואחר כך, עשה טוב. היחס אל הזולת נתפס כיחס אל אובייקט, אמצעי המשמש ביטוי לעבוד דרכו את בוראו. כאספן של מצוות. לא לשם שמים אלא לשם עצמו. זהירות שלא ליפול בפח יוקשים של החטא. יראת חטא. לרגשות של אהבה אין מקום בשלב זה. יחס של חסד כלפי הזולת רוכב על גלים של רגש הרחמנות. תחושת הרחמנות נובעת מאי נוחות שהמרחם חש נוכח הסבל. תופעת הסבל מלווה בגורם מפחיד, מעוררת רתיעה, גועל, רצון להרחיקה מנגד העיניים. הנסיון להקל על סבלו של הזולת אינו ביטוי להזדהות עם הזולת ולא עם הסבל. נדיבות של החזק כלפי החלש במקרה הטוב.

בשלב ב' של ,,קויתי ה' לישועתך" מופיע יסוד ההדדיות, בו באה לידי ביטוי ההזדהות עם הזולת, הסובל, בבחינת ,,ואהבת לריעך כמוך" בשלב ראשון בתהליך. הזדהות המאפשרת ראיית הזולת מזוית ראייה עצמית. כצעד ראשון בלבד, המוביל ליכולת של ראיית הזולת מזוית ראיה של הזולת, עד שתגיע למקומו, ולא רק עד שיגיע הזולת למקומך. רמת החסד האנושית בתפארתה של היכולת לראות את הזולת ממקומו של הזולת אינה דורשת שכחה עצמית, אלא ריכוז מוחלט של הזדהות עם הזולת. רמה איכותית שאינה מוגבלת על ידי האנוכיות. רמה שבה פורצת יכולת אין סופית. אינטואיציה החורגת מכללי המציאות, הנושאת עימה ריח גן-עדן. אור עליון, של ממד הגובה. יכולת זו שמורה לשלב הגבוה של "ה' לישועתך קויתי" בו שורה על האדם חסד א-לוהי. אור מקיף אדם, עולם וא-לוהים. בבחינת אהבה ולא יראה בלבד. יראת הרוממות שייכת לשלב השני, שלב ההדדיות. אוצר האהבה שמור לידידי ה' בלבד. לאברהם אוהבי.

השנאה אף לה דרגות שונות. ברמה של הרוע מבטאת השנאה ישירות את הרוע, את היחס השלילי של האגואיסטן האנוכי אל הזולת. רואה בו איום על קיומו, על מערכת ההישרדות שהוא נתון כליל למרותה. אין הרשע זקוק לסיבות כדי לשנוא. עצם הנוכחות של הזולת, מעוררת בו רגשות של שנאה. נוכחותו של הטוב מעוררת בו שנאה יוקדת ההופכת לרצון לרצח, לסלקו מן המציאות. בהיות הטוב מזכרת עוון לרע. שהרי נוכחותו של הטוב, היא המוקיעה את הרע וחושפת את גנותו ברבים.

קיימת שנאה מתוך קנאה. בה כלולים אחי יוסף. מן הצד הטוב שבה מצויה קנאת סופרים. יעקב מסר את רובי תורתו ליוסף שהיה מקורב אליו יותר מהם. יש לראות בגילוי התורה ,,ויקנאו בו אחיו", קנאת סופרים, לו לא היתה קנאה זו מלווה בשנאה כמו שנאמר ,,וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" יש לשער שלא היו מגיעים למעשה המכוער של מכירתו. ואולי היו מגיעים להכרה בו כפרשן ראוי מהם לשיטת אביהם. אלא שהשנאה מקלקלת את השורה. שנאה שבשלב ראשון, המסמאת את היקף הראיה ומתמקדת באובייקט השנאה ללא יכולת להשקיף עליו מנקודת ראות של הדדיות או של מעלה.

