פרשת שלח לך – קרח תשס"ג.

 

                                                                                    ,,אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה"..

                                                                                    הרס"ג ספר האמונות והדעות. מאמר שלישי.

 

                                        ברית  עם  מול  ברית  סיני.

 

      יחידה אנושית, כל שהיא, אם זה אדם יחיד, זוג, ציבור, עם, מדינה, אין המאפיינים המייחדים אותה ממצים את ייחודה, אלא מתוך ראייה המקיפה את מכלול מרכיבי הרקע שיחידה זו משתייכת אליה. כך אין היחיד ממצה את עצמו ללא השתייכותו לציבור. קשה לחשוף את הדינמיקה הרוחשת ברשות היחיד תוך התעלמות מן המעגל של רשות הרבים שבקירבה מצויה אותה רשות יחיד. משום שאין להבין את החרות ללא השתייכות. כלל יסוד זה הכורך ניגודים בכפיפה אחת, הוא המשליך אור על ההתייחסות המשלימה, במקרה הטוב, בין הניגודים, או במקרה הפחות טוב, שעה שהניגודים עוסקים בהתכחשות הדדית. הניתוק בין ההשתייכות והחירות סותם את הגולל על שניהם. כך קיימת דינמיקה פורה ביחסים שבין בני זוג, מתוך כבוד לייחוד המנוגד שכל צד רוחש לצד כשנגד, הערכה לשוני וליתרון שבו, איכות המצויה בזולת המשלימה את החסרון המצוי בי. אין השלמה זו מובנת מאליה אם נזכור את הקושי שמציבה האנוכיות בפני הכרה זו. כל התקשרות אנושית בנויה על הבנת היחס שבין השתייכות לחרות. כך קובע יחס זה את אופי ההשתייכות לפי צרכיו של מצב החרות, וכך מושפעת החרות מצרכיה של ההשתייכות. ,,חנוך לנער על פי דרכו" כלל יסוד זה בחינוך, ללא הבנת צרכיו המקוריים של הנער, כשהם נשקפים דרך הפריזמה של צרכיו החברתיים, של חבריו, בני גילו, כלל זה הופך לנוסחה ריקה. נוסחה המתמלאת במשמעות מדריכה וקובעת את דרך החינוך במלואה, אך ורק כשהיא נשענת על הצרכים המשתמעים מן המפגש בין צרכי ההשתייכות של הנער לצרכיו המקוריים המאפיינים את חרותו להכרה ולביטוי עצמי.

      עם כיחידה הנתפסת בפני עצמה ניזונת מהגדרה סוציו-אנתרופולוגית כקבוצה אתנית שמרכיביה הם היסטוריה, שפה, אורח חיים וייעוד משותפים. למרבה הפליאה, אין תפיסת התורה עולה בקנה אחד עם הגדרה זו. בתורה מופיע הכינוי עם במשמעות שלילית, כשהכוונה היא לערב רב, לאספסוף ולקבוצות שוליים שאין בהם כדי להעיד על האיכויות שבהם מצטיין עם ישראל. לעומת זאת, מורה הכינוי ישראל על האיכות המיוחדת לעם ה'. נראה שהתכונה השלילית המאפיינת את הכינוי עם נעוצה בתופעת ההשתייכות כשהיא מנותקת מן החירות. כקבוצה שהכמות, הריבוי בפני עצמו איבד את איכותו, איכות הקיימת ביחיד. הקבוצה שהכמות הפכה לכוח שדרס את היחיד והתעלם מזכויותיו, ומן הצד האחר, חסרון ההזדהות של היחיד, התנערות מחובותיו כלפי הכלל, מאיים על שלמות הקבוצה והמשכיותה, כשם שהוא מאיים על עצם קיומו של היחיד. מכאן שאין לראות בצרכים של הכלל, לגיטימיים, כשהם עומדים בפני עצמם, משום שהם נעדרי איכויות ערכיות ומוסריות, משום שהכלל מאבד בכך אף את יעילותו. מכאן, שאיכותו וצרכיו של היחיד, הם הקובעים במדה מרובה את יעילותו של הכלל.

