פרשת ואתחנן תשס"א.

 

   קריאת  שמע – התייחסות  אישית  ואנושית  אל  הפנמתם של החוק:

 

           עשרת  הדברות.

 

חשיבותה של מצוות קריאת שמע בהיותה ביטוי של עשרת הדברות. לשם מה לומר את עשרת הדברות דרך כלי שני. מה טעם לא חייבה התורה לומר פעמים ביום את עשרת הדברות.

ההבדל בין חוק לערכים ולמוסר אישיים. האבות קיימו את כל מצוות התורה, וזאת לפני שניתנה רישמית על ידי משה רבנו, וזאת מן הטעם הפשוט והטבעי שמצוות התורה אינן שייכות למערכת חוקית שרירותית, אלא משקפות את יסודות הערכים והמוסר האוניברסלים והאנושיים. בהיות המצוות מקשרות בין הבורא לבריאה משקפות המצוות את מקור האמת הא-לוהית כשם שהן משקפות את היסודות האיכותיים והטבעיים של הבריאה. אין בשום בדל של מצווה דבר הנוגד את הצרכים הנגזרים מן הטבע האנושי, החומרי, הריגשי והרוחני. מעקרון זה מובן שלאמיתו של דבר היה יכול האדם, כפי שאכן קבעו חז"ל, שאילו לא ניתנה תורה היה האדם עצמו יכול לגבש את עקרונות התורה דרך ההתבוננות בפלאי הבריאה וחוקיה כשם שהיה יכול ללמוד את ערכיה המוסריים מהתנהגות הברואים. צניעות מחתול וגו'. יש להדגיש שבהיות האדם יחידי נצטווה בצווי אחד בלבד, שהוא איסור האכילה מעץ הדעת. את כל היתר הבין ודלה מלבו, בזכות היותו נברא בצלם א-לוהים, שכנו בקרבו האיכויות הא-לוהיות, וכל מה שהיה עליו לעשות היה להיות נאמן לעצמו ולצלול אל פנימיות האני הא-לוהי שבו.

כיאה וכראוי לנוכחות א-לוהית ולנזר הבריאה. ככל שהתרחב והתרבה העולם באוכלוסין, התקשה האדם להיות נאמן לעצמו מחמת ריבוי בעיות ההישרדות שבגירויים הבאים מן החוץ, ולא מיתר בעלי החיים דווקא, אלא ממינו שלו, מין האדם שלבו רע מנעוריו ואם אינו נאמן לשליחותו הא-לוהית, הוא הגרוע והמסוכן לעצמו מכל החי אשר על פני האדמה. אין המשפחה המצומצמת זקוקה לחוק מנוסח וכתוב. די באבי המשפחה כדי לחנך ולשקוד על קיום הסדר וערכי המוסר במסגרת משפחתו. כיוצא בזה ראש השבט המכיר אישית ומקיים קשר אישי עם כל אחד מבני שבטו המשתייכים למעגל המשפחה המורחבת. הוא היודע צרכיהם וידע צרכיו ורוחו של כל אחד מן העדה, במצב אידיאלי זה אין צורך במערכת כפייה גורפת ובלתי מתחשבת בפרט. אין שיטה זו יפה למסגרת כללית של עם, של מדינה. על מנת להשליט סדר, שלא יבלע איש את אחיו, בשלב זה נולד החוק, שמאפיניו הם שרירותיות, כפייה ויישום כוחני של החוקים. החוק מהווה סכר שיעודו לחסום כל פרץ של נקיטת יוזמה אישית העומדת בסתירה עם העניין של הציבור. בהיות החוק נולד בחטא, שכן הוא שרוי במתח כוחני שבין אינטרסים מנוגדים ואף סותרים במהותם זה את זה, זוכה החוק ליחס של חשד ועוינות מצד היחיד החש צורך להתגונן מפניו על מנת לשמור על חרותו. ההזדהות עם החוק נתפסת כוויתור על האינטרס האישי וכפגיעה בעצם זכות קיומו של הפרט.

