פרשת שלח לך תשס"ב.

                               מקושש  העצים   רשות  היחיד  ורשות  הרבים.

      ,,אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש, מעביר ד' אמות ברשות הרבים היה". שבת צו: לית מאן דפליג שהציבור, הקהילה, ההתייחסות בלשון רבים שבתורה דוגמת ,,ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" ,,קדושים תהיו" מורים על המשקל הרב שמייחסת התורה לציבור, לרשות הרבים. ובכל זאת, ספק אם התורה מניחה לראות בציבור את נשוא המצוות, כביכול היתה היהדות עוסקת בקולקטיב ולא ביחיד, שאלה זו נותרת בעינה. והיא, הציבור כמטרה, כמבחן התוצאה, או הציבור כמרחב חשוב הראוי להתייחסות אך ללא העדפה על פני היבטים אחרים של המציאות האנושית הזוכים לטיפול יסודי ורציני כעניני ממנונות, כשרות, דיני משפחה ופלילים, שההיבט הקהילתי אינו תופס בהם מקום מרכזי, ועיקר ענינם הוא יחסי היחיד עם עצמו ובין אדם לחברו. כך המוסר היהודי שנושאו העיקרי הוא האדם כאדם, יותר מהאדם כפרט בקהילה.

      חז"ל מפליגים בחטאו של מקושש העצים שבעטיו הוחמצה שעת הגאולה בעודה באיבה, בהערתם שישראל הצליחו לשמור שבת אחת בלבד. כבר בשבת השניה חטאו. הייתכן ש,,האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף". מה משקלו של היחיד בקביעת גורלו של הציבור לשעה ואף לדורות.

      מקובל לחלק את התפיסות העוסקות ביחסי יחיד וציבור לשתי גישות עיקריות. הגישה הרואה ביחיד חזות הכל ואת הציבור כמסגרת שנועדה לשרת את היחיד. גישה זו תעדיף את זכויות הפרט על עקרון השוויון. לעומת גישת מיעוט זו מובילה הגישה הרואה בחברה את הביטוי הטבעי לגזע האנושי, ואת הפרט כפרט, כחלק נטול זכויות בזכות עצמו, וכל צדקת קיומו הוא ,,מקבל" מעצם היותו שייך לקבוצה, לקהילה, ללאום. תפיסה זו רואה בעקרון השוויון את הקו המנחה של המוסר, ולא את זכויות הפרט, שבהכרח לא תתאמנה בכל מקרה לעקרון השוויון. התפיסה החברתית תתקשה ליישב את התמיהה, שהרי אם יש צדק בעקרון השוויון היו בני האדם צריכים להיוולד עם תכונות דומות כשלכולם תנאי חיים ואיכויות בעלות סיכויים וצרכים שווים. מצב שאינו מתאים למציאות כידוע. לכל אדם איכות מקורית שונה, ולכל אדם תנאי התחלה שונים אף בחיק אותה משפחה. משום מה לא הוכיחה התפיסה הקולקטיבית, לא את יעילותה ולא את צידקתה. ההשוואה בין שפיכות הדמים שנגרמו בעטים של סכסוכים בין יחידים לסכסוכים בין קבוצות, מעלה ספק חמור בנוגע לזכויות קיומה של התפיסה הקולקטיבית. מתקבל הרושם שהיחיד נוטה לאבד את איכותו המקורית בהיותו שרוי בקרב הבריות. אופיו ואישיותו מטשטשים והוא מקבל את זהות הקולקטיב שאינו מותיר לו מקום לבחור ולשמר את היקר לו מכל, את ייחודיותו. מאידך גיסא, מה ערך יש ליחיד בתוך המרחב העצום של היקום. כל מה שהשיגה האנושות, נראה כהישג של הקולקטיב. עיון מדוקדק בטענה זו יגלה את שטחיותה. הבלבול נוצר מחוסר הבחנה בין הישגים מקוריים, ויהיו גאוניים ככל שיהיו, שהמקוריות והחידוש שבהם אינו בנוי כבנין רב קומות קומה על קומה. כגמד הרוכב על על כתפיו של ענק, לבין הישגים המתמשכים על מסלול הזמן ומצטרפים לתוצאות היסטוריות מרשימות בעוצמתן אם לא במקוריותן ואיכותן, האפיסטמולוגיה עוסקת ומוכיחה בדרך משכנעת למדי קביעה זו. מה שנשכח הוא הגאון המקורי ותרומתו הייחודית לבנין רב קומות זה, תרומה שנבלעה בתוך הכמות שהאיכות נבלעת בה, עד שמתקבל הרושם שהכמות עומדת בזכות עצמה. המדע המודרני מדכא את איכות החשיבה ומעלה על נס את טכניקת המחקר הבנויה מצירוף כמותי רב ככל האפשר של פרטים מכאניסטים, שהסטטיסטיקה היא מלכתה הבלתי מעורערת. ההישגים הטכנים מרשימים אמנם, אך קשה לראות עד כמה קידמו הישגים אלה את איכות החיים ועד כמה סייעו לפתרון חידת הקיום. מכאן שתרומתו של הגאון היחיד שהיתה מולכת בכיפה עד לעידן המכאניסטי היא שהאירה את עיניה של האנושיות באמנות, בספרות ובפילוסופיה והשפעתה מכרעת אף בתחום המדעים.