      פרשתנו עוסקת בבעיה זו, כאשר מכלול של עבדים משוחררים נעדרי תנאים בסיסיים של קרקע, מצויים במצב של טרום מדינה, ומוצאים עצמם לפתע, ללא הכנה מוקדמת וללא התרעה בפני צורך מדיני של כיבוש, של כל התחלות קשות, על כל הקשיים והסכנות הכרוכות במצב חדש זה. החשש מן הבאות מלווה בפחד עמוק, לופת במלתעותיו את היחיד הרואה עצמו עלול לשלם  את מחיר הצרכים המדיניים. פחד משתק. זה טיבו. שיתוק המנתק וקורע באנרגיה השלילית שבו את היחיד מעצמו, מאיכותו הערכית, מאמונתו בבורא עולם.ערכים כהכרת הטוב, עדות לאהבת נצח, איבדה לפתע את מקומה המרכזי בקשר הסימביוזי עם ,,ויאמינו בה' ובמשה עבדו." אין הפרשה רואה ביחס מיוחד ובלתי טבעי זה את הקושי דווקא, אלא באה כהזהרה מן הנטיה של ראיית המציאות המדינית תוך התעלמות מן היחיד, מן הפרט. ,,מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב העם כלבבו" דברים כ', ט'. עם שאיבד את ערכיו, "באין חזון יפרע עם" מאבד את לכידותו, את איכותו. אין הכמות הופכת לאיכות. דור הפלגה יוכיח. אלא שהכמות, יש בה כדי להרשים. היא גדולה, היא נוסכת בטחון, היא מרחיבה את מעגל האגו המצומצם והפגיע של היחיד, ומציעה לו אגו קולקטיבי כתחליף מפתה בעוצמת הכמות שבו. והיחיד שש על המציאה ומוותר ברוב סכלותו על ייחודו, על איכותו. ההמון נעדר איכויות ונדון לשליטה על ידי רודן ערמומי המהווה ביטוי לאגו של הקולקטיב, על כל המאפיינים של האגו. של כמות נעדרת חשיבה יוצרת, של היעדר ערכים, של ניצול מחפיר ונעדר מצפון על ידי הרודן.

      משה רואה את הסכנה, אך נענה על אף זאת לבקשת העם לשלוח מרגלים, צורך המעיד על חשיבה טכנית כמותית. מי חזק יותר, מי גדול יותר. למי משאבים וסדרי כוחות צבאיים גדולים יותר. חשיבה ריקה מאיכויות, מאמונה בהבטחה העליונה. הבטחה שניתנה לאבות וחודשה בברית סיני.

מה בין ברית אבות לברית סיני.

      אברהם אוהבי. ברית של חסד. יש הנוטים לחלק לקטגוריות, לחפש הבדלים, ניגודים של מהות, ברובד העקרוני. לדידם ברית אבות הפכה לברית עם, וברית סיני לברית דתית

 האחר-הזר.

