|
פרשת תרומה תשס"ג.
המשכן וכליו - לבוש לרוח.
,,לחם פנים לפני תמיד" ,,ולשון המשנה במנחות צו. שהיו לו פנים. (בן זומא) אבל כל זה יהיה לדברי האומר כיצד עושין אותו, כמין תיבה פרוצה. אבל לדברי האומר כמין ספינה רוקדת, אינו כן. ורבי אברהם אמר שנקרא לחם הפנים בעבור לפני תמיד. ועל דרך האמת, כי תבין מלת לפני, תבין שמו וסודו. כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר, כענין שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. הרמב"ן. ,,תיעשה המנורה" כ"ה, ל"א. מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור, והיא נעשית מאליה.. ,,וראה ועשה" כ"ה, מ'. ,,מגיד שתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש" (רש"י) גילוי והסתר פנים. ,,אמר אברהם המחבר: כל ,,יש" על שני דרכים. האחד שהוא גוף שיש לו אורך ורוחב ועומק,.. ויש ,,יש" שאינו גוף, והוא נכבד יותר. גם אין בו כח להכחידו עד שיעדו ולא יהיה יש. ויש דבר סמוך על יש ונשען עליו, ולא ימצא לבדו והיא הצורה. גם היא על שני דרכים. האחת עומדת ולא תסור כצורת הקדושים, החכמה בנשמה. גם בגופות כחום האש וליחות המים. והדרך האחר מקרים. אינם עומדים, רק מתהפכים ונחלפים וסרים ונעדרים. וכאלה יכול האדם לעשות. על כן השם הנכבד, לא ייתכן שיהיה לו דמות ותמונה, לא עומדת ולא נעדרת, כי השם ברא עצם כל דבר, כי כל צורה עומדת או מקרה... וכשם שהלב מרכז הגוף, על כן יהיו אברים רבים משרתים לו, וככה השם הנכבד, ידענו כי כבודו מלא כל העולם, רק יש מקומות שיראה כח השם בו יותר ממקומות אחרים. ובעבור שני דברים, האחד כפי מתכונת תולדת המקבל והשני כפי כח עליון שהוא על ראש המקבל. על כן נבחר מקום בית המקדש. ואם נתן לך השם חכמה בלבך תבין סוד הארון והכפורת והכרובים שהם פורשי כנפיים, ומחוץ לפרוכת דבר המנורה ומזבח הקטורת והשולחן, ומחוץ לפתח המשכן מזבח העולה ואת כל כליו, ואת הכיור ואת כנו, ואלה הדברים הם כבוד א-לוהים. (לשם מי, לשמו ית' או לשם האדם) ובעבור זה רמזתי לך. כי יש בדורנו אנשים חכמים בעיניהם, אולי יהתלו על דבר. והיודע סוד נשמתו ומכונת גופו, יוכל לדעת דברי העולם העליון, כי האדם כדמות עולם קטן והוא היה סוף בריאתו בארץ.. והגאון הזכיר כי שמונה עשר דברים הם במשכן, שהוא עולם אמצעי וכמוהם בעולם העליון (כי כל בשמים ובארץ). הוא הכלל: כל כרוב נעשה לקבל כח עליון, גם בעבור שילמוד המשכיל." אבן-עזרא. הקב"ה מקדים רפואה למכה ומרשה לאדם לגעת בשמים, לגעת באמת. ללא השראה, ללא דמיון, ללא יכולת ליצור עולם עליון, ללא עיסוק בכוחות עליונים היה האדם נדון למאסר עולם בכלא של ארבע על ארבע, ריק מחוויות. לאושרו שרוי האדם, אמנם, בכלאו של עולם החומר, מוגבל במרחב ובזמן, אך בוראו קבע בו לאושרו חלונות שקופים אטומים. שקופים למבקש להגביה ולהתבונן על קיומו ממבט של ממד הגובה, ואטומים לאלה המסרבים בעקשנות לשאת עיניהם לשמים. כל אותם המתבשלים במערבולת הקיום ותרים אחר הישועה, כטובל ושרץ בידו ואינם יודעים שאין הקיום שורץ במי אפסיים ויש אדון לבירה ובידו הישועה. אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה וברחמיו מכיר בחסרונם, בנטיה לאחוז ביש של ממש, ואינו מצפה מהם להתעלות מעל לממד השטח על מנת לצלול ולחשוף ממעמקיו של האדם את שורשי נשמתו שמקורם בשמים ולנסוק דרך ציר העומק והגובה אל אופק הגאולה. לשם כך הוריד הבורא את ממלכת השמים ועשאה דוגמת העולם, במבנה מקביל שהוענק לו ממד הממשות. כך יכול האדם