      האמת ניתנה להיאמר שהעיון בסוגיית רשות היחיד ורשות הרבים בנוי על איסור העברת ד' אמות ברשות הרבים והטלטול מרשות לרשות בשבת. לכאורה אלמלא חידשה התורה שיש כאן איסור מלאכה, לא היתה הדעת מסכימה לצרפה לשאת איסורי מלאכה. וכי מה מלאכה יש בהעברת חפץ ובטלטולו. מה נתחדש בגופו של החפץ. בהמשך ההרהור בנקודה זו מתגלה צד אחר, לפיו יש באיסור מלאכה זה דווקא ענין העולה בחומרתו על כל איסורי שבת. את החפץ העביר אדם בכוונה מסויימת, המעיד על שינוי מצב באדם שמצא את ביטויו בהעברת חפץ במו ידיו, והוא שינוי מחודש במצבו של האדם. שינוי ממצב פרטי לכללי (העברה מרשות היחיד לרשות הרבים) ושינוי מקומו הייחודי בחברה (טלטול ד' אמות ברשות הרבים). צרופו של מקושש העצים לחילול שבת ועונש המות בעקבותיו מעיד על החומרה שבה מתייחסת התורה לטשטוש מעמדו של היחיד מול החברה והצורך לשמור על ייחודו בחברה. הלבוש ההילכתי נועד להעניק ממשות לאידיאות של עולם הבריאה בעולם היצירה האנושית.

השתייכות וחרות.

      העמדת האידיאות בצורה של עימות וטיפוח הפער שביניהם, כמוהו בהעמדת מחלקות בין הפוסקים. עניין המאפיין את שיגרת העיון השטחי. עימות הגורם לסילוף יותר מחידוד ההבדלים. כל צד מתבצר בעמדתו תוך התעלמות וסילוף הצד שכנגד. אין זו דרכה של תורה. העיון בהלכות שבת, שעליהם מעידה המשנה שהם הרהרים התלויים בשערה, נועד להעמיק עד לשורש העניין. ליסוד שעליו בנוי העולם על פי הכלל של ,,איסתכל באורייתא וברא עלמא". שהרי על יסודות התורה ועקרונותיה המנחים נבנה ומתנהל העולם.