       ברית עם כורכת את האדם עם המציאות החברתית ומחזקת את יסוד ההשתייכות הקיומית לקבוצה החברתית-מדינית. נטיה זו של השתייכות, כשהיא מנותקת מן ההכרה בקיומו של היחיד כאדם, גורמת להתכחשות ממרכיבים אנושיים,ומן הצרכים המשתמעים מן האיכות האנושית. מן החיוניות שבממד הערכי, ומן הצורך הקיומי-רוחני, ומעמידה במקום הצורך החיוני לביטוי מקוריותו היוצרת של היחיד, את האגו על מערכת ההישרדות שהוא קונסול הכבוד שלה. כך נוצר סכסוך בין הקטבים, זה הרוחני נושא המקוריות, של האיכות היוצרת, לבין מערכת השימור העצמי המורכבת מאנוכיות ריקה ועוינת לערכים ולשאר איכויות. התעלמות מן האני תוך הפניית הראייה אל עבר האגו, נושאו של הביטוי הקיומי, הופך את האדם מאיכות א-לוהית לזר, קרבן לזרות המתעלמת מן ההכרה העצמית, התעלמות מן הזולת כשותף לאיכויות ולנשוא הערכים. הכל שותפים שווים במערכת מכאניסטית. ברגים במכונה עוורת וחסרת רגישות אנושית. כך יפוטר וייזרק לרחוב עובד מסור ובעל משפחה מן הטעם היחיד, שהמערכת יכולה ברגע זה לפעול בלעדיו. היחס אל הזולת הפך ליחס אל האחר. אל הזר. יחס נטול הזדהות עם ערכים אנושיים שבו, נטול רחמים, נטול כבוד והערכה אישיים. במקומם מופיעה ההתייחסות התועלתית הצבועה בצבעי נימוסים. הקבועה בכללי משחק של המקובל בחברה, (הפוליטלי קורקט בלע"ז). התייחסות שבאופנה החולפת. היעדר שורשים של האני ביחסים עם הסביבה מעמידה את גורמי הסביבה כבעלי חיים, מכוניות, הישגים מכאניסטים ברמה שווה, תוך שוויון גמור, ולכן מתוך אותם מחוייבויות שבאופנה, על אותה רמת חשיבות ואיכות. כך יעניק היחיד הדבוק לחרות ללא השתייכות, (קרי לאנוכיותו, המורכבת ממרכיבי הישרדות כקנאה תאוה וכבוד) יחס דומה לכלבו כלשכנו ולמכוניתו. מכנסיו, נעליו, מאכלו יזכו במלת היחס ,,שלי" באותה כוונה כילדיו, בן או בת זוגו. הנעל שלי, הסנדוויטש שלי,הבעל או האשה שלי, הבן שלי. מכאן הציפיה, התביעה לניטרול היחס האישי לדעות. לא נאה, ולא מן הראוי להזדהות עם רעיונות, ובעיקר עם ערכים. דווקא ביטויים אלה חייבים להתלוות במשפט מקדים, כ,,נדמה, אולי, ויתר מלות ספק שהיחס האישי נעדר מהם. על מכונית מאובקת ומכוסה בבוץ לאחר נסיעה ביום גשום, נכתב באצבע על שימשת המכונית: רחץ אותי, אני עצובה ומושפלת. על זה קונן נביא השם, ,,זובחי אדם-עגלים ישקו". מכאן שייחוס הכינוי אחר-זר הוא תולדת האגו המרוקן מאיכותו האנושית. מכאן ועד הראייה טבח המונים, כסטטיסטית-פוליטית המרחק קצר ומזעזע. לא מקרה הוא שתפיסה זרה לערך האנושי הופיעה עם הופעת החברה הטכנולוגית, שהפכה את המוסר לערך קטגורי (קנט) מנותק מן הסובייקט האנושי, מיחסו האישי, מהזדהות, מרחמים.

חסד לאברהם.

