פרשת ראה תשס"ב.

 

                                        התמקדות  בפנימיות  הקיומית.

 

      העניין הכפול שמגלה האדם בניגודים ההפכיים, בענינים שברוח ובצרכי החומר מהווה מקור לא אכזב של סכסוך עם עצמו ועם המציאות הקיומית כאחד. לאמיתו של דבר, הצצה אל עומק הבאר שבה מתרוצצים צרכי האדם, על הרגישות והריגושים, על הפחדים הקיומיים הנאבקים בחירוף נפש על מקומם לעומת צרכי היצירה המחליפים חובה בהנאה והנאה בחובה, מקלקלים את ההנאה ומקיפים את החובה בחיל משמר משתק של עצבים מתוחים, בצורה של דאגה המקלקלת כל חלקה טובה של הנאה, דאגה בצורת אכפתיות שלא במקומה, רגשות אשמה על מעשי ידיו ועל מעשיו של הזולת. הפרט יוצא מחוייב על מעשי הכלל ללא כל יחס של סיבה ומסובב, ללא הגיון מעשי, הצצה זו אל תהום שורצת נחשים ועקרבים היתה הבור שבו השליכו האחים את יוסף על שהתעבר על ריב לא לו ובחש בקדירתם. הרי לך המחשה למה שעוללתה בהתענינותך הבלתי מרוסנת בענינים לא לך. כך יראה עולמך, ללא התמקדות בחובתך בעולמך. כך האחים שתפסו גם הם תפקיד של מחנכים ומורי הוראה ושכחו כנראה את חובתם, כאחים, לאביהם, ואת ההרס והחורבן שמעשה ,,חינוכי" זה עלול לעולל למשפחה הרבתי ולעתיד השבטים וייעודם בעתיד. באחת, על האדם להציב לעצמו גבולות של התענינות, של עיקר וטפל, של יחסו לעצמו, לזולת ולחברה. כיצד ישליט האדם סדר בדאגותיו לבריאותו ובאותה עת גם איכפתיות לבריאות יקיריו, בני ביתו, בעוד האחריות למחייתם, לשמם הטוב, לעתידם משבשת את התמקדותו בחובותיו כלפי הבורא, חובה הממלאת את עולמו הקיומי תוך שהיא חודרת אל פרטי הפרטים של צרכיו החומריים והרוחניים, החברתיים והיצירתיים. ללא רגע של נחת ושלוה. יסורי מצפון ממררים את חייו, פחדים מאיימים עליו מכל עבר.

      למזלו אין האדם יכול לדהור על יותר מסוס אחד. להתמקדות נטיה לשלוט בעת ובעונה אחת בענין אחד בלבד. גם מלאך אינו יכול לעסוק בשתי שליחויות. שמא תאמר, מלאך כך, אדם לא. למלאך חסרה בחירה חופשית, אין הוא נרדף על ידי יצר הרע, המלאך פטור מצרכי הקיום, מכאן שהאדם דווקא, הוא הסובל ממבוכת ריבוי ההזדמנויות. כאן באה הנטיה לצמצום והתמקדות בדבר אחד לברכה ומצילתו ממבוכת הריבוי. אך אין די בכך כדי להושיעו מן המבוכה.

      למען הברירה הטבעית בא התנא דמסייע בדמות משחק הפיצוי בין המשיכה אל הקרקע לבין הנטיה לשמים. האגדה מספרת על כסא שלמה שהיה כולו ניסים גלויים. לא היו אלה מצבור מקרי של ניסים אד הוק. כסא שלמה שנראה כיצירה של מכאניקה אומנותית היה לאמיתו של דבר מפגש מושלם בין הרוח והחומר. סמל לאידיאל היהודי של עולמות המשלימים אלו את אלו. כתרו של שלמה היה כה כבד, שלא היה בכוחו של בן תמותה לשאת את משקלו. והיה הכתר נמשך אל-על על ידי כוחות עליונים ומתישב ללא כובד על ראשו של המלך החכם. כך היו חיות הזהב מגיבות כנפשות חיות ונבונות נוכח נסיון בעלי הדין להערים על המלך היושב על כס המשפט, שואגים ופוערים מלתעות מאיימות. סמל לאחדות הסימביוטית המובנית בבריאה שעה שהיא ממלאת את ייעודה הקדוש.

