|
|
פרשת ויקהל-פקודי תשס"ב.
הקדושה – הכתוב השלישי המכריע את הסתירה שבקיום
שוב ושוב חוזרת התורה ומפרטת בדקדקנות מופלגת את פרטי הפרטים של המשכן וכליו. מצות שבת חוזרת כתזכורת קצרה על הפירוט שבפרשת ,,כי תישא" המונה את עיקר הסיבות לשמירתה. בפרשתנו מופיעה המצוה כצו, פקודה ללא נימוק. ושוב מזכירה התורה את התרומה שניתנה בנדיבות לב מופלגת על ידי העם, עד שנתבקש במפגיע לעצור ,,ויכלא העם מהביא". גם בצלאל זוכה לפירוט כפול ומפורט על זכיתו בחכמת א-ל מיוחדת. חכמת כפיים, מלאכה. במה היתה מלאכה זו לחכמה ממקור הישיר של הקדושה. תאמר אמנות ולא אומנות. נראה שהתכוונה התורה לחכמה היונקת ממקור קדושה העומד מעל להשראת האמן, ולא כל שכן מעל לתבונת הכפיים של בעל המלאכה. "עמא פזיזא" מכנים חז"ל, ללא יחס של הערכה יתירה, לכאורה, את פרץ הנדיבות, שהתורה משבחת באריכות יתירה. פעמיים זוכה העם לכינוי של ביקורת "עמא פזיזא" על ידי חז"ל. לפיכך אין זה מסתבר שכינוי זה טעון ביקורת, אלא משמעות חיובית ובונה. בפעם הראשונה כשקפצו והקדימו נעשה ונשמע. ובפעם הזאת מתוך השואה עם הנדיבות היתרה שהוכיחו בחטא העגל: ,,נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים". מן הסתם מתכוונים חז"ל כדרכה של תורה, המצטיינת במטרתה החינוכית, לדרוש את הפזיזות השניה כתיקון לפזיזות הראשונה. בהקדימם נעשה לנשמע קפצו אל תוך המים של תורה, שנמשלה למים שאין להם סוף, מבלי לבדוק את טיבם ואת שרשרת התגובות העלולות להופיע עם המחוייבות לחיי תורה, מבלי לעיין בתביעות התורה לחיי מוסר וקדושה אם מתיישבים הם עם הצרכים הנגזרים מחוקי הטבע. ואכן, עד מהרה נוצרת התנגשות בין הנטיה לממשי, ללבוש ולחוק החומר שבקיום, לבין הנטיה לנשגב ולרוחני. הגשמי תבע מוגדרות בעלת ממדים אנושיים שבהישג יד, בעומק ממדי המקום והזמן, בעוד הרוחני ניסה להתנער מבית האסורים של החומר ומתפיסת החנק של צרכי הקיום החמריים. החזון הנשגב של מתן תורה, על ההתגלות הא-לוהית על הר סיני, על משה, מנהיג המפגיש א-לוהים ואדם בכפיפה אחת, בחווית שיא שלא חוותה האנושות כמותה, חוויה זו הצטמקה ואיבדה את אופקיה האין סופיים וסופה שהפכה לעגל זהב ולקרקור של פזיזות קלת דעת, על ידי אותם בריות שזכו למעמד נשגב ולחווית שיא. הפקרות כפרי באושים שהתפתח מן הניגוד הפוגע בצלם הא-לוהים שבאדם. עלבונה של הרוח שנאלצת להיכלא בטבעת החנק של החומר הגס. עמא פזיזא, פזיזות זו מה טיבה, אם לא קרובת משפחה של רוח השטות השורה על החוטא, שאינו חוטא אלא משנכנסה בו רוח שטות. לאמור, אין מקור החטא באיכות האנושית אלא במפגש אומלל בין ניגודים שאין ביניהם כל אפשרות של מגע, של מכנה משותף. למרבה התמיהה אין מפגש מוזר זה מצוי בשולי הקיום האנושי, אלא במרכז ההתרחשות דווקא. אין כאן מעשה שטן, אלא ענין שנקבע ותוכנן מראש, כנראה על ידי יוצר העולם והאדם. תמיהה רבתי! אין די בשבירת הלוחות כדי למצוא מזור למכשול מרכזי זה. שבירת הלוחות בא כדי להמחיש את משבר הקיום שנוצר מן הניגוד המשווע. להודיעם שכך אי אפשר להמשיך. שהעיקר חסר מן הספר ולכן אין בספר כדי להושיעם. אין לתלות תקוות בתהליך הזמן. בהרגל לחיות עם הסתירה עד שהזמן ירפא כל חולי. אין לסמוך על ממד הגובה שירחף אי שם בגבהי מרומים. יש להחדיר את הקדושה אל תוך תוכם של החיים. אין באדם יכולת