      חז"ל מונים את שלבי התהוותו של ידיד השם, אברהם העברי, שזכה לכינוי זה בזכות היותו מנותק מן ההשתייכות המשעבדת של האגו ,,כל העולם מעבר מזה ואברהם מעבר מזה". אברהם יצר ביוזמת בחירתו את השתייכותו לבורא העולם. הביטוי שיצר להשתייכות זו היה בכוון האנושי דווקא. כך באה מדת החסד לעולם. במידה זו בא לידי ביטוי כשרון ההזדהות האישית עם הזולת. היכולת לחוש את צרכיו של הזולת ברגישות ובהכרה העולים על היכולת לחוש את צרכי הקיום העצמי. בהיות מקור האני המנתב את הרגשות האנושיים, עמדתו מממד הגובה ושיפוטו האובייקטיבי הוא הקובע למי מן השניים, האני או הזולת, זכות הקדימה. אהבת ה' חובקת את ידיד ה' ואת יציר כפיו, הנושא את נוכחותו של בוראו בעולם. חסד הנו היכולת להזדהות אישית עם הזולת. הזדהות המונעת את הופעתו הזרה של האחר, הופעה שאינה זוכה לתשומת לבו של האני אלא של האגו העויין, המרחיק את האחר אל מחוץ למעגל האנוכי. אחר, הזוכה לתשומת לב שלא מן הלב אלא מן החוץ הטכנולוגי, מן המקור של החוק, של חוקי המשחק הכלליים. האחר הנו פרט בהשתייכות שאין בא איש. השתייכות שמשתוללת בה המסה הכמותית. שחוקיה אינם כפופים לעקרונות של השיפוט המוסרי, ואין להם שיג ושיח עם הביקורת האישית. שיפוט הנוצר מלחצים והתרשמויות שביד המקרה, ומהלכי רוח זרים. המרגלים שהיו ,,כולם אנשים" קיבוץ מיקרי של אנשי איכות שהתקבצותם למשימה הפכה את כולם לקבוצה מטושטשת זהות אישית, קבוצה הנתונה ללחצי הישרדות בלבד משום שעד למשימה זו לא נמצאו כפופים למשימה קולקטיבית מדינית. ראשי שבטים, שלטון יחיד על שבט מוכר של יחידים הקרובים לליבם, והנה הוטל עליהם תפקיד כלל מדיני. מצב שלא עברו בו התמחות, ניתק אותם מעצמם, משיפוט עצמי, ממקורות הערכיים של האני. ניתוק מבטחון בהקב"ה, מן ההבטחה הא-לוהית לאבות שהלכה והתפתחה לכוון הגובה. מברית אבות לברית סיני. ממצב חברתי של גיבוש העם בנס הגאולה מבית עבדים. מקריעת ים-סוף למתן תורה בסיני, הלכו ונתגבשו לעם השם. לברית סיני שעסקה בהשתייכות של חירות, בהשתייכות שאין מקורה בלחץ מן החוץ של הכמות, אלא במשיכה מן הפנימיות האישית אל ממד הגובה, אל מקורה העליון. ברית הכוללת את האני החובק באהבה, בבחינת ,,ואהבת לריעך כמוך", את האני העצמי באותה מידה שאיכות האני מצויה גם בזולת, באחר ההופך לזולת, לחבר, לריע כלבבו.

      אצל המרגלים הפך חסד זה שגדלו וחונכו על ברכיו, ל,,חסד לאומים חטאת". לפתע נתיראו מגורם הכמות; הם ענקים ואנו כחגבים. מכמות וגודל ,,וישאוהו במוט בשניים". כמות שנראית חזקה כלפי חוץ אך רפויה ורכה מבפנים, הכניסה מורך בלבבם. לפתע נשכחו מהם שתי הבריתות שהן אחת, ברית אבות וברית סיני. רק יהושוע וכלב, שמרו על השתייכות לחרות והצליחו לעמוד בפני הרוח הזרה שנשבה ,,בכולם אנשים". יהושוע בזכות ברכתו הוראתו של משה אל ממד הגובה ,,י-ה יושיעך מעצת המרגלים" וכלב שהלך להשתטח על קברי האבות על מנת לחזק את ההזדהות האישית עמהם.

      על השאלה כיצד ידע משה שעצת המרגלים תהיה רעה, מן הסתם ביודעו את סכנת הלכידות הכמותית שנתלכדו בשליחותם, לכידות שהעמידה בסכנה את ייחודו האיכותי והערכי של כל אחד מהם. בסכנה זו דנה פרשת שלח. סכנה זו תמידית ומתמשכת, בהיות מקורה בנטיה טבעית ממקור ההישרדות, חייב האדם לשקוע על חירותו האישית, על ייחודו המקורי היקר לו, לשקוד על שייכות חירותו לממד הגובה, ולנהוג זהירות מתמדת בנטיה לניתוק החירות מן ההשתייכות. לפיכך נקבע העונש החינוכי המתמשך כבכיה לדורות, כל עוד אורבת לאדם סכנת הניתוק בין ההשתייכות והחירות. כך בנוגע לערך של ,,עם ישראל" כמנותק מתורת ישראל. כך ביחס לערך הלאום, חוק שקבעה החברה שלא מתוך זיקה הכפופה למקור הסמכות העליונה. כך ביחס לסמכותו של המלך  ברגע שאינו כפוף לסמכות הא-לוהית, וזאת משום שאין האני, מקור האיכות הא-לוהית שבאדם, יכול לקבל עליו מקור סמכות מן החוץ. כך פקודת מלכות שאינה משתייכת וכפופה לסמכותו של היחיד השואב את סמכותו מן הגובה היא מלכות פשיסטית, של הכלל, שבעוצמתו הכמותית מנסה לדרוס ברגל גאוה את חירותו של היחיד, חירות המשתייכת למקור האיכות מן הגובה. בפרשת קרח תופסת ההפרדה בין חירות היחיד מן ההשתייכות אל הכלל היבט חדש, שאינו עוסק במדיניות חוץ אלא במדיניות פנים.