עצם הופעתם של עשרת הדברות בספר משנה תורה מתאימה להקדמתנו בדברינו לפרשת דברים. מהות השינויים הקלים שבין הטקסט המקורי שבפרשת יתרו לבין הדברים המופיעים בפרשתנו, מתבהר אף הוא על פי עקרון זה. ההדגשה על ,,ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צווני ה' א-לוהי", חוקים ומשפטים צדיקים – מצד אחד, שניתנו לעם חכם ונבון ,,הדבקים בה' א-לוהיכם, חיים כולכם היום", חוקים המאפשרים לדבוק בהם, להזדהות איתם, חוקים אלו אינם דומים לאופי הכוחני והכפייתי של כל מערכת חוקים המוכרים לגויים, לפיכך יש בהם כדי לעורר את התפעלות הגויים שמעולם לא הצליחו לגשר בין אינטרס הסדר לדרישות הצדק, ולא הצליחה אף מערכת של חוקים, מאז ומעולם לאזן בין זכויות הפרט לחובות הכלל. רק בתורה טמון סוד הפתרון. ,,..לעיני העמים אשר ישמעו את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה." בזכות שתי עובדות יסוד: קרבת ה' והשגחתו הפרטית: כי מי גוי.. אשר לו א-לוהים קרובים אליו כה'.." בתנאי, ובאפשרות של כל פרט להשתמש בבחירתו החופשית לפנות אליו ישירות. ותודות לעקרון יסוד שני והוא.. ,,ומי גוי.. אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת.."

איסור עשיית פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, אין בו אך ורק ערך רוחני מיסטי עלום. כוונתו הראשונית באה להתריע כנגד הנטייה להשתעבד לכוחות טבע וליתר המרכיבים של המערכת החומרית – כוחנית המקיפה את האדם.

איסור ראשון זה שבעשרת הדברות שבמשנה תורה, המצטיין בזוית ראייה אנושית, יעודו לשחרר את האדם מנטייתו לבטל את האמון ביכולתו הא-לוהית מפחד הקיום שבמציאות הכוחנית. איסור זה בא להעניק עדיפות מרכזית לבחירתו החופשית ליזום וליצור קשר עם האמת המוחלטת ללא מורא מפני האיום הכוחני.

שמור את יום השבת לקדשו. לעומת זכור את יום השבת שבפרשת יתרו. זכור מתייחס לרעיון שבתחום הרוחני אינטלקטואלי. הזכרון נועד להתייחסות עם רעיון. אין המציאות שבהווה הממשי זקוקה לכוח הזכרון. היא זקוקה לשמירה, בהיותה שרויה במציאות קיומית וחשופה לסכנות המאיימות על הקיים. שמירה היא שקידה והענקת תשומת לב לקיים. היא כרוכה בשילוב של משאבי גוף רגש ושכל לשם שמירה עליה.

שמירה מאיומי המציאות – שמירה על איומיה של ה,,לא תעשה". כאן התייחסות אל הקיום הממשי של האדם, ושם התייחסות אל רעיון השבת ולא אל מציאות השבת. הדבר מוצא את ביטויו גם בטעם ובנימוק לחוק השבת. שם – זכר למעשה בראשית. אף זכרון זה אין בו ממש לאדם, שנברא אחרון ולא היה נוכח בתהליך הבריאה. ובהכרח אין בתהליך הבריאה ממשות ריגשית – אנושית, מכאן שזכרון למעשה בראשית תופס מקום ברובד הפילוסופי של האמונות והדעות. לעומת זאת ,,זכר ליציאת מצרים הוא זכרון ממשי מתחום המציאות הקיומית ללא כחל ושרק. ,,למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" גורלך נגזר מגורלם. כאן ועכשיו. וזכרת כי עבד היית (אתה בכבודך ובעצמך) בארץ מצרים.. על כן צוך ה' לעשות את יום השבת. סיבה אנושית ישירה לשבת. לעומת ,,כי ששת ימים עשה ה' וכו' וינח ביום השביעי, על כן ברך ה'  את יום השבת ויקדשהו"... שבפרשת יתרו. אצלנו דגש הוא על המשקל האנושי הישיר. וביתרו הדגש על הסיבה התיאולוגית המובהקת. כאן הסיבה היא אתה. ושם – הבורא בכבודו ובעצמו.

