פרשת וארא תשס"ג.

 

כיצד  מתמודד  עובד  ה'  עם ההשגחה  שדחקה  את  מקומה  של  הבחירה.

 

      ,,כי לא תבוא על אדם טובה בשכר מצוה, או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס. ואם יונח האדם לטבעו או למזלו, לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה, הכל ניסים, והם נסתרים. יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה ולא תבאר ייעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה. וקיום הנפש ודבקה בא-לוהים הוא דבר ראוי בתולדה, שהיא תשוב אל הא-לוהים אשר נתנה" ( רמב"ן ו', ב).

 

"שכל אחד (מן האבות) יש בו בחינה מעולה. אל אברהם שנתעלה לצד שהוא (ביוזמתו) הכיר את בוראו תחילה מבלי שיקדים אליו דבר ממנו ית'. כי הלא תמצא כל מי שקדם לו ידיעה מהבורא ממעשיו והנהגתו עם ברואיו (ביוזמת ההשגחה), אין לשבח אותו כשילך בדרך בחר לו י-ה, כי כל משכיל יבחר בטוב." (אור החיים ו', ג'.)

"והנה האבות לא הגיעה מעלתם לדבקה בשם כמשה אשר ידעו השם פנים בפנים, על כן היה יכול משה לשנות תולדות עולם השפל, ולחדש אותות ומופתים שלא יכלו האבות לחדשם". (אבן עזרא ו',ג'.)

באותו מקום מבאר האבן-עזרא את כוחם של האבות כמנצחי מערכת המזלות (הטבעית) ,,שהשם אמר לאברהם צא מאיצטגנינות שלך. וקרוב מזה הטעם אין מזל לישראל. על כך אמר השם לאברהם קודם וארבה את זרעך אני א-ל שדי, שפירושו מנצח המערכות העליונות. לא שהמערכה תישחת, רק שידע הדבק בשמו שמחדש לו טוב שלא יהיה במערכתו.. וזה הוא סוד כל התורה".

 

      קשה להבין מדברי האבן-עזרא במה היה כוחו של משה גדול מכוחם של האבות, ובזכות מה התקרב לבורא יותר מהם. כ"כ קיים קושי בתפיסת האחדות לפי פירושו. שהרי מסתמנים שני מסלולים שאינם נפגשים. דרך הבחירה, כדרכם של האבות, שלא נכנעו לכוחות הטבע משום שלא התרשמו מעוצמת הכוחניות, והעדיפו לאמץ את שלטון האיכות הא-לוהית, איכות שאינה נעצרת בכוחניות שרירותית, אלא מעלה על נס מטרות ערכיות הקשורות לסיבות הכרוכות באותן איכויות – על. שיטת הבחירה יוצרת מעגל סגור בו קיימת זרימת חיים של מרכיבים ערכיים המשלימים זה את זה, מקומו ותפקידו של האדם בהם הוא מרכזי. שהרי המניע היחיד לעולם הוא יוזמת הבחירה על ידי הרצון  שהוא המרכיב המרכזי המבטא את הא-לוהי שבאדם. כך זוכה היחיד, המקורי, לחשיבות מכרעת, שהרי לכמות ערך כוחני, והיא נעדרת איכויות וערכים. מכאן שהאינדווידואליזם הוא המאפיין הבלעדי של הבחירה. ואכן, היו אבות האומה אינדווידואליסטים לעילא. אברהם העברי – כל העולם מעבר מזה ואברהם מעבר מזה. כך בנוי העולם על ערכים ואיכויות מקוריים שמקורם ביחיד. יש לציין שהמושג ,,עולם" אינו חופף בדיוק למושג בריאה משום שאין לטעות ולייחס לאדם את כח הבריאה, שהרי אינו מחליף חלילה את בורא העולם. נראה שהמושג ,,עולם" מתייחס לעולמו של האדם. למצבו הקיומי, הנקודתי והמורחב המקיף את כל המצב של הקיום האנושי. אין כל סיבה לייחס לאדם יכולת השפעה על הבריאה שמחוץ למעגל האנושי. ,,צדיק יסוד עולם" הוא האדם ששיכלל את איכותו עד שנעשה שותף לבורא, כדרגתם של האבות, שבזכות יוזמת הבחירה נשאו באחריות לעולם האנושי כולו, ולא נשאו באחריות לעצמם בלבד, שהרי מדת החסד השלימה שהשיגו, הקנתה להם חובות, ולכן גם זכויות כלפי מין האדם כולו. יכולתם להשפיע על גורל האדם נגזרת מענוותנותו של הקב"ה שקרבם כשותפים לניהול הבריאה, ולכן שיחררם מן הכפיפות המתחייבת לחוקי הבריאה, קרי, לחוקי הטבע. מכאן כלל הזהב של האבן-עזרא בדבריו ,,וזה הוא סוד כל התורה".