למשמש בציציותיו, וכשהוא נישא על שטיח הפלאים של טליתו המצוייצת ופתיל התכלת מוליכו מעל לשבעת הימים אל תכלת השמים ועד לכסא הכבוד! המשכן בנוי בתבנית המשולשת, המאחדת עולם, אדם ומלכות שמים. נוגע אדם במשכן נגיעה של ממשות גם בשמים. מכאן הזהירות המופלגת בקדושת המשכן. והזר הקרב יומת. אין בקרשים ובכלי המשכן כל כח קסמים מזיק או מועיל בזכות הכלי, האובייקט בפני עצמו, אלא בזכות היותו קצה חוט המעניק ממשות לממלכת שמים ולקדושה העליונה. מכאן המשמעות הקדושה של המשכן וכליו. הנוגע במשכן של מטה, נגע בבית עולמים, הממלא את כל העולמות וכבודו מלא עולם. טול פרט מפרטי המשכן וחדרת דרכו אל חדריו הפנימיים של מלך מלכי המלכים, בבחינת הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בו. מכאן שהמשכן משמש נקודת מפגש בין שמים וארץ. צורתו צורת עולם הבריאה ועולם היצירה. מצדו האחד עולם תחתון ומצידו השני עולם עליון והם מקבילים זה לזה, העולם הקטן והעולם העליון. ומצטרף אליהם האדם. שאף הוא בנוי על פי מתכונת הצורה האידיאלית בה מוצאים עצמם באחדות שלימה התוכן והצורה העליונים. מכאן שזכה האדם לצלם א-לוהים המקביל למתכונת של מעלה ושל העולם כאחד. מצידו האחד עולם, מצידו האחר אדם ובתוכו משכן לא-לוהים. מימינו, לא מימין שמחוצה לו אלא מן הצד הימין שלו דמותו כדמות המלאך הגדול מיכאל. מצידו השני גבריאל, מלפניו-פניו כפני המלאך אוריאל, הרואה זיו פניו של האדם השלם, רואה זיו השכינה, מאחוריו רפאל, התומך וסועד את תקינות בריאותו, ומעליו-שכינת א-ל. האדם זוכה להיות מפגש העולמות. רצונך לגעת בשמים ולחשוף סודם, חשוף סודך שלך. יען כי לא בשמים היא. כמאמר החכם האבן-עזרא ,,.. וככה השם הנכבד. ידענו כי כבודו מלא כל העולם. רק יש מקומות שיראה כח השם בו יותר ממקומות אחרים, ובעבור שני דברים. האחד כפי מתכונת תולדת המקבל, והשני כפי כח עליון שהוא על ראש המקבל".. לאמור הכח העליון מתברר לאדם על פי יחסו של האדם אליו ,,כפי מתכונת תולדת המקבל וכו'." מכאן, המתרחק מעצמו, מתרחק מקונו. השונא את עצמו אינו יכול להתימר לאהוב את קונו. מכאן ההשקפה השלילית של התורה על הנזיר הסגפן ללא סיבה. הכר את עצמך והכרת את בוראך! האמנם? כוונת התורה להכרת האמת הפנימית שבקודש הקדשים של האני, ולא של מנגנון ההישרדות של האגו, שבבחינת שחוטי חוץ. וודאות. ההצמדה שהצמיד הבורא את יציר כפיו, האדם בסימן היחסיות בין החומר והרוח, אל הקבוע המוחלט של ממלכת השמים במלאכת המשכן ובעבודת ה' החדשה שבו, יוצרת בעיות אחדות. מצד המוחלט שזכה ללבוש של ממשות, עשרים קרשים וכו', נושבת רוח קדים חמה המייבשת ומצמקת כל העומד בדרכה, הנדחק מפניה אל קרן זוית בנסיון לשמר את עסיסיות החיים שבו. מצד היחסי שבו, המתנדנד קלות לרוח היום, לכוון שאליו נושבת הרוח, עונה במנוד ראש חייכן אל כל עובר ושב, מסכים עם האחד, נזהר להיגרר לקטטה עם החולקים עליו, הפשרה הזמנית הופכת אצלו לקבועה ומוצקה שאפשר לבנות עליה תכנית חיים לעד. והנה נפל עליו לפתע הקבוע המוחלט שבממדי המשכן, שגימדה בעיניו את אידיאל הפשרה שהיתה עד כה לעקרון ולחכמת חיים. והנה חכמת המסכן בזויה. לא עוד האבחנה בין טוב לרע כאמת מידה המפלסת את דרך החיים זרועת המכשולים, ואף המוסר כקו מנחה לעבודת המידות ירד ערכו בעיניו לעומת אבן הבוחן בין אמת לשקר, אבחנה הדוחה והופכת למיותרת כל אבחנת אחרת ברמת הטוב והרע ואת זו שבבסיס הקיום: בין האסור והמותר, זו הבזויה מכל, העוסקת בדלת העם, בפשוטי