האדם תחילה.

      ברכה וקללה מייצגים את כוחות הרע וכוחות הטוב השוררים בעולם, בכל מקום, ולו הקדוש כארץ הבחירה וכמקום המקדש. אין אתר פנוי מהם, משום שאין הם מרחפים בחלל הריק של האובייקט, אלה מצויים בפנימיות האדם. יותר משהמקום קובע את האדם, קובע האדם את מקומו. ואיזה הוא חכם, המכיר את מקומו. ההתרחשות של הטוב והרע נעשית בליבו, במוחו, האני, מקור האיכויות, הוא המופקד על שליטה בהם. מן הסובייקט אל האובייקט. אור החיים הקדוש מתאר את שלבי המסלול: ,,וידוע כי שרו של אדום הוא ס"מ, הוא שטן, הוא יצר הרע (בב"ת ט"ז.) ועליו העיד הכתוב כאן י"ט, י"א ואמרי כי יהיה איש שונא, כי אין שונא לאדם כיצרו הרע והוא מקור השנאה לרעהו".. אור החיים י"ט, י"א.

      ההתמקדות בפנימיות, העבודה על המידות, ההכרה בפעילות היצרים אינה עיקרה של עבודת ה'. משום שהתמקדות זו עלולה להרוס את המירקם העדין של ההתמקדות בא-לוהים ,,בכל דרכיך דעהו והוא ינהל אורחותיך". לאמור, אין באדם יכולת לארגן, לווסת ולהתמודד עם מרחב כה מקיף של התייחסויות אל הא-לוהים. גם פנימית, גם חיצונית – חברתית – מעשית, וגם רוחנית. קדושים תהיו – פרושים תהיו, בבחינת התרחקות מן הענין בחומר ובמעגל הקיום בכלל, תוך התמקדות בביטויים הישירים: תורה ומצוות, רוחניות צרופה. מצד שני חובת קידוש החומר, דורשת התייחסות אל המציאות המעשית דווקא. התייחסות החברתית, כלפי הציבור, גורמת להזנחת הטיפול באני, בבני הבית ,,ומבשרך אל תתעלם" ,, חייך קודמים."

      באשר לאיכות ההתמקדות השונה מאדם לאדם, בעל הנטיה לחובה, מתאפיין על ידי התמקדות אינטנסיבית, חריפה ההופכת למקדחה העלולה לקרוע את מירקם ההתייחסות ולקדוח חור בכלי המחזיק את מרכיבי האישיות שיעברו דרך הפירצה ויאבדו במרחבי הנשייה. נוורוזה כפייתית אובססיבית, חיטוט עצמי בלתי פוסק, משוגע לדבר אחד, התעלמות מחובות וממצוות שהזמן גרמן, עד לאיבוד שליטה, מחמת דאגנות יתר. סגירות צרות אופקים עד לניתוק ולאיבוד הקשר האישי עם עצמו ובין עובד ה' לבוראו. איבוד האפיק האישי וצעידה בדרך של מצוות אנשים מלומדה, תביא לדוגמאתיות, לדמגוגיה ריקה מתכנים אישיים וריגשיים כתגובת נגד. התמקדות מכאן והתרוקנות מכאן.