      מסלול אחד לאנשי האיכות יוזמי הבחירה, ומסלול אחר לשאר בני – האדם הנגררים על ידי גירויי הקיום שבמערכת ההישרדות, אלה קבעו את השתייכותם, עד לשיעבוד הגמור, לחוקי הטבע. ,,הגורל" , המקרה, הוא הקו המנחה שאליו נתפתו, וההתמודדות עם חוקי ההישרדות היא עיסוקם הבלעדי. לעומתם, ובמסלול נפרד, מקביל, כאמור, צועדים מאמצי הבחירה מחיל אל חיל, כשהם מפיקים תועלת מנטיית החרות שבהם.

       נטייה שזנחוה לטובת ההשתייכות המשעבדת, אותם הנגררים שבמסלול המקביל, מחמת עצלות שהפכה עד מהרה לתחושת חוסר אונים ופאסיבית מנוונת.

       כך נוצרו שני מסלולים בבריאה. בעלי הבחירה יצרו קשר ישיר אל הבורא, קשר של הדדיות, המעניק להם זכות העוקפת את חוקי הטבע שקבע הבורא כלפי ברואיו, אלו שאבן-עזרא בכנם ,,הגלגלים האמצעים". או מנצחי מערכת המזלות" אך ,,רק שידע הדבק בשמו שמחדש לו טוב שלא יהיה במערכתו". כוונתו כנראה ליחס של הדדיות הקובע מידה כנגד מידה. יוזמת בחירתו זוכה למענה ההשגחה העליונה. כשם שהוא מודד, כך מודדים לו. לפנינו שיטה ברורה, ללא סטיות וללא יוצאים מן הכלל, מובנת וניתנת לביקורת ולהבנה. שכר ועונש ביחס ישיר. שקיפות כעקרון מנחה אצל בעלי הבחירה האישית והישירה.

      ומה תהא על רוב רובם של המאמינים, אותם הנכנעים לגזירת הגורל העוור, המתייחסים אל הא-ל הגבור והנורא ככח עליון אמנם, אך ככח העומד מעליהם ואינו בר שיתוף עמהם, כשם שאין להם שיג ושיח עם שאר כוחות הטבע, קיום התורה והמצוות בנויה אצלם על פחד העונש בלבד. גם יחסם אל שיטת השכר והעונש אינו תגובה ישירה ליוזמת בחירתם, אינו אישי אלא כאל שיטה העומדת בפני עצמה ואינה עוסקת בייחודיות. על האדם להתאים עצמו ולהשתלב בה תוך התעלמות מן הצרכים הנגזרים ממקוריות ייחודו. גישוש באפלת ההשתדלות. גדר מזה וגדר מזה. אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. אוי לי מעונש של כורח המציאות ואוי לי מ,,כפה עליהם הר כגיגית" והחלטה ברורה לכאן או לכאן אינה נראית באופק והוא מוצא עצמו פוסח על שתי הסעיפים. ונחת אין, לא מעצמו, לא מקיומו, ו,,עבדו את ה' בשמחה" נותר כמס שפתיים ריק מרגש ומתוכן.