אדם המתאימה אף ליצורים שאינם בני אנוש, כחית השדה. זו הצריכה למקל וגזר, לשכר ועונש, והמנצלת את השפל שבאינסטינקט הקיום: זה הבנוי על המועיל והמזיק. שומו שמים, עד כדי כך היה האדם שרוי בשפל המדרגה כאשר היה שקוע בהבלי העולם הזה. והנה פקח ה' את עיניו, ונתגלתה האמת המוחלטת. וכל אותם בחינות קיום, מה תהא עליהם. ועל כולם, נפלה עליו אימת הוודאות המוחלטת, ומאז מטרידה היא את מנוחתו, ושנתו טרופת ספקות. המותר נראה אסור, הטוב נראה רע, והקבוע כמשתנה ולהיפך, וחרב עליו עולמו בעטיה של האמת שנתגלתה לו במשכן דוקא. לשיטה הגורסת שהמשכן היה לפני חטא העגל יש בזה כדי לסטום פיו של כל מקטרג. בבחינת יש עושר שמור לבעליו לרעתו. שהרי ממד המוחלט שחדר לתודעתו של האדם מגמד את אבחנתו האנושית בין טוב לרע. אבחנה שהיתה כולה שלו, ביטוי ישיר לבחירתו החפשית, אבחנה התלויה במצפונו בלבד, לכאורה, ללא כל התערבות של סמכות-על, ללא כל תכתיבים דוגמאתים. ביטוי מפואר לאנושיותו, נקי מכל לחצים מן הסביבה המכאניסטית. לכאורה בלבד, משום שממד היחסיות שבאבחנה זו הפכה לשבשבת הרוחות היוצרות סערה של התנגשות בין נטיות ללא אבחנה. נטיות שבהם לוקחים חלק אינסטינקטים שקנו שביתה באגו, ודרכו חדרו אל המערכת העיקשת של ההישרדות, שיצרה סכסוך מתמיד עם ממד הגובה, משכן האידיאות חסרות הממשות. השפעות מן הסביבה, שטיפות מוח, אינטרסים מן המחנה שלך מול אינטרסים של היריב, והמצפון מצא עצמו בעין הסערה נלחם מלפנים ומאחור ללא קו מנחה ברור ומוצק. והנה מנחית עליו הבורא קו ברור של האמת המוחלטת, והפעם בלבוש של ממשות, שיהא בו כדי להתמודד עם הממשות הקיומית, בעלת כח ברור ומוצק. אלא שממד חדש זה נראה לאדם כמאיים לדחוק את חרות הבחירה, כמצמצם את השיפוט הנובע מן הפנימיות, מן המצפון. איום להפוך את האדם לאובייקט סביל, חסר חרות. במקום משכן שנחת עליו מן השמים מעדיף האדם אמת מידה בממדיו הוא, יציר כפיו, עגל אוכל עשב, בגובה הדשא, כגובהו שלו. ממד שלא יהיה בו כדי לאיים על חרותו, ולעומת זאת ישרתו ויציית להוראותיו. מעין אדון-עבד השומר על פרופיל נמוך וצייתן. א-לוהים לשעת הדחק. ולא חל ולא הרגיש האדם במהפך האדיר שחל בו. היותו בעל רצון א-לוהי, הפותח בפניו אופקים המשחררים את יכולתו ממיצרי המקום והזמן. רצון המצוייד בכח שיפוט אובייקטיבי ומוחלט, מבית מדרשה של האמת. לא אמת מבחוץ, המאיים עליו מלמעלה, אלא אמת המצטרפת אל כח השיפוט האנושי, המשתלבת ומבהירה את אמת המידה של הטוב והרע, ואיננה באה במקומה. לאמור, מי שזכה לראות את האדם השלם, פרי ההילולים של אמת אנושית-א-לוהית זו, בדורנו אנו, את ,,החפץ חיים", את החזון-איש" אינו זקוק להסברים נוספים. ומה נאמר ומה נדבר על דור דעה, שזכה למעמד הר סיני, למשה רבנו. לגילוי פנים במשכן, בבית המקדש. שתחושת קיומו החולפת לכאורה, נוגעת בממלכת השמים, כיצד ייתכן שיטעה, שיבוא לידי חטא. אין זאת כי אם במדת האיזון האשמה. למען איזון הבחירה זכה גם מנגנון ההישרדות של האגו לתגבורת. ממד היחסיות המרעיפה על האדם את תחושת הספק, מעניקה לו את מדת הענווה. והנה נדחקה זו לקרן זוית ואת מקומה תפסה הוודאיות של האמת המוחלטת ועשתה את האדם לדל גאה, הבטוח בכח שיפוטו ובדעותיו. שהרי בן תורה הוא ודעתו דעת תורה! למען האמת קושיא חזקה זו, שוברה בצידה. גילוי מציאות האמת מעמיד את האדם באור חדש, קנה מידה להשוואה בין דעתו המוגבלת לבין מה שהיה יכול להשיג אילו התעלה והתגבר על פיתויי ההישרדות המקיפים, וממשיכים