      כבד את אביך ואת אמך. ביתרו ,,למען יאריכון ימיך. אצלנו בנוסף ההבטחה ,,ולמען ייטב לך". בימינו ,,הצליחה" הרפואה להאריך ימיו של אדם. הארכת ימים לא תמיד לטובתו של האדם. הארכת ימים די הצורך על מנת להעלות מן השאול מזיקים בצורת מחלות ממאירות ופגמים תורשתיים חמורים הממררים את השנים הנוספות שזכה בהם האדם לכאורה. הארכת חיים ללא איכות חיים, הנראים יותר כעונש מאשר כזכות. בפרשתנו מבטיחה התורה ,,למען ייטב לך", איכות חיים בצמוד לתוחלת החיים. עניין חשוב מבטיחה התורה. מתברר והולך שהמחלות חשוכות המרפא הממרות חייו של האדם, רובן ככולן נגרמות בעטים של גנים תורשתיים. כמחלות לב וכלי הדם ועד מחלות הורמונליות וניווניות, שעיקר סיבתן התורשה, ומיעוטן בפשיעת ההזנחה והזלזול, כעישון ודומיו. כיצד יוכל האדם להשתחרר ממעמסת התורשה? מגלה התורה שהמסירות, הטורח והזהירות המופלגת בכיבוד אב ואם, יש בה כדי לזכות בשחרור מן התלות בתורשה. בעוד שהטיפול והטורח, יהיו קשים ככל שיהיו בצאצאים בגיל הפעוט, אינם מתקבלים כקושי אלא כהנאה ואהבה טבעית. ואין התורה רואה במסירותה של האם בילדיה עניין הזוכה להערכה מיוחדת. לא לילות ללא שינה, לא טורח מסביב לשעון ולא ישיבה צמודה למיטת התינוק בשעת מחלתו. והנה אצל ההורה הקשיש מבטיחה התורה שכר מופלג ורואה בטורח ערך מרכזי של הכרת הטוב. הכרה בטיפוח ה,,דע מאין באת ולאן אתה הולך" טורח של מצוה נקיה מאנוכיות, מטיפוח ה,,אני ואפסי עוד". מצוה שיש בה דגש על המחוייבות לסיבת שלשלת הדורות. באיכויות אלה טמון מפתח השחרור מן העומס התורשתי: ההופך מר למתוק ותלות בחוקי הטבע לחידוש הערך של איכות האדם, השולט בחוק הטבע והופך רע לטוב, בתוקף חוק התיקון הנתון בידיו של האדם והוא חלקו בכל עמלו שעמל תחת השמש לתיקון עצמו – תשובה, ותיקון הבריאה.

      לא תחמוד בשמות מתחילה האזהרה באיסור חמדת הבית וממשיכה באיסור חמדת האשה. בואתחנן מתחילה האזהרה מיד באיסור חמדת האשה ועוברת לחמדת הבית אך משתמשת בפועל תתאוה בית רעך וגו'. האבחנה בין חמדת האשה לתאות הרכוש הנעדרת במקור שבפרשת יתרו ומופיעה במשנה תורה, אומרת דרשני. לכאורה יאה התאוה לאשה והחמדה לנכסים. אך בכדי משתמשת התורה בחמדה לאשה דווקא. נראה שיש הבדל בין החמדה שמוצאה בחפצא. רואה אדם חפץ נאה המגרה בו את חשק הרכישה והשימוש, אך לא את ההזדהות. לעומת החמדה המכוונת כלפי החפצא, התאוה מקורה בגברא. באדם המתאוה משנתעוררה באדם תאוה לדבר מן הדברים, קם הוא ומחפש ואינו שקט עד שמצא את סיפוק תאוותו. התורה מזהירה מן התאוה לרכוש משום שתאוה לרכוש אינה חיונית לאדם וסופו שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. טעם לחיים מוצא האדם בהוצאה מן הכוח אל הפועל של יכולתו האיכותית בלבד, על מנת למלא תפקיד שלמענו בא לעולם.

     כל פעילות שונה נובעת מן הצורך החיוני לכאורה, אך המיותר של מנגנון ההישרדות, שהתאוה מהווה נציג מובהק ולא כל כך מכובד שלו. ולכן אין לאדם למלא תאוותו, משום שלא נוצר לכך. מקומו של הרכוש יכירנו בסיפוק תנאים שהאדם נצרך להם ככלים ליצירה, ואין הם מטרה לעצמם.