שנאה של מעלה אף היא היתה באחים, וסופה שהכריעה בנצחונה את חברתה מן הדיוטא התחתונה. יש לשער שאף בראשונה, בשלב ראשון של יחסי האחים עם יוסף היתה שנאתם וקנאתם שייכות לשלב הגבוה, שהרי שני הצדדים היו צדיקים. שבטי י-ה. אלא ששנאה ברמה העליונה אינה בת קיום משום שהיא חסרה ממשות הנתפסת על ידי החושים. היא שייכת למסלול העליון ומשקיפה על חברתה החושית מלמטה ומשרה עליה סיבות והצדקה לקיומה. מה שנאה נחותה ומכוערת זו עושה אצל הצדיקים. נראה שצדיק הנתון במסלול העליון אינו רואה גנות במסלול התחתון הצמוד אליו, שהרי יש בו ביטוי של ממשות בלבד למסלול העליון. מן הראוי להבין מה עושה שנאה במבט הגובה. נראה שרגשות של שנאה טעונים אנרגיות בעלות עוצמה העולים לאין ערוך על אלו של אהבה. מן הטעם הפשוט, שלרוע אוצרות של עוצמה העולים על עוצמתה של האהבה. אמנם, כבר הגדיר החכם באדם את האהבה ככוח ש,,מים רבים לא יוכלו לכבות את אש האהבה" לאמור, לאהבה יכולת התנשאות ממבט הגובה עד כדי התעלמות מן המציאות, בבחינת ,,על כל פשעים תכסה אהבה", נראה שיש כאן יכולת התעלמות עוקפת של הרע, בבחינת ,,מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", אך חסר בה. באהבה כח להתמודד עם הרע, בהיותה איכות טהורה מכדי להבין את הרע ולהכירו מתוכו, בעוד השנאה שהיא במהותה מתולדתה של הרע, מכירה את אביה מולידה ולכן יודעת במה כוחו וכיצד להילחם בו. כח הרע מקורו בכמות המנותקת מאיכות. מכאן שלשנאה כח של כמות. כמויות של אנרגיה, של מרץ מן המקור. מן המעיין הנובע של הרע, היונק ממלחמת ההישרדות הממשית, המוחשית, המעוררת את החושים ומציידת אותם באנרגיות של מרץ. אלא שגם חסרונותיה של השנאה שייכים למקור הכמותי, והיא המוגבלות. לכמות צמודה המוגבלות. אין לשנאה אנרגיות אין סופית. לעומת חסרון זה נתברכה השנאה, כאמור, במוחשות, ובזה קרובה היא למציאות הקיומית ברמת החיוניות. השנאה אינה עוורת כאהבה ואין לה צורך לדלג על מהמורות. יש לה שיג ושיח לא רק עם הכמות הממשית, אלא מנסה היא לקשור קשר של הדדיות עם ההגיון הרציונלי של המציאות. הגיון המוגבל אף הוא על ידי המציאות המוחשית ואין לו משלו כלום. השנאה מגששת באפלת המציאות כשהיא מחפשת סיבות לא סיבות, סופה שהיא יוצאת בלא כלום ומנסה לינוק ממשאיבה שלה, המוגבלים כאמור במגבלות הכמות הריקה מתכנים של איכות. צדקת קיומה היא בהכנעתה כמשרתת למסלול של מבט הגובה, כשהיא מגישה לו את אתנן המוחשיות המאפשרת למסלול הגובה לרכוש אחיזה ולהתייחס למציאות של ממש. כך דרכו האמיתית של יצר הרע, שיעודו המקורי לשרת את יצר הטוב ולהעניק לו ממשות. כך אכן, דרכה של האמת שמבט הגובה חתום בחותמה, שהרי חותמו של הקב"ה היא, שלא היה לה שייכות לעולם השפל, ואף התנגדה ליצירתו של האדם, שכולו שקרים, והקב"ה השליכה ארצה על מנת שתתגלגל לערוגת האדם ותקנה לה מקום בליבו. כך התגלגלה האמת לעולם התחושות האנושי וזכתה במוחשות של ממש. מעקרון זה צמחו גם היצר וגם השנאה, שנועדו מלכתחילה לשרת את האמת, את הטוב ואת האיכות הרוחנית. למעורבות זו של קבוצת האמת בעולם השפל אורבת לעיתים סכנת נפילה, כנפילתם של המלאכים, דוגמת מלאכו של עשו שנאלץ להיתמודד במאבק חובק שמים וארץ עם יעקב, נציגם של קבוצת האמת והטוב. כדברי חז"ל והמפרשים, "ויאבק" מלשון אבק שעלה וכיסה את עין הרקיע. נסיון להסתיר את מבט הגובה, אך ללא הועיל כמוהן, בהיות מבט הגובה קרוץ מאיכויות עליונות אין-סופית, ואינו קרוץ מחומר דוגמת הרע, השקר והשנאה. מכאן הגדרות תפקידו של הצדיק לטפח את הקשר המחבר שמים וארץ ושומר מסכנת הניתוק בין שני המסלולים.