      בפרשתנו מצביעה התורה על הבדלי מהות בין ההתמקדות בארצות העמים להתמקדות בארץ הקודש. ,,אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים.. את אלוהיהם".. ההתמקדות באחד. מונותיאיזם, כתחליף לריבוי אנפין, לעבודה דרך האובייקט, דרך האובייקט המתנשא בכוחו הכמותי, המתבלט, העושה רושם במיוחדות, על ההרים הרמים, על הגבעות ותחת כל עץ רענן. אין עובד ה' צריך להמתין לגירויים מן החוץ. יוזמת הבחירה מתוך חשבון הנפש, עבודת המידות אינה תלויה בהתרשמות שיטחית מן החוץ. אין הכוונה לביטוי סובייקטיבי חסר אופי מוגדר כעבודת ה'. ,,כי אם אל המקום אשר יבחר ה': מכל שבטיכם לשום את שמו שם.. והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם".. ,,לא תעשון.. איש הישר בעיניו". ריבוי הבמות, ריבוי צורות הביטוי בעבודת ה' היא מסכנת את ההתמקדות האישית כשם שניתוק העבודה מכל ביטוי חיצוני תהפוך   את עבודת ה' לפולחן האני התלוש והמנותקת מכל התייחסות לאמת האחת. ההתמקדות בצרכים האישיים, בתאוות, תבוא על פתרונה דרך ההקרבה במקום הקדוש. דרך המצוה תבוא אל פתרונה ה,,חציו לכם" דרך ה,,חציו לה'", לא זה בלבד ללא זה. אין האדם דואג לעצמו אלא דרך זולתו. הדאגה לזולת תספק גם את הצורך לספק את צרכי האני. ורק בצורה זו רשאי האדם לספק גם את צרכיו. חייך קודמים לחיי חברך רק במקרה קיצוני המסכן את חייך שלך. בכל מקרה אחר, הדאגה לעצמך רשאית לעבור רק דרך הדאגה לזולת, המנטרלת ומשחררת את האני מהתמקדות אנוכית נוורוטית ומעניקה פרספקטיבה של ממד הגובה, ממד ערכי לדאגה לעצמך. ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כמצוה בלבד ולא כהתמקדות אגואיסטית. לאמור, דאג לעצמך כשם שאתה דואג לזולתך. כשם שזולתך אינו שלך, כך גם אתה אינך שייך לעצמך, שניכם שייכים לבורא העולם. השיחרור מהיותך שלך ישחרר אותך מאינסטינקט ההישרדות הפועל רק על ידי גירויים מן החוץ ונרדם בשמירה בשעת שיגרה.

      היסורים וההתייחסות אל עצמך כאל פקדון, אינך שייך לעצמך ועליך להקדיש תשומת לב מצד האחריות לאדון הכל בעוד שתחושת הבעלות נוגדת לקבלת יסורין באהבה ומביאה לזלזול פרדוקסלית ברכושך הפרטי. כאמור יסורים באו להזכיר לך שיש לך שותף שעליך לשמור על קשרי שותפות עמו, וכשאתה מזניח את עצמך, כועס השותף השני. גם ההתמרמרות על מי שההין לחדור לרשותך הפרטית ולעשות בה כבתוך שלו גורמת למרי, בעוד שהמחשבה על הזנחתך את חלקך בשותפות תעורר אותך לתקן ולכפר על מחוייבות שזנחת.

      אתה יושב בארצך מעשה בעל בית, משנה, מזניח, הורס כחפצך, ואתה עלול לזלזל בתפקיד הקדוש כשותף לבורא עולם, תנאי ארץ הקודש ניתנו לך אך ורק למען מלא במדויק את מצוות ה' ולא לרפד לעצמך מקום לנוחיותך האנוכית. למען לא תשכח זאת השתנו התנאים, גם כאשר ירחיב ירחיב ה' את גבולך, ותהיה רשאי למלא תאותך, ,,כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר" ,,לימדה תורה דרך ארץ שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר". מדוע מתירה כאן התורה בשר תאוה, ההגיון המוסרי יטען שדווקא נסיון העושר דורש זהירות יתר. במדבר נאסר עליהם בשר חולין ונענשו על בשר תאוה.