      נראה שמפגש נעלם זה בין השכר והעונש לבין הבחירה מצד אחד, לבין ההשגחה מצד שני זוכה לעיונו המעמיק של הרמב"ן. נראה בעליל שאין הרמב"ן מקבל את גישת האבן- עזרא. בדבריו ,,והחכם רבי אברהם פירש.. וענין הכתוב כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים, ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם כלשונו של הרמב"ן (לעומת ,,.. על כן אמר השם לאברהם קודם וארבה את זרעך אני א-ל שדי, שפירושו מנצח המערכות העליונות, לא שהמערכה תישחת, רק שידע הדבק בשמו שמחדש לו טוב שלא יהיה במערכתו, כלומר שכן נתבטל מהם מנהג העולם עבורו). הרמב"ן חושש מכפילות שאינה מתאימה לתפיסת המונותאיזם, ייחוד ה', הבלעדיות הבלתי ניתנת לפיצול של השליטה העליונה. וממשיך הרמב"ן ,,..כי לא תבוא על האדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה, רק במעשה הנס. ואם יונח האדם לטבעו או למזלו, לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה ועונשה בעולם הזה, הכל ניסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מהגו של עולם והם באדם עונש ושכר באמת." עכ"ל.

       הנראה מדבריו שאין הוא מפריד בין שיטות השכר והעונש של יוזם הבחירה לבין הנמנע מלבטא את חירותו ונכנע לכורח ההשתייכות לטבע ולכוחותיו. על שניהם חל הכלל:  ,,ואם יונח האדם לטבעו או למזלו, לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו". האמנם? כמקרה הקורה לרשע כך יקרה לצדיק? אין ספק שלא זו כוונתו של הרמב"ן שהרי מצא לנכון להוסיף ,,אבל שכר כל התורה ועונשה בעולם הזה, הכל נסים והם נסתרים. יחשוב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת", לאמור שלפנינו שתי שיטות של התייחסות, אחת לצדיק ואחת לרשע, אך אין ההבדל נראה כלפי חוץ מחמת עוביה של המערכת הטבעית, אך לאמיתו של דבר, אין במערכת הטבעית כדי לשקף את המתרחש מתחתיה. מאחרי הפרגוד קיימת שיטת שכר ועונש דיפרנציאלית, העושה הבחנה של איכות, לטווח קצר וגם לטווח רחוק, לכל אחד ואחד כפי המגיע לו, וכפי דרגת בחירתו המעורבת בדרך כלל בהתייחסות לדרכו של העולם הכוחני. אין שקיפות הנראית לעין, אך קיימת בהירות עקבית הנראית למתבונן היודע לחדור מבעד למציאות השטחית ולהציץ אל המתרחש מאחרי הפרגוד. שם יזכה להתוודע אל הנס המסתתר במעטה הטבע. נס נסתר, הוא שם השיטה. שיטת ההשגחה המתאימה עצמה והמשלימה את יוזמת ההשגחה. לכן שאצל האבות, אבירי הבחירה שידעו לקרוא בין השיטין של הטבע, נעשה עמהם ניסים נסתרים בלבד, כשלמראית עין, עולם כמנהגו נוהג. שלא כן אצל בני ישראל השקועים במצוקת הקיום, עמהם הפעיל בורא עולם את מדת הרחמים במעורבות ישירה, קרי,בניסים ונפלאות גלויים השוחקים למשבתו של הטבע. לרמב"ן קיימות שתי שיטות של שכר ועונש כשלכל אחת מהם יסוד שונה. אלו נפרדות הפרדה שאינה לצנינים לבן תמותה. האחת מתייחסת לשכר ועונש בעולם הזה, שיטה המשתלבת בדרכי הטבע במעט או בהרבה . והשניה, האמיתית, המתייחסת לשכר ועונש הסופיים, בעולם הבא. זו מתאימה לחוקי א-לוה ללא כחל ושרק. לשתי השיטות צדק ללא ערעור. אלא שזה הנשקף במציאות הקיומית מורכב מתערובת של דרכי ההשגחה והבחירה, כשם שהתנהגות האדם מעורבת מבחירה ומהשגחה, בעוד ששיטת הגמול שבעולם האמת ישירה ומצטיינת בטהר הקשר שבין הבורא לנברא, ללא סייגים וללא הנחות. כיאה לשיטת הצדק הא-לוהי במיטבו.