לאחד בין הקוים המקבילים כשהוא נקרע בין קודש לחול. סופו שימצא עצמו מסוכסך עם פרי הבאושים של טמא וטהור, של עולם יצרים משתולל ומאיים לבלוע את צלם הא-לוהים שבאדם. נסיונות הדתות להשכין שלום בין ממד הרוח למסלול החומר הולידו את פרי הבאושים של האשלייה הצבועה, שכשלה ברגע המבחן. פתרון התורה הוביל את הרוח אל מסלול החומר. לא עוד שני מסלולים מקבילים ללא מפגש, ואף לא תחנות מפגש שבאקראי אלא אחדות שבדבקות השלמה בין החומר והרוח. רוח בעלת ממד של ממשות, רוח בת יישום, שיש בה מן העוצמה החיונית של הקיום, שיש בה מן המימוש שבחושים ושברגש. רוח חושנית חמה המפיחה חיים בעצמות היבשות. סימביוזה שלא תותיר מקום לקלות דעת המפזזת בין המסלולים כשהיא שוכחת ומתנכרת ממסלול האחד שאך לפני רגע ראתה בו חזות הכל, שעה שהיא נשלטת על ידי המסלול האחר. מימוש הרוח דרך החומר. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. משכן בעל ממדים אנושיים עשרים קרשים על עשר, שולחן, ארון, מנורה המשמשים דרך קבע את בני התמותה, משמשים מכאן ואילך גם את משכן ה' כביכול, על כל פרטיהם ודקדוקיהם. ולא רק כלי בית אלא גם בגדים הפכו לכלי שרת לקדושה. כך נוצר מפגש המאחד את שני המסלולים. סוד הקדושה בברית קודש של קדושת השבת, ברית קודש שבו שותף האדם לבוראו, כששני הצדדים שומרים את השבת כיום קדושה וכיום מנוחה כאחד. מנוחה שלמה, ולא רק כחלל ריק ממלאכה. מנוחה כצבירת תכנים רוחניים, מנוחה כמקור להשראת חיוניות לתכנים של רוח, מנוחה כמימוש הקדושה והחדרתה אל ששת ימי המעשה. חולין ספוגי קדושה האופפת אותם מכל עבריה. בצלאל: רוחו של יוצר האדם הוענקה לאדם היוצר. אין התורה בוחרת בפתרון הקל של לבוש, של קישוט בעלמא שלצורך הענין מייצג קדושה. אין לתורה ענין בלבוש של מסכה, של כיסוי ערות החמרנות. ענינה של התורה בגילוי וחשיפה של מהויות ותכנים, של גרעיני איכויות ושורשם הרוחני הטמון בעמקי הנפש הא-לוהית שבאדם. מטרת התורה לשחרר מן האדם את הכבלים של קיומו הפיזי ולכוונו אל יכולתו היוצרת הבלתי מוגבלת במידה מרובה. כך האורים והתומים שהיו סוד כמוס, יסוד רוחני המזמין ומפעיל ,,ממדרגת רוח הקודש, שהיא למטה מן הנבואה ולמעלה מבת-קול" כלשונו של הרמב"ן בפרשת תצוה בפרק כ"ח פסוק ל'. למטה מן הנבואה השורה על האדם הנעלה בלבד, ולמעלה מבת קול, המופיעה לצורך מאורע. רוח הקודש מהווה תופעה של חיבור בין אדם המעלה שמעלתו פרי יוזמת בחירתו בהפעלת האיכויות שבשורש נשמתו. ובין ההשגחה הא-לוהית שבאה כתגובה ליוזמת הבחירה. רוח הקודש היא, אם כן, תופעה א-לוהית אנושית, פריה של ברית השיתוף בין עובד ה' לרבונו של עולם. רוח הקודש מצאה את ביטויה המובהק ברוח החכמה ששרתה על בצלאל, יוצר המשכן וכליו. בהאצלה זו של רוח החכמה מצביעה התורה על יכולת האדם לבחור את איכות קיומו, לבחור בחיים של עמל, של יוזמה פעילה ולקבוע בכך את גורלו. וזאת לעומת אדם שויתר ויתור של חולשה על יכולתו לבחור, והוא מניח את גורלו ביד המקרה, כשהוא הופך לכלי משחק בידי הכוחות המנוגדים שבקיומו. כי אז הופך האדם לסתירה קיומית. לשון אחרת: אין הסתירה הקיומית נתון קבוע מראש שאין להתעלם ממנו וחובה להביאו בחשבון כל אימת שמנסה האדם להשליט סדר בקיומו. התורה, כיסוד, כנוסחה, כעיקרון שעל פיו נברא העולם, מבהירה בכל לשון של הבהרה