      צמד הניגודים: השתייכות וחרות בא להצביע על חוק יסוד בבריאה חוק הניגודים המשלימים. שהרי מרכיבי הבריאה נראים מנוגדים ואוירה של עוינות תחרותית שוררת ביניהם. חוק הכוחניות המחסל את החלשים על פי עקרון ההישרדות. באה התורה ומגלה את המפתח המשלים בין הניגודים. אפשר לאחד בין הנטיה להשתייכות לבין הנטיה לחרות כשלהבת בגחלת, כתוכן בכלי. הקולקטיב נוצר מן הנטיה להשתייכות. ההתנתקות בין ההשתייכות והחירות מאיים על היחיד בצורת דיקטטורה של הקולקטיב, של האח הגדול האורוולי, של צורות שלטון הנוטלות לעצמן את כתר האידיאל, את זכות הקנין על האמת המוחלטת. אחת היא אם היא פשיסטית, לאומנית או סוציאליסטית. הדיקטטורה הבולשביסטית מסתתרת מאחרי מסך הברזל ומושכת בחוטים לא פחות מאשר מאחרי מסך הקטיפה הרומנטי של הליברליזם החילוני והדתי ושאר צורות שלטון המתעטרות בנוצות אידיאל הצדק ההומאני.

       האיחוד בין החירות וההשתייכות מבטיח את חרותו וזכויותיו של הפרט כעיקר,,למה נברא האדם יחידי – כדי שיאמר בשבילי נברא העולם" עיקר התובע מן האדם את מיטבו. ולא רק המכיר בזכויותיו. תביעה לאחריות היחיד כלפי העולם והחברה. תביעה המתרוקנת מכל ממשות רצינית בעיקר מחמת חוסר האונים שחש היחיד בהיותו שרוי במסגרת החברתית. באה ההשתייכות כמסגרת לחרות ותובעת מן היחיד אחריות כלפי היחיד האחר, לא בשם הכלליות המופשטת שמימושה הופך לדיקטטורה מאיימת. ,,ואהבת לריעך כמוך" ,,ישראל ערבים זה לזה" ,,ועשית הישר והטוב" היחיד מצווה ואחראי על הכרעה ,,לפנים משורת הדין" על ,,ועשית הישר והטוב" ואינו מצווה על גאולת העולם, על החזון המשיחי לעתיד לבוא, אלא על קידוש המקום והזמן והצמדתו לאידיאל הא-לוהי. כאן ועכשיו. לפי יכולתו ,,לא עליך המלאכה לגמור". נקודת מפגש זו יוצרת את נסיון האמונה בה' שהוא ענף בנסיון הקיומי המהווה אתגר מאיים ומבטיח הצמוד לכל יחיד המכבד את עצמו. שורש הנסיון האישי הוא בהתלבטות העקרונית – אינטלקטואלית כמו במישור הריגשי – אישי והמעשי כיצד לתאם את היחס בין ההשתייכות והחרות. עוקץ הנסיון נעוץ בנטית ההפרדה והניתוק בין שני מצבים קיומיים המנוגדים בצורה כה קוטבית זה מזה. והנראים אפילו מאיימים זה על קיומו של זה. הנטיה להיות חלק מן הקבוצה מעניקה ערך עליון לקבוצה, עושה אותה למטרה, רואה בטובתה של הקבוצה עדיפות על טובתו של היחיד, הנתפס כאמצעי בלבד, הניצב כמשרת לעניינה של הקבוצה. מכאן ועד הקרבתם המאסיבית של מסות גדולות של ,,יחידים" על מזבחה של הקבוצה, קצרה הדרך באופן הראוי לעורר דאגה כנה בלבו של כל חסיד של הקבוצה כערך. מן הצד השני מתבצר היחיד האגואיסט בטובתו הפרטית ורואה בקבוצה אמצעי, מכשיר העומד לשרותו, ולו על חשבונו של כל ה,,יחידים" כאחרים שאבדו בעיניו את ייחודם ונבלעו במסה הקבוצתית כתירוץ בעיניו להתעלם מזכות קיומם שגזלה על ידו, ועל חשבונם.