,,הנה בעל החלומות הלזה בא" ,,אמר רבי יצחק, מקרא זה אומר דרשני: רוח הקודש אומרת כן. הם אומרים נהרגו, והכתוב מסיים "ונראה מה יהיו חלומותיו", נראה דבר מי יקום, או שלכם או שלי". (רש"י) לפנינו הדגמה מפורשת לשני המסלולים. המסלול העליון – רוח הקודש. המסלול התחתון – האחים. ויוסף הוא המאחד בין המסלולים. הוא הצדיק שבלעדי תרומתו במסירות נפש גמורה, שהרי ידע על שנאת האחים כלפיו, ובכל זאת הלך במצות כבוד אב. יוסף הצדיק, משום שבחלומותיו שהוריד משמים ארצה חיבר את מסלול הגובה, עם המתרחש הנקודתי ומעניק לו משמעות שיטתית המעידה על השגחה עליונה מתוכננת. יוסף פותר החלומות לא ידע לפתור חלום מתוך ידע ספציפי לחלומות כפותרי חלומות מקצועיים, אלא ראה בחלום הוראה ממסלול הגובה שנועדה להעניק משמעות למסלול הקיום ולאחד ביניהם.. יותר משהיה יוסף מומחה לחלומות, היה בקיא במסלול הגובה בזכות צדקותו.

בימים ההם – בזמן הזה - ,,על הניסים שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים" הגדרת הנס היא התגלות הקשר של השפעת המסלול השמיימי על המסלול הקיומי. קטן האמנה נתקל בגילוי פנים זה לעיתים נדירות, עת חורג המאורע מן החוקיות ההגיונית הפרגמטית המצומצמת, והוא מתקשה לישבו עם חוקי החומר. למאמין האמיתי, המשקיף מנקודת המבט של הגובה על העולם השפל, מאפשר לו ממד הגובה לראות את ההשגחה הישירה והשפעתה ולהבין את המשמעות המחברת את המאורעות ומשליטה בהם שיטה, חוק וסדר שמימיים ; לדידו, כל אירוע קיומי מעיד על המעורבות הא-לוהית, והחוק היחיד התקף לגביו הוא חוק הנס. ההגיון הקיומי וחוקיו קיימים ברובד השטחי והמוגבל. צילום שטח נעדר נסיון חדירה אל מעבר למסך המפריד בין המסלולים. ככל שמתרבה ההיעדר,והפער בין המסלולים גדל, חש קטן האמנה צורך למלא את החלל הריק מן האמונה על ידי חובת ההשתדלות תוך שהוא מפעיל אמצעים כוחניים – מכאניים להצלת קיומו. חובה שהצדיק המשקיף מלמעלה פטור ממנה, ביודעו שאחריותו תובעת ממנו השתדלות ברובד העליון כגון תפילה תשובה וצדקה המעבירים את רוע הגזירה ולא להשתדל תחנונים אצל רהבים. בשר ודם שהיום כאן ומחר שם. לכן נתבע יוסף על השתדלותו אצל שר המשקים, משום שהיה זה יוסף שהנחיל לעולם את מעשה החיבור שבין שני המסלולים. יוסף נתבע להמחיש את הקשר ביניהם ולכן היה עליו לעסוק בשניהם כאחד, ולהכניס ראשו אל גוב האריות, אל האבסורד החוגג בין שני המסלולים הנראים כניגוד משווע. לא מן הנמנע שעיסוק סימולטני בשניהם, היה עיסוק בבחינת "שפיר ושיליה" שפגע וטשטש במשהו את האיזון המאחד ביניהם.