      אוי לו לאדם שהצורך באשה נכלל ברשימת הכלים והמכשירים המשמשים אותו לצורך יצירתו ומילוי תפקידו. האשה משמשת כעזר כנגדו, ושייכת לעצם מהותו האישית ולא כחפץ בר חלוף הניצב מחוץ למעגל אישיותו. מכאן שהתאוה לאשה קרובה לכאורה יותר מן התאוה לחפץ. אדם מתאוה לאשה תאוה המתעוררת מתוכו, מן הצורך למלא את החסר בשורש אישיותו. ולא ככלי המצוי מחוצה לו. אלא שהחמדה היא הגירוי שמקורו בחוץ כאמור, ולכן אין מקום לחמדה כלפי האשה. אלא שמתוך הדברים עלול להישמע צידוק לתאוות האשה. עצם העובדה שבמקור שביתרו משתמשת התורה באיסור לא תחמוד ביחס לאשה וכאיסור כולל גם לשאר ענינים שברכוש, ושבפרשתנו מחלקת התורה בין חמדה לתאוה, נראה שיש להעמיק ולדייק ששניהם פסולים ביחס לנשים. התאוה לאשה פסולה גם ביחס לאשתו ולא רק באשת חברו. חידוש התורה שגם החמדה פסולה באשת חברו, משום שתחילתה של התאוה בחמדה, בגירוי מן החוץ, וסופה בהפנמת החמדה עד לרמה האינטנסיבית של התאוה, ההופכת להזדהות עם האיסור, הזדהות המטהרת את השרץ בק"ן טעמים של אהבה התלויה בדבר, ההופכת למלכודת מות. הגורם האנושי הוא המקשר והמאחד את החמדה עם התאוה. הגורם האנושי הגס, החומרי, מושך אליו את הרגשות השייכים לאיכות האנושית ולא למנגנון החומרי של ההישרדות. אלא שבאין אהבה, כאשר האני, שהוא מקור האיכויות נדחק אל השוליים, קופץ ההדיוט בראש, הוא מנגנון ההישרדות ומשתמש בכשרון האיכויות ותופס ככל אשר לאל ידו, ועושה בהם שימוש חסר תועלת ולכן גם מזיק והרסני. כך בחמדה ההופכת לתאוה. כמאמר המשורר ,,קרוץ מחומר, מה מועיל לו, חומד ומתאוה את שאינו שלו". הצד הגס, הקרוץ מחומר, שהוא חסר תועלת תכליתית, הוא מקור החמדה והתאוה לשאינו שלו אלא של חברו.

      מכאן היחס לשייך לו, לאשתו שלו, שהחמדה ואף התאוה אינם מועילים,ואף מזיקים לקשר ביניהם. רק הקשר היצירתי, הבונה והמחברם לגוף אחד ולנשמה אחת הוא קשר האהבה, הוא הגרעין שבשורש האני. לא תחמוד הוא הצו הסוגר את עשרת הדברות. מעין ההתחלה. איסור ההתחברות לגירויי החוץ הוא איסור עבודה זרה, נועד לשחרר מנטית ההישרדות הקשה לשליטה, כאיסור לא תחמוד ולא תתאוה, כקושית האבן-עזרא, כיצד אפשר לצוות על הרגשות. ותשובתו, כאותו כפרי שלא יתאוה לבת המלך משום שאין היא שייכת לעולמו המגושם. כך, ירחיק איסור עבודה זרה את האדם וישחרר אותו מן הנטיה להשתעבד לכוחות החומר ולא יבוא לידי חמדת מה שאינו שייך לו, לאני, מקוריותו ואיכותו.

      אלא שלא די במנגנון הרחקה זה כדי להבטיח את הנטיה המקוננת בתוך פנימיותו של האדם. שהרי כל עוד המדובר במערכת כפייתית של חוק, ויהא זה אפילו החוק המתאים מאין כמוהו לצרכי האדם, כחוק הא-לוהי, לא יתיישבו הציוויים על לבו של האדם, ויש צורך בהתעוררותו של האני. לצורך זה יש לפנות את המקום ולהרחיק את מנגנון ההישרדות, את האנוכי של האגו, ולהציב במקומו את האנוכי ה' א-לוהיך. ולא להותיר חלילה את האנוכי הא-לוהי בודד ומנותק מן האני האנושי, ולא די בהעמדתם זה לצד זה אלא יש לעשותם ליחידה אחת, בקשר סימביוזי של זה בתוך זה: אהבת ה' המורכבת מן האיחוד שבין אהבת ה' ואהבת האדם המוצאים את איחודם באני. האהבה היא הרגש המבטא את האני, הרגש המסייע לאני להזדהות ולדבוק ובאנוכי ה' א-לוהיך. כך באה מצוות קריאת שמע ותופסת את מקומה המרכזי בחוויתו של עובד הא-לוהים הדבק באהבתו באנוכי ה' א-לוהיך. תוך מסירות נפש של עצמיותו, של רכושו, של תאותו וחמדתו ודבקותו בענין הא-לוהי, ונמצא עובד ה' מקיים בגופו ובאיכותו את עשרת הדברות בשלמותם דרך מסלול האהבה.