על מקורותיה של תופעת המחלוקת.

      הגמרא במסכת סנהדרין ק"ט: ק"ו. מעמידה את מחלוקת קרח ועדתו על המתרחש ברשות היחיד דווקא. והרי נאמר ביתו זו אשתו. וזוקפת את התוצאות לחובת האשה, כמאמר הבריות, חפש את האשה. און בן פלט שהיה ראש הסנהדרין, אדם חשוב היה ונשבע להצטרף אל המורדים במשה. אמרה לו אשתו. שב בבית ואל תצטרף. שהרי מכל מקום לא תצא מרוויח מן המהומה. אם משה ואהרן ינצחו, ינחילו את התפקידים למשפחתם. ואם קרח וסיעתו תנצח, יטלו את השלטון לעצמם. אמר לה, ומה אעשה, שהרי כבר נשבעתי לצאת עמהם. אמרה לו: יודעת אני שאנשים יראי ה' הם. שומרי הלכה ומקפידים על קלה כחמורה. אסתור (אגלה) את שערות ראשי ואשב בפתח הבית. והיה כל הבא לקרוא לך, יראני שאני סתורת שער, ירתע ויחזור על עקביו. ואכן, כך היה. בין כך ובין כך, הספיקה האדמה לבלעם. כך הצילה אשתו של און בן פלט את בעלה בחכמתה. לעומתה הסיתה אשתו של קרח את בעלה, אף על פי שכבר העידו עליו חז"ל שפיקח היה, ולמה נשמע לעצת אשתו, משום שהשתמשה בטעונים שיש בהם מן ההגיון הצרוף. הגיון הנשען על שיטה מכאניסטית פילוסופית ללא ערכים וללא איכויות ממקור היראה.