האידיאל היהודי מעניק ערך ייחודי ליחיד וערך ייחודי סגולי שונה לקבוצה, ולא מתוך התעלמות מן הזיקה והתלות ההדדית שביניהם. השאיפה להתמודד ללא שמץ של וויתור עם המכלול השלם של הבעיה המורכבת כל כך היא היא הפירצה הקוראת לגנב ומעמידה גם את היחיד וגם את החברה בנסיון המפתה להעניק סולם עדיפויות, אם לטובת הצד האחד ואם לטובתו של הצד האחר. בעיות המנסרות בחלל כעונש מרתיע המתכחש במוצהר מהתחשבות במצבו האישי של החוטא. כזכות הציבור לדעת לעומת צנעת הפרט. הקרבת עניינו של היחיד על מזבח הכלל, כל אלה זוכות להבהרה שאין בה מן הוויתור הפושר בהלכה היהודית. התביעה המצפה מן היחיד לחוש אחריות כלפי הכלל נגזרת מיכולתו האישית לשאת באחריות, ואין לה הגדרה בחוק האובייקטיבי, ולכן לא תידחה על ידי טובת הכלל כפי שהמצב קיים בחוק החילוני. זכותו של הפרט להגנה עצמית ולחירותו האישית לעולם לא תיפגע על ידי העניין הציבורי כעיקרון. ואף לא תרתע אל מול החומה המבעיטה של אידיאל ציבורי לאומי או חברתי, תהא חשיבותו ההיסטורית ככל שתהא, לא יהיה בה זכות להפיל משערת ראשו של היחיד. ,,כל האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו". גם הציבור לא יסבול מן היחיד הסוטה. ,,והיה מחניך קדוש" איסור קדשה וכדומה.

עדות המרגלים.

      מה מצפים מעד, ממרגל אם לא דיווח נאמן ללא מעורבות אישית. וכי לא כך דיווחו נשיאי העדה שנשלחו למשימת ריגול. הכל כפי ההנחיות שהינחה אותם משה בכבודו ובעצמו. מה פשעם ומה חטאתם ששברו את רוח העם. לא כוונתם, אלא מה שדווחו. לא מצינו שהיתה כוונתם רעה. לא רשעים היו אלא חדלי אישים. לא נענשו על פשע. הם נסתבכו בסבך הגלות. נרתעו מן האחריות. מעומס התפקיד להנחיל את הארץ לעם שלא טעם את טעם החרות. כיצד ינהיגו עם חדש בצורת שלטון חדשה. חז"ל מיחסים להם כוונה אנוכית. נודע להם ששלטון נשיאותם לא יעמוד להם בהנהגת העם היושב לבטח על אדמתו. טובים מהם יתפסו את מקומם. השאלה הטעונה בירור היא מה היה חסר בהם.

      ,,ונהי בעניין כחגבים" ראייה מן החוץ, ראייה דרך החושים בלבד ולא ראייה הבוקעת מאישיותו, מאיכותו של הרואה. בדימוי אישי שלילי נראה כל העולם חשוך וחסר תקוה. ,,וכן היינו בעיניהם" כשם שמודד האדם את עצמו, כך ימדדהו אחרים. מה משקלה של ההבטחה הא-לוהית בראייתם. אפס, ולכן, ,,כי עז העם היושב בארץ.." ,,לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה, לו מתנו". החיים הם כשלון. המות הוא הגואל מיסורי הקיום. מוטב למות עכשיו, טוב מן ההווה, העבר. מדוע לא נתמלאה סאת יסורנו במצרים. לחיים אין משמעות. תפיסת עולם ניהיליסטית. היאוש הוא הגרוע שבחטאים. ביאוש טמונה הכפירה בהתגלמותה. עולם ללא בורא. עזב ה' את הארץ והפקירה בידי בני עוולה. טוב הכלב החי מן הארי המת. אגו ללא אני. השתייכות משעבדת המנותקת מן החרות ותכניה. מן האיכות הא-לוהית של האני.