יחיד ורבים.

      מכות מצרים לא כוונו ליחיד ואף לא לכלל אלא לטבע. מכות אקולוגיות כנראה. כוונת הבורא היתה לקרוע את המסך מעל הטבע ולחשוף את הבעלים האמיתיים של הבריאה. שיכירו וידעו כל יושבי תבל מי הוא בעל הבית האמיתי השולט בכוחות הטבע.

      לא האדם בחכמתו ואף לא כוחות מיסטיים. לעולם יש כתובת ישירה והוא הבורא ית'. הנהגתו קבועה בכללים ברורים ושקופים המתאימים לכל אדם, חזק כחלש, חכם וסכל, צדיק כרשע.על מדוכה זו התעקש משה והשיג את מדת הרחמים שביטויה יחס אנושי המתאים עצמו למצבו וליכולתו של היחיד. חילוף השיטה מבחירה מובילה להשגחה הדאיגה את רועם הרחום של

ישראל. שהרי נתברך האדם בשתי הנטיות. כשהם משלימות זו את זו. הנטיה לחירות והנטיה להשתייכות מצויות אצל כל אדם במינון וביחס שונה. המוכשרים והמקוריים נתברכו בצורך בחרות כצורך מרכזי על כל הכרוך בו. מצורך זה נובעת הנטיה לאחריות, לחסד, לנתינה ולאכפתיות כלפי הזולת והחברה. בהתאם לכך מתייחסת שיטת השכר והעונש הנוטה למדת הדין, שהרי מדקדק הקב"ה עם הצדיקים כחוט השערה. גיבורי כח אלה עלולים להסתבך עם שיטת ההשגחה, על ניסיה הגלויים, שיטה המצמצמת בהכרח את הבחירה החופשית. גם שקיפות השכר והעונש מתעמעמת. מכאן תפיסתו של הרמב"ן הטוען לגמישות בתוך אחדות, שהרי אצל כל אדם מעורבות הנטיה לחרות והנטיה להשתייכות.

      הקושי שצפה משה אצל חלשי הרוח הזקוקים למעורבות של מעלה, בשיטת ההשגחה הוא ניוון תחושת הצרכים האישיים, שהרי יוזמת האדם הבוחר זקוקה לגירויים, לצרכים שמקורם בקשיי הקיום, לרגישות ולהכרה בצרכים אלה ולנכונות להתמודד עמהם. תפילתו של היחיד הבוחר בנויה על ההכרה ביכולת הקיימת בו להתמודד, מתוך אחריות למעשיו ומתוך הכרה ביכולתו, בכשרונותיו.תפילתו בבחינת ,,הצליחה נא" לאמור, אנא ה', סייע בידי להצליח להוציא מן הכח אל הפועל את הכוחות הגלומים בי על מנת להשתמש בהם לעבודת ה', דהיינו, למלא את התפקיד המיוחד שהוטל עלי, ושלמענו באתי לעולם. לעומתו, המצוי במצוקה קיומית, דל האמצעים, עומד בידיים ריקות אל מול א-ל גדול ונורא, בתחושה של חוסר אונים ושפלות, ותפילתו ,,הושיע נא", שהרי אין לי שמץ של מושג כיצד, מדוע ולשם מה אני מצוי במצב קיומי קשה. תחושת קיום של הישרדות אינה מובילה לחיפוש משמעות ואינה זקוקה למימוש של ערכים ומטרות הניצבות מעל למטרה אחת ויחידה, הדוחקת את כל יתר המטרות, והיא עצם ההישרדות. ועל מטרה זו בלבד יבקש מאת בוראו. הבורא החומל ומרחם על ברואיו בא לקראתו. אין הוא דורש מן העני ממעש יוזמה של בחירה ובקשות ברורות וממוקדות. שהרי מה יודע הזקוק לישועה מה טוב עבורו. הוא משליך על ה' יהבו וסומך על התבונה העליונה שתדע טוב ממנו, מה הם צרכיו באמת. אמונתו שלמה ומקבלת באהבה כל מה שנותן לו הבורא. לאמיתו של דבר יש בתפילתו יסוד של בטחון ואמונה ישירים ושלמים, והוא זוכה למענה ישיר ואוהב בהשגחה פרטית, ניסית. ניסית ישירה ונקייה ממעורבות של דעת אנוש. אלא שדעת אנוש היא המכוונת אל הצרכים הקיומיים הנקודתיים, שמהם יוצאת יוזמתו של הבוחר. על מה א"כ יתפלל החסיד המשליך על ה' יהבו?

להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות.

      שתי מגמות לתפילה. האחת נובעת ממודעות. הכרה ביכולת הבחירה ותפילה נועדה לסיע בהצלחתה. והאחרת, הכרה ביכולת הא-לוהית. רופא חולים, משום שהחולה זקוק לרפואה. ורופא חולים כהכרה ביכולתו הבלעדית של הבורא לרפא חולים. תפילה על הדעת. האחת מבקשת על ,,וה' יאיר עיני" בבעיה סתומה בעיני ובקשתי לקבל סיוע בפתרונה. והשניה – תפילה על היכולת הקרובה והמאפיינת ביותר את האדם, יכולת שבו מתייחד האדם והמנשאת אותו מעל כל הברואים. יכולת המעניקה לו מקום חשוב בקרב בני האדם, יותר מכל יכולת אחרת: התבונה האנושית. והנה עומד המתפלל לפני יודע מחשבות ומודה שהוא חסר דעה משלו, ואלמלא הקב"ה חונן אותו בדעת הרי הוא מחוסר דעה ח"ו. תפילה זו אינה קלה לאדם בעל דעה. ובכל זאת, על האדם לצרף את שתי התחושות המנוגדות על מנת להשלים את תחושת קיומו. לאמיתו של דבר אין אדם שנתברך בתחושה אחד בלבד. בדרך כלל חש האדם ביכולתו העצמית בתחום שנתברך בכשרונות. זה בכוחו, ולזה בתחום המעשי, ולזה בקשריו בחברה. בתחום שבו הוא חסר כשרון, אך טבעי הוא שיחוש ביכולתו של הבורא ובחוסר האונים שלו עצמו. נראה שתפילת הבוקר נועדה לבקשת סיוע להצליח במה שיש לו, ותפילת הערב לא נועדה לבקשה אלא להעמיק את האמונה בכוחו של הבורא.

כך בניסי מצרים.

      על פי החיוב על כל אדם לראות עצמו ,,כאלו הוא יצא ממצרים" נראה שחיוב זה כולל את ההעמקה בתחושת חוסר אונים להתמודד עם בעיות הקיום, ובאמונה בתלות מוחלטת בהשגחה העליונה. השגחה המגיעה אליו בזכות ההכרה בחוסר האונים שבו ובאמונה שהתשובה מצויה בשמים. אמונה זו מקורה בניסי מצרים.

      למצרים היו המכות כאמור מכוונות לטבע ולא לאדם. לבני ישראל היו המכות מלמדות את דרכי ההשגחה הפרטית, על מנת להשריש בלבו של האדם את יוזמת החסד הא-לוהית.

 

 

 

על המכון

מאמרים

פרשת שבוע

מונחים והגדרות

ישיבה

פרסומים והוצאה לאור

התמונה השבועית

צור קשר

פורום