      טלית שכולה תכלת החייבת היא בציצית שיש בה פתיל אחד של תכלת. בית מלא ספרי תורה החייב הוא במזוזה, ועוד ענינים שבשיקול ההגיוני הצרוף. קרח נתפתה משום שהיה הוא שהניח את היסוד לערך של הכמות, הגדול מערכה הכמותי של האיכות. ההתרשמות מן החוץ, התרשמות שאינה מתייחסת לערכיה של האיכות, הגודל המרשים בעוצמתו מסתיר את חכמת המסכן. כל העדה כולם קדושים, ומתוך כך, הכמות הופכת לאיכות ,,ובתוכם ה'." לא מעליהם. אין העדה, ההמון, מחוייב לסמכות אחרת מלבדו. העם, הציבור, המלכות, הם הריבון, ועל פיהם ישק כל יחיד. והיחיד, תהיה מעלתו איכותית ככל שתהיה, אין בכוחו להתמודד עם ריבונותו של העם. ,,כמה חיילים יש לאפיפיור, התבטא בזלזול הרודן, הנושא בו בעצמו את התחושה של עוצמת העם כולו. באה התורה והופכת את הקערה על פיה ומתארת את גורמי הסיכסוך המתרחשים דווקא ברשות היחיד. ברשות הנשלטת על ידי האשה, עקרת הבית. ללמדך, שהתקלה החלה בניתוק שבין ההשתייכות לבין החירות. בין רשות היחיד, משכן האיכויות, לבין רשות הרבים, ניתוק שעשאם עוינים זה לזה. ניתוק שהשאיר את רשות הרבים ללא פרטים איכותיים. ללא בחירה מתוך שיקול דעת, שברשות היחיד מקומה. משה לא הותיר מקום לספק. לעומת טענתו של קרח שכל העדה כולם קדושים, טוען משה ,,האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף". לאמור, האמת אינה שייכת לרשות הרבים. יש, אם כן, לחפש את סיבת המחלוקת ברשות היחיד שניתק עצמו מרשות הרבים, מן האחריות לכלל, מן הערבות ההדדית. כמאמר חז"ל ,,עינו של קרח הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט." ידע קרח שמעשיו מסכנים את כל העדה, ולא נרתע משום שהאמין שהוא עצמו נמלט מן הסכנה. והיכן אחריותו לכלל. ללמדך שהניתוק בין האיכות והכמות, ניתקה את איכותו של האני והטילה אותו להשפעתה ועוצמתה הכוחנית של הכמות. כמות שנותרה לשימצה מדור הפלגה, שהיו אב מלאכה בכמות. שהגמרא במסכת סנהדרין דף ק"י מחלקת לשלוש קבוצות של שטות. וכולם טעו בהעדפתה של הכמות ואף ייחסו לה עקרונות פילוסופים. עמד הקב"ה והפיץ אותם על פני כל הארץ והתפוררה הכמות לחלקיקים זעירים שאין בהם כח להשחית. בלבל את שפתם של האחרים, כך נתבלבלה עליהם הריבונות ממקור הקטגורי של ההסכמה הכללית, ואת החוצפנים שבהם, שסברו שיש בכמות לנצח אף את המקור העליון של האיכות הפך לשדים ולרוחות, דהיינו, לכוחות שאין בהם אחיזה במציאות של מימוש האיכות. תגובתו של משה היתה לשכנעם בריבונותו של המקור העליון. בעונש, ,,אם כמות כל האדם ימותון אלה" אלה שהוציאו עצמם מן הכלל, שניתקו את חירותם הפרטית מן ההשתייכות המוסרית לציבור, ימותו מות שאינו שייך לנורמה המוכרת, עונש שאין בו מן הנורמה הכללית, אלא כולו נברא עבור היחיד הסוטה. מות שנברא עבורו בלבד. משה מוסיף ללמדם לקח ,,בוקר ויודע ה' את אשר לו.. ואת אשר יבחר בו יקריב אליו". ה' הוא הרבון היחיד והוא הקובע את סמכותו של היחיד.

       עוצמתו של העם, עוצמת המחלוקת איננה לומדת לקח ושורדת למרות העונש הכבד. עד כמה גדולה עוצמתה. שלא בתגובתו החריפה של הקב"ה במקרי מרד ותלונות קודמות, שרד המרד אף לאחר מותם של עדת קרח. ויילונו כל עדת בני ישראל.. על משה ועל אהרן לאמור, אתם המיתם את עם ה'. שערו בנפשכם את גודל החוצפה ואת סכנת הניתוק בין ההשתייכות והחירות. לא נאמר העם, שהוא השוליים, הערב רב, אלא כל עדת בני ישראל, מרד הכמות שהרשימה וסחפה גם את הטובים, הוציאה אותם מרשות היחיד והשליכה אותם כפגרים מתים אל ערמת הנספים. על כך מגיב ה' בעוצמת קצפו ,,כי יצא הקצף מלפני ה'. החל הנגף!" אין עדה הבנויה מכמות ריקה מאיכויות ראויה לרחמי שמים. כאן החל הנגף בהמון הנבער והריק מערכים. המון שהפך לכמות מספרית, סטטיסטית. אסון מתמשך פרי באושים של מחלוקת בין איכותה של רשות היחיד לכמות המתגלמת ברשות רבים המתכחשת ליסוד האיכות של היחיד, שעליו היא בנויה.