לפתותו מכל עבר. מי הוא מול מה שהיה יכול להיות לו היה מתאמץ יותר, בעל מסירות נפש לעבודת ה', לחובתו בעולמו. איזון חיוני זה חוגג נצחונו בתקופת גילוי הפנים דווקא. אלא שבחירה חופשית ברורה גם מחייבת יותר, בבחינת הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה וכל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו, על פי הצדדים המתוארים לעיל. וודאות שבהכרה ובהרגשת האמת, שלא הפכה לנחלתו של אדם כל עוד לא טרח להקריב על מנת לקנותה. אמת זו אינה מונחת בכיסו של האדם שלא עמל עליה, עמלה של תורה. אמת שידה אוחזת בעקבה של האנוכיות הממשיכה לשלוט באדם. אמת המערערת את בטחונו בכוחו ובעוצם ידו. אמת זו מחליפה של טוב ורע, בספקנות חודרת אל עצם הדימוי העצמי,אמת המזכירה ללא הרף לאדם את תפקידו בעולמו. ספק ערכי במקום ספק קיומי. יחס אל כוון הגובה. ספק ערכי מעודד את האדם להרים את עיניו על מנת לתלותן בממד הגובה, מכאן לרקיע, שם נתקל האדם באוצר המטרות, מענה לשאלת ה,,לשם מה".משמצא האדם מענה לשאלת התכלית, נדבק במטרה המכוונת את צעדיו, זכה וקבל אמת מידה המעניקה משמעות ערכית. צרכי קיומו הפכו לכיסופי מימוש התכלית הא-לוהית הקונה שביתה בכל מרכיבי התנהגותו ומטהרת את צרכי קיומו, ומעבירה אותם ממחנה ההישרדות האנוכי, למחנה של צבאות ה'. קודש לשרות גבוה. הדביקות בתפילה היא הנתיב הפתוח אל עבר הגובה ותפילתיו הופכות לסולם שמלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו. המשכן מלביש את הרוח בלבושים של ממשות. מלובש ולא ממוסגר ולפות במצבטים חונקים, אלא בלבוש הפתוח כלפי מעלה, כלפי האין-סוף. דוגמת לחם הפנים כשהדגש הוא על ,,לפני תמיד" כלשונו של הרמב"ן. ,,ורבי אברהם אומר שנקרא לחם הפנים בעבור ,,לפני תמיד", ועל דרך האמת כי תבין מילת ,,לפני" תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר, כענין שנאמר ,,בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך." רמב"ן. לאמור, הקובע בכוונת הענין הוא הכוון לפני ה'. הברכה שורה על שימוש בסיפוק צרכי הקיום תוך מודעות והכרת הטוב במקור השפע שבשמים וזה הוא המושג ,,לפני תמיד". כך בכל כלי המשכן המייצגים את המקור הא-לוהי ומסייעים לאדם לגעת בקצה החוט, על מנת לחוש ממשות של המקור העליון לאותו כח המספק לאדם את צרכי קיומו בחומר וברוח כאחד. במצב של הסתר פנים. עד כמה שנראה המצב תמוה, מה שנתגלה אי פעם, לא נמחק. די להיפגש באמת פעם אחת כדי לשמור על יחס המושפע על ידה. יחס הקובע את ההתייחסות אל כל השאר שלא יאבד את הקשר עם האמת. מי שראה את האדם השלם, לעולם לא יסתפק ביכולת האדם לחבור אליה ולדבוק בה. כך, בתקופה שלאחר החורבן נותרו הגעגועים לשלמות שבין החומר והרוח, געגועים לגעת בשמים, ולברור הקיים על פי אמת מדה של אמת שתתרום חלקה גם לאבחנה בין טוב לרע. מאז ועד עולם קיימת האמת בלבו של האדם ותורמת את חלקה. ,,שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" אינה רק כמיהה למצב שאינו קיים אלא שאיפה להפוך מצב של שלמות למצב קיים בפנימיות העולם הקטן של האדם. הרצון הוא היסוד הא-לוהי הקיים ופעיל באדם בבחינת יש מאין, עוד לפני התהליך של יש מאין. הרצון חתום בחותם האמת, כפי שחותמו של הקב"ה אמת, כך קיימת האמת בשלב היסוד של הרצון, ומשם שולחת האמת שלוחות אל כל עברי הקיום, על פני השטח ולא רק אל עבר ממד הגובה. כל המבנה של תחושת הקיום חייב את איכותו ליסוד האמת שברצון. ולכן: אין דבר העומד בפני הרצון.
|
|