בימים ההם בזמן הזה.

      ימי החנוכה נבחרו להיות קודש לרענון והבהרת תופעת הנס. תופעה שהיתה, כאמור, לחוק א-לוהי, חוק שאינו מוגבל בזמן ובמקום. אמת, שיש מקום הזוכה להנהגה ניסית ישירה וגלויה כארץ הקודש, לעומת ארצות העמים, שניתנו להנהגת הגלגלים האמצעיים המשקפים את חוקי הטבע המכאניים. למרות שגם הם נתונים להשגחה עליונה אך הנשקפת פחות מאשר בארץ ישראל. כך קיים הבדל בין קטן האמנה והצדיק, שמלאכתו המכאנית נעשית על ידי אחרים, או שהוא פטור ממנה לחלוטין.

      מהות הנס שימי החנוכה באו להבהיר הוא נצחון האיכות על הכמות, של הטוב על הרע, של הצדק על הסתאבות האדם, נצחון שיצא מן הכח אל הפועל על ידי המסירות, ההקרבה המוחלטת לענין הא-לוהי. משוואה זו קיימת ומונצחת בימים ההם ובזמן הזה. שאלה של איכות ההכרה באמת שבהנהגה הא-לוהית. אין בעל הנס מכיר בניסו, זה הוא קטן האמנה קצר הרואי. רק הצדיק האמיתי הסובב במעגל השלבים של הסולם המוצב ארצה וראשו בשמים, העובר מהשתדלות קיומית, דרך גילוי הנוכחות הא-לוהית וזוכה להגיע להזדהות ודביקות שלימה עימה, זוכה לחוש את שני המסלולים, ראיה חושית ורוחנית כאחד.

      כך ניתן להסביר את ההתייחסות אל הלא יהודים שהלכה היא בידוע ששונאים את יעקב, שלפתע, בבוא היום, יהללו את ה' וישבחוהו כי גבר עלינו חסדו. ואם טעה מאן דהוא וייחס את ההלל שישבחו הגויים את ה' על גאולת ישראל ל"גויים הטובים", הנה בא הפסוק ,,הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו", ויכלול בקבוצת ,,הללוי-ה" זו גם אויבי ישראל ש,,יזכו" לטעום מנקמת ה'.

      לדברינו, בעידן גילוי הפנים, שעה ששני המסלולים נפגשים ומשלימים זה את זה ויתגלה היעוד ותתגלה התוכנית הא-לוהית והיד החזקה דרך הנוכחות הא-לוהית במסלול הקיום, יבינו הגויים שהיו מקל זעמו של הבורא על עמו, ויקבלו בהכנעה את חוק הרצון העליון, לאחר שיבינו שחוק עליון זה הוא שבא לידי ביטוי גם בעת זעם. ולא כפי שסברו, שארץ ניתנה ביד רשע וחוק הכוחניות שבידו הוא הקובע בתחתונים. יבינו הרשעים סוף סוף, שאין לכוחניות של הרשע כל תקומה, ואחת דתו להישמע כעבד נרצע לרצון העליון המעלה על נס את יעוד העולם על ידי עמו הנבחר, ורק בהסתופפותם ובכפיפותם לעם הנבחר תגיע הגאולה גם עדיהם.