שניתנה ביד האדם היכולת לשלוט, ולא רק להשליט סדר בנתונים שאין לו שליטה עליהם, אלא ליצור את מצבו במו ידיו, שעה שהוא בוחר להפעיל את האני, מרכז האיכויות, על פני האגו, מוקד המנגנון המכאני חומרי. הדואליזם מצוי בהיבט על הבחירה בלבד. השניות מצויה כפוטנציאל באדם, כיכולת של בחירה בין שתי אפשרויות, בין שתי מגמות, בין שתי נטיות של לפתח חטאת רובץ. לאמור, אין רע כעצם המצוי והנתון בבריאה, לרע אין ישות עצמית. הרע הנו נטיה הרובצת בין שני פתחי הלב. הרע מתפרש כיכולת בלבד. בידי האדם יכולת של טוב כנגד הרע. ומעליהם מושלת בכיפה היכולת לבחור למי מהם להעניק את כח ההכרעה ולעשות ממנה מציאות של ממש. בשעה שבוחר האדם להפעיל את פוטנציאל האיכויות המקוריות שנתייחד בהם על ידי החונן לאדם דעת, הופכת הנטיה של האגו למשרתת כנועה שתפקידה להעניק ממשות חיונית ליצירת הטוב המשוחרר ממגבלות החומר. האמת ניתנה להיאמר שהמוסר עצמו לידיו של האגו, מאבד עצמו לדעת במדרון הסוער והמדורדר של מלחמת איתנים כוחנית שאין בה מנצחים. מלחמת איתנים, משום שלכוחות הקיום מגמות סותרות. לא סיפק האדם מחצית תאותו, קפצה עליו המחצית השניה בתביעות המנוגדות. תאוה גורמת תחלואים, תחלואים מעוררים פחדים, פחדים יוצרים תלות וחוזר חלילה. הכבוד גורם לשיעבוד, השיעבוד לשנאה, השנאה לקנאה. מן הגדול ממך אתה נעלב. בנמצא בדרגתך אתה מקנא ועל הקטן ממך אתה כועס וסופך שאתה מתגעגע למעט שלוה, ומנוחה מאין תימצא בעולם כוחני שהכל נלחם בכל. אמת, שהנפש לא תימלא מן המיגבלות המאיימת, כוס היגונים מתמלאת בסאת היסורים כשהיא אפופת געגועים לשלימות שמעבר לפרגוד. געגועים למות. עיפות ואכזבה מן החיים, יוצרים, במקרה הטוב חיפוש אחר האמת,ובמקרה הרע יאוש ודכאון. בחר האדם באתגר היצירה והנה דרך חיים לפניו המשתרעת מלוא האופק. האני נכנס לפעולה ובידין מלוא חופניים כשרונות, ברכת ה' כברכת משה עם סיום מלאכת המשכן ,,ויהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננו עלינו" וגו' לאמור, מעשה ידינו, יכולתנו היוצרת היא היא ברכת ה'. רוחו של יוצר האדם הוענקה לאדם היוצר. בברכה זו טמון סוד היצירה, שמשמעותה ריכוז הכשרון המקורי לכוון אידיאל בעל ערך רוחני – א-לוהי המתאים ליכולתו המקורית של אותו אדם. עם כניסתה לפעולה של יכולת היצירה נפתחה הדרך הסלולה, נקיה ממעקשים לקראת הגאולה האישית. לקראת הגשמה עצמית, ללא מלחמה עם אויב האורב בסבוב. ללא התנגשות עם סתירות וניגודים. מלחמת הקיום נעלמה ובמקומה מופיע נסיון הבחירה המתמדת בין האני היוצר לבין הנטיה להישרדות. נסיון שכל כולו ביד האדם, ללא תלות במצב נתון שיש להשלים עמו על אף הניגוד. ברכה זו העניק הבורא לבצלאל. ברכת היצירה. מעתה מסורה היא ביד כל יוצר הבוחר לעצמו מטרה הממתינה לו בסבלנות אין קץ למן הרגע בו ירדה נשמתו לעולם השפל, עולם שההבחירה הופכת ליצירה. מכל האמור יש להבין שאין היצירה יוצאת מן הכח אל הפועל עד שהיא מתחברת לאידיאל של קדושה המתאים לה. אין הקדושה במקרה זה מרחפת מעל לקיום, ריחוף של תלישותה יוצר ניגוד הממאיס את מסלול החומר ומסכסך על האדם את קיומו. היצירה המתחברת לאידיאל הקדושה מורידה את הקדושה אל תוך מצבו הקיומי של האדם, משתלבת בו וסופגת ממנו משמעות ההופכת לממשות. כלים כתשמישי קדושה, כמפגש של ממשות בין הבורא לנברא.
|