      הגמרא במסכת נדה מביאה אימרה מפי רבי שמעון בר יוחאי הטעונה הסבר: ,,שלושה דברים הקב"ה שונאן, ואף אני איני אוהבן". וכי לא די לו לתנא הקדוש שהקב"ה שונאן. לשם מה ראה צורך להוסיף גם את דעתו. יש לציין שדעתו אינה חופפת לחלוטין לדעתו של מקום. הקב"ה שונאן. אני, על כל התנערותי מן האיכות הערכית השלילית, או עם היעדר האיכות ממעשה שצניעותו מפוקפקת, ליתר דיוק, איני יכול לשנוא אלא חש אני רק היעדר יחס חיובי של אהבה. מכאן שדעתו של היחיד, היונק מאיכותו של האני, אינו יכול להתעלם מתחושתו הפרטית ולהשליכו לערמת הגרוטאות של המכשירים המכאניסטים נעדרי התוכן האישי, של אנשים שהשליכו ארצה את דעתם האישית והפכו לעבדים נרצעים הנשלטים על ידי מערכת כפייתית ריקה מאיכות הבחירה. כך מן הראוי לאדם לכבד את השתייכותו למקור העליון מתוך השתייכותו למקורו הפנימי, ולא מתוך ניתוק ממקורו שלו. כאן מאידך, טמון מקורה של המחלוקת שלא לשם שמים, המנתקת את ההשתייכות לשמים מן החירות האיכותית של הפרט. יש לציין שמחלוקת מעין זו הורסת, אף אם כוונתה לקנאות המתכחשת לצרכי הפרט, כשם שהיא מתעלמת מצרכי הכלל. אף אם היא מופיעה במסווה של כוונות טובות, אין היא ראוייה להיקרא מחלוקת שהיא לשם שמים.

לסיכום.

      אמרתו של הרס"ג ,,אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" מבהירה את הסתירה הנוראה שבתופעת השנאה העצמית שנראה שאין חמורה ממנה בעקבתא דמשיחא שלנו. ,,הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". מכאן שמכת האנטישמיות ירדה על ישראל משמים, וככל מכה יש בה מן התרופה, ולא באה אלא לטובתנו. על מנת להפיק ממנה לקחים, תרומת האנטישמיות המורה על רשעותם של הגויים, ואין ללמד עליה כל זכות, שמרה על גיבושו של העם המפוזר והמופרד בין העמים, ויש בנו חיסון נגדה. לא כן הדברים במכת האנטישמיות שמקרבנו. גל האנטישמיות הגואה בעולם ניזון ממקורות יהודיים בעיקר. מה מקורו? נראה שניתוק העם מן ההשתייכות למקור הא-לוהי, והנסיון לגבש עם חדש ללא זיקה לערכים ולממד הגובה, הנסיון לבנות עם על יסוד גאוגרפי לאומי חברתי שיסודו הוא האמנה ההדדית-הדמוקרטית, בנסיון זה טמון זרע הפורענות. הנסיון לכפות על האני הא-לוהי של היחיד את הריבונות הממלכתית, הוא שורש הרע. נסיון שלא יצלח הוא הנסיון לנתק את היחיד משורשיו הרוחניים ולכפות עליו חוק ממקור זר לשורש נשמתו. כפייה זו, אף שלא בהכרה, הופכת את היחיד לאחר, לזר, וכך יחסו לחברה שהפכה לריבון שבכפיה. רק חוקי התורה יש בהם כדי לגבש את היהודים לעם. ההרס של השנאה העצמית הם ניצני הקריסה של הנסיון לבנות ולגבש ציבור שלא על יסודות התורה. כך לא יצלח הנסיון לקבל גר שמקבל עליו טקס פורמלי של השתייכות לעם ישראל כל עוד אין הוא חש הזדהות ומעורבות אישית הלכה למעשה לקבלת המצוות כולן. הגר לא יצליח להסתופף תחת כנפי השכינה, כשם שבן לעם ה' שבגד באיכותו הא-לוהית יושלך אל מדבר העמים, וסכנת ההתבוללות האוכלת בכל פה את העם, תוכיח. אין עם ישראל יכול להתקיים בכוחות עצמו, אלא בזכותו של היחיד מישראל. בידו של היחיד מפתח האיכות. כיום יותר מאי-פעם, כוונתו של היחיד היא הקובעת את מעשה המצווה. גם יצר הרע דעבודה זרה איבד את צורתו האובייקטיבית ועבר לשכון בין פתחי לבבו של היחיד.