      לפי הרמב"ן בא הכתוב להזהירם מעיסוק פרטי בעניניהם כל עוד לא מילאו חובתם בבואם לארץ, לכיבוש ולחלוקת הנחלות. ,,כי מיד לאחר שכבשו וחלקו, הותר להם בשר תאוה" (רמב"ן) לפי אור החיים ,,בא להתיר מה שנאסר במדבר לאכול זולת זבחי שלמים, והטעים טעם ההיתר בנועם דבריו, ואמר כי ירחק, לזה אמר ואכלת בשעריך, ואין צורך להביאו למקדש" רוצה לומר, לאחר ביאתך לארץ ולאחר מילוי התחיבותך לשותפך העליון, בבחינת חציו לה', תשלום חובך לשמים יפה להתיר לך בשר תאוה, לאחר ששילמת עבורו. תאוה לפי זה היא ביטוי לאגו המנותק מן האני. האגו המחוייב לאני אינו חפץ עוד בהפקרות, והוא מקבל את חלקו לאחר ששילם את חלקו לגבוה. תאוה במקרה זה אינה עלולה לפתותו בהפקרות משום שהיא צמודה לחובה. הנאה הצמודה לחובה היא לגיטימית.

      שטח הפקר מפזר ומבלבל. הנאה הצמודה לחובה ממקדת. שומרת על סדר ההתייחסות לעצמו ולמציאות. אין עינה של תורה צרה בהנאותיך כשהיא מכניסה אותך בעול תורה ומצוות. ,,למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'" רק אם תתמקד בעשיית הישר בעיני ה', תהיה בידך אמת מידה השומרת עליך מן הבלבול והרס ההתמקדות. התמקדות מקיפה ומאחדת חובה והנאה תוך הכנסתם למסגרת ולכוון א-לוהי אחד ומשלים.

איסור אכילת דם.

      מקשה הרמב"ן: ..אבל הלשון שאמר ,,רק חזק לבלתי אכול הדם" אינו מתישב לי בכל זה, כי מה חוזק ואומץ יש בהזהר מן הדם" וענה מה שענה שחיזוק זה היה צריך כדי להשתחרר מהשפעת המצרים שייחסו לדם השפעה מאגית הכרוכה בשדים ורוחות. ולפי פשוטו של מקרא נראה שהדם הוא הנפש, הוא המסמל את יצר הקיום, את אינסטינקט ההישרדות הקרוב לליבו של אדם בבחינת ,,ומבשרך אל תתעלם", ציוותה התורה להרחיק יצר זה של הישרדות ולשים מבטחו בה' השוקד על שמירתך, ואין אתה שייך לעצמך יותר מן הזולת ולכן אינך מצווה לשמור לעצמך אפילו את הדם. ,,על הארץ תשפכנו כמים" ,,ודם זבחיך יישפך על מזבח ה' א-לוהיך.

      ,,כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' א-לוהיך". לאמור, עיני ה' א-לוהיך, דרך עיני ה' א-לוהיך, דרך ממד הגובה תשקיף על מציאות קיומך ותכרכנה עם עבודה ה' א-לוהיך ובזאת תינצר מן הבלבול והפיזור, ומן ההתמקדות המנתקת מצד שני. ולא תוסיף ולא תגרע ממנו. הוא ידאג למצבך שלא יהיה בך אביון, ואם גם לא יחדל אביון מקרב הארץ, הרי ראיה והוכחה מכאן שאין מצב של עוני ומחסור מחמתך, מחמת היעדר חכמת המעשה וזלזול מצידך, אלא הכל מסיבת המסובב כל הסיבות ולזמן לך לקיים מצות צדקה. ללמדך, אין למצב ק'ומי סיבות טבעיות מחמת הכוחניות שבטבע, אלא סיבות ממקורו של ממד הגובה לזכותך במצות צדקה ולזמן לך נסיון במסגרת חיים ערכיים. והכל מאתו יתברך, ואין כל צורך למרר לעצמך את חייך מתוך התמקדות בדאגה הארורה. רק התמקדות בבחירה תעניק לך הגה מנווט בים הסוער של הקיום.

התפילה.

      שואב אבק האוסף את כל חלקיקי הקיום השקועים במ"ט שערי טומאה ושואב בתנופה אחת גדולה של תשוקת הדביקות מלמטה למעלה, אל ממלכת השמים, שבכל הדתות היא ניצבת בניגוד משווע לפכים הקטנים של העולם השפל. שם למעלה, מנסות לפתותך הדתות, גן-עדן של כלום. רק תפילה ודביקות ב.. כלום. בממלכת השמים של היהודי נדחסים ומוצאים את מקומם כל יצורי עולם ודרי אדמה. א-לוהים