פרשת שופטים תשס"ב.

 

                                          הסמכות  והתורה.

 

      הסמכות והתורה 

או מנין מקבלת הסמכות את כוחה.

 סמכות מושג טעון המאבד והולך את הפופולריות שלו בעידן המודרני הדוגל בליברליזם. הדמוקרטיה מייצגת את הרצון הקולקטיבי המבטא את המכנה המשותף הרחב ביותר של החברה. דא עקא, שככל שרחב יותר הבסיס, כך הוא מתרוקן מתכנים ומערכים ומאידיאלים ומכיל רצונות שמקורם במערכת ההישרדות ולא באיכויות האנושיות, ולכן אין הסכמה כללית רחבה מסוגלת להתייחס לצרכים בעלי רמה.

      כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. יש לאדם ולחברה צרכים שאין בכוחו של העקרון הדמוקרטי להגן, ולייצג. כאן נכנסת הסמכות. על מנת להגן על צרכי חברה גבוהים באיכותם. הנתח החברתי המהווה לקוח לסחורה זו זקוק להגנה מפני ההמון הנבער הנוהג לשבש את השלוה השוררת בארמונות השן של התרבות. יש להעמיד בשערי הארמון שומרים שינהיגו מיון קפדני במבקשים להיכנס. עניין זה שימש נושא למחלוקת תנאים בין רבן גמליאל שצימצם בקפדנות את יושבי בית המדרש, לרבי אלעזר בן עזריה שפתח את השערים לכל תאב דעת. נימוק נוסף לצורך בסמכות מצוי בקרב אניני הטעם מן הנתח העליון דווקא, ולא על מנת להגן עליהם מן ההמון הפשוט אלה מ..עצמם. הסמכות היא גורם חיוני לרוחו של האדם עצמו. אין לעצור את הרוח. אין הרוח יכולה להתקיים בתוך מערכת של איסורים, ואין היא מסוגלת לפעול מכוחם של תכתיבים. יהיה מקורם אשר יהיה.

תפקיד התורה.

      לכאורה יש לייחס לתורה את סמכות העל כמקור כל הסמכויות, שהרי אף הקב"ה בכבודו ובעצמו קיבל עליו כביכול את סמכותה כמו שנאמר ,,איסתכל באורייתא וברא עלמא". כיצד מגביל הקב"ה את עצמו על ידי סמכות. הווה אומר בהכרח שאין סמכות התורה מגבילה ככל סמכות אחרת. יש סמכות מבחוץ שתפקידה להגביל, לרסן ואולי גם לכפות. הסמכות האחרת פועלת מתוך הפנימיות של האישיות שתפקידה לכוון, לארגן ולווסת את ההתרחשות הנובעת מתוך ההתעוררות הגועשת ומבקשת לפרוץ אל דרך הביטוי המוציאה את הכוחות כולם, ובבת אחת להפוך לנוכחות א-לוהית במציאות. סמכות זו פועלת כווסת, המארגן ושומר על סדר הכוחות ועל פעולתם התקינה. סמכות חיצונית אינה בהכרח עשויה מאיכותם של הכוחות שהיא אמורה להגביל, כשם ששומר הפתח אינו אמור להזדהות או להכיר כל אחד מן הנכנסים. סמכות חיצונית מפעילה כח ללא איכות. לעומתה הסמכות הפנימית קרוצה משורש האיכות של הכוחות המרכיבים את האישיות, מכירה עד תום טיבו של כל אחד מהם ומכירה אף את מערכת התיפעול ויודעת כיצד למקם כל אחד מן הכוחות במקומו הנכון. ובזה כוחה. דוגמת ההבדל בין רב סמל צבאי שתפקידו להשליט סדר וכוחו בהפעלת הסמכות הצבאית הכוחנית, לבין המחנך הרחום והאוהב, המכיר טיבו, יכולתו ובעיותיו של כל אחד מתלמידיו, ובאיכותו זו מארגן את הכיתה תוך הענקת תשומת לב והזדמנות לביטוי כל אחד מהם, וכך אין מקום לבעית המשמעת מלכתחילה ואין פרץ ואין צוחה בכתה. כך מקבלת ההלכה את סמכותה ואת תכניה ממקור אחד ללא סתירה, לא בין החוקים לבין עצמם וללא התנגשות בין רצון האדם וצרכיו, לבין תכניו של החוק. להיפך, משום שיש בתכנים של החוק יכולת להעניק ביטוי וממשות לצרכי האדם, ולו הכמוסים  והנעלמים אף מתודעתו שלו.