      ,,ויפול משה ואהרון על פניהם". כשנוכחו בריקנות המתאפסת מן האיכות הא-לוהית. המתרוקנת לא רק מן האמונה אלא מן המציאות ההגיונית, המקיפה את כל מרכיבי המציאות ולא רק את הנראה אל מול עיני הבשר. ,,אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת, אך בה' על תמרודו ואתם אל תראו את עם הארץ, כי לחמנו הם... וה' אתנו, אל תיראום!"

      ,,ועתה יגדל נא כח ה' " מי הוא המגדיל כוחו של הכל יכול, בורא העולם, אם לא שותפו ובן בריתו האדם המתחזק באמונתו. בכוחו הא-לוהי הבלתי מוגבל מסוגל האדם לתרום ולשנות את הגזירה הא-לוהית. כל מה שעליו לעשות מתבטא בעבודת התחזקות של עצמו, של פנימיותו האיכותית. את כל היתר, יפקיד בידי הבורא. איזה הוא גיבור, הכובש את יצרו. המלחמה הגדולה שנצטווה בה האדם היא מלחמת היצר. היכולת לדבוק בה' מקנה לאדם יכולת הזדהות עם כבודו, עם יכולתו ולהשתמש בה על פי בחירתו. ללא הזדהות זו, מה נותר מן האדם – אין, כי הכל הבל. ,,כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר, וינסו אותי זה עשר פעמים". ולא הראו נכונות להזדהות עם יכולתי, ישארו פגרים מתים במדבר.

     כושר שיפוט אנושי ריק מערכים ומהזדהות עם מקורו הא-לוהי מוציא דיבת הארץ רעה, ומוציא לעז על הגזע האנושי וקוטעו מן התכלית ומן התקוה, אחת דתו – למות במדבר החיים. ללא קשר מתמיד עם המקור הא-לוהי נשאב האדם ונבלע אל תוך התהום הפעורה, אל חור שחור שאין ממנו חזרה. קשר זה נקרא יראה. שהיא תחושת צורך מתמיד ותלות בבורא עולם, בשעת חסר כבשעת חסד. אין יראה זו מרתיעה אלא יוצרת קשר הדוק המקשר את חווית הקיום הנוצרת בהווה עם הסיבה הא-לוהית. קשר שהמשמעות זורמת דרכו והופכת עם ההפנמה והחדירה להזדהות של אהבה, על פי מבנה הבצל, שהשכבה החיצונית לשכבה הפנימית, אף מעליה מצויה שכבה חיצונית שלעומת השכבה שמעליה, היא הופכת לפנימיות של אנושיות איכותית א-לוהית. להזדהות ודביקות בבורא. – יראה הופכת לאהבה.

אהבת יחיד ואהבת רבים אהבת יחיד מתרחשת וצומחת ברשות היחיד. בו חש היחיד ברשותו שלו – בו באה חרותו לידי ביטוי. אישיותו המקורית. האוהבת. המשתייכת אל מקורה העליון. המזדהה עם א-לוהיה שבמרום. ומשם יורדת היא אל העם שבשדות. מרשות היחיד אל-על, ומשם אל רשות הרבים. איסור שבת! איסור יציאה מרשות היחיד אל רשות הרבים. עקירה, ניתוק של שורשים. איסור התאבדות. חיוב מיתה. אהבת מתוך מעורבות אישית. מעורבות שביטויה המובהק הוא השתתפות, נשיאה בעול. אחריות מתוך בחירה. מתוך אהבה. עקירת רשות היחיד בו מכיר האדם את מקומו בעולם, כשהוא מפקיר את מקומו ונע ונד מרשות לרשות כקין, מהווה בגידה בתפקידו, שלמענו נשלח לעולם. ובשבת! ביום שבו משחרר האדם את עצמו מהיבט העשיה וחוזר אל קודש הקודשים של רשות היחיד שלו, אל הלהיות, כשהוא מפשפש במעשיו ומחדש את כח פנימיותו האיכותית. כל מה שקורה לאדם בשבת, מתרחש בחדר הבקרה, בתמצית שבתמצית, יוצר השלכות מעשיות בעולם העובדות. בעולם העשיה. מעולם ההוויה יוצא המסר והפקודה לעולם העשייה של ששת ימי המעשה. מכאן החשיבות המכרעת של השמור וזכור שבשבת. מצות שבת עוסקת בשרשי הקיום ונושקת מצד אחד לחיי עולם ומצידה האפל של עבירה על איסורי שבת, עומדת על פי התהום של המות. כרת תיכרת הנפש מחלליה מות יומת. ואוהביה חיים זכו. אהבת הרבים שלא מתוך רשות היחיד חסרה את העיקר. אהבת הרבים תוך עקירה מרשות היחיד, היא השתייכות משעבדת ומוחקת את אישיותו של היחיד. היא השתעבדות אל המכאניזם הכוחני העוור של החוץ.