      ,,מקרב אחיך תשים עליך מלך" ולא ירבה.. ולא ירבה ולא ירבה, לא ינהל אורח חיים מתנשא מעל העם, ובעיקר, תהיה התורה בחיקו, צמודה אליו ומלווה אותו בכל פעילותו הממלכתית. מונחת בחיקו, מתוך אהבה והזדהות אישית. לבלתי רום לבבו מאחיו. בזכות התורה שתשמור את היחס הנכון בין אישיותו האישית לבין משרתו הממלכתית לבין העם. התורה היא השורש של שלושת המצבים העלולים בלעדיה להתנגח ביניהם. הסכנה איננה מונחת אך ורק לפתחו של המלך אלא של כל בעל סמכות שיפוטית. סכנת ההשפעה מן הפיתוי החיצוני האורב לאדם. השוחד. הקנאה התאוה והכבוד. מיצר הרע איש אינו נקי, ולא נתגלתה מעולם הנוסחה הגואלת מטרחתו ומפגיעתו הרעה מראש. הערובה היחידה העשויה להזכיר לאדם את האמת והצדק היא הסמכות שבתורה, העשויה מן האמת הסמויה והטהורה שאין ליצר הרע אחיזה בה. ההיצמדות לתורה היא הסגולה המטהרת מפיתויי היצר. היא ולא אחרת. טהרתה של התורה נשמרת בזכות קבלתה כסמכות שאין לגרוע ואין להוסיף עליה מה שאין בה, ומה שנראה לאדם כתוספת ראויה. לא תוסיפו ולא תגרעו ממנה.

      לא תטע לך אשרה.. אצל מזבח ה' א-לוהיך ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' א-לוהיך. מכאן איסור עבודה זרה ואף שיתופה עם עבודת ה'. על פי התורה אשר יורוך. הכל כפופים לסמכות התורה, השופט, המלך הכהן והנביא. יש בתורה יכולת לבירור האמת במצבים המסובכים והמביכים כעד זומם שלכאורה אינו מתייחס לענין הנדון אלא לגופו של אדם ואין חקירה ודרישה עשויה לסייע בבירור האמת. גוזרת התורה גזירה שיש בה כדי להרתיע את העד עצמו ,,ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו". הוא התייחס לגופו של העד, התייחס אתה אליו לגופו שלו. אמצעי הרתעה כסמכות התורה ללא צורך בהזדקקות לחקירה ודרישה עניינית.

      היניקה משורש הקיום שבתורה יפה גם למצב של סכנה קיומית. בשעת מלחמה. מצב קיומי המובהק של התמודדות כוחנית. כח מול כח הדוחה כל מעורבות איכותית. והנה מגלה התורה את עוצמתה שלה, שהדבק בה פטור מן ההתמודדות הכוחנית על פי העקרון שהאיכות היא הקובעת את התנהגותה של הכמות ולא להיפך. ,,ודברו השוטרים אל העם לאמור: מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו, ולבו ותשומת לבו נתון לבנין קיומו הפרטי ואינו נוהה אחר בעיות של הכלל. כיוצא בזה האיש אשר נטע כרם ולא חנכו, (לא פדאו בשנה הרביעית, שהפירות טעונין לאכלן בירושלים, או לחללן בדמים ולאכול הדמים בירושלים) ומוסיף הספורנו: ,,שמא יש עליו עבירה שבשבילה יענש בזה העונש המבואר בתוכחות ויזיק לאחיו". ככל חוטא המעכיר את אווירת האחדות של הלוחמים. ויש להוסיף שהכרם מבטא את יכולת הפרנסה וההישג הקיומי. אדם שלא הוכיח עדיין את יכולתו הפרטית, הוא חסר הכרה ואינו בוטח ביכולתו להשתתף עם הציבור. מכאן שהבית והכרם קודמים בחשיבותם הפרטית לחובה הציבורית.

      ומי האיש אשר ארש אשה.. פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. דגש נוסף ונמרץ לחיוניות תקינותו של המצב האישי והפרטי. האשה כביטוי מובהק וכמבחן איכות בבחינת, מן האשה אתה דן את בעלה ולהיפך.

 במבחן האכזריות הכחדתה של עיר הנידחת – ונתן לך רחמים וריחמך. העוצמה האיכותית שמקבל האדם הדבק בתורה תעמוד לו כחיסון איכותו המוסרית אף במצב שבו עומד האדם מול מצב העלול לערערו. כח התורה שהוא כח שורשי מקיף ומשפיע על הדבק בה ומבטל את הכוחות החיצוניים לו והמסכנים את קיומו הפיזי והרוחני. ביחס לתורה ייבחן האדם.

עגלה ערופה יניקה משורש התורה אינה מקנה זכויות בלבד. התורה היא שורש האחריות כלפי הזולת, החברה והעולם, שהרי שלוש רשויות אלו, אף הם שורשם בתורה. ,,ידינו לא שפכו את הדם הזה". מי טופל בזקנים הנכבדים אשמה נוראה זו. כח התורה מרחיב את איכות מהותם ופורש את איכותו ואחריותו על מרחב השיפוט שלהם.