      המעפילים, עקרו מרשות היחיד מתוך הבנה מוטעית בחטא המרגלים, שהשתייכו, מתוך שיעבוד לרשות הרבים והשתעבדו, נסתמאו ממה שראו בחושים ריקים מן האיכות הפנימית. טעותם לא תוקנה על ידי המעפילים, אלא נעה נדה מקיצוניות במישור הכוחני השלילי – תבוסתנות, אל ההשתעבדות לכוחניות ריקה מאיכות, מאהבה אישית אל המקור הא-לוהי. עמלק בנכליו יכל להם בהיותם חסרי איכות פנימית. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. ולא ירא א-לוהים. לא הוא ולא העם. השתייכות ללא חרות – מוחקת.

מצות ציצית קשר מתמיד של המציאות אל היושב במרומים. אל סמכות העל המאחדת השתייכות וחרות על ידי ממד הגובה. דרך הסמכות. תכלת דומה לים. ים לרקיע. רקיע לכסא הכבוד. הים – סמל האיזון, הגלים נעים מצד לצד אך אינם חורגים מגדרם, מן התחום שתחם להם הבורא. כח טבע, סמל היציבות פרי האיזון המתמיד הלא בוגדני, כאדם שנצטווה לשמור על האיזון בין הפנים והחוץ, בין ההשתייכות לחרות, בין האיכות לכוחניות החיצונית. בן אדם – סמל הבוגדנות, ילך אל הים כיונה, ויבלע על ידי האיזון הימי ויצא כשהוא מחודש ובעל איזון רענן ויפנה ממעמקים אל א-לוהיו, ממעמקים כלפי מעלה ולא כלפי החוץ האופף וסוגר עליו מעברים, ומותיר לו רק את מסלול הגובה. אל הרקיע וממנו אל כסא הכבוד.

      מתוך האמור מסתמן סילוף המרגלים כעיקר החסר מן הספר. היעדר הזדהות עם נשוא השליחות. חוסר הזדהות הנתפס בעולם שהאיך דחק החוצה את המדוע והלשם מה, את האהבה על ערכיה ואת המעורבות האישית. ליחס ריק זה הוא מצפה ואותו הוא מכנה כיחס אובייקטיבי הראוי למחקר מדעי, יחס זה יתקל בשלילה גמורה על ידי התפיסה האנושית של התורה הרואה בו אם כל חטאת, אבי הסילוף והצביעות, של צורה ריקה מתוכן. של סילוף בהכרח של החושים שאינם מאורגנים על ידי האישיות, ובהכרח אינם מתואמים ולכן סותרים זה את זה. מה שרואה העין דוחה הלב, מה ששומעת האוזן מחריש את חוש השמע. הפחד הוא אבי הסילוף, מתוך היעדר כל עניין, גם חיובי וגם השלילי. דיווח של פרטים הסותרים את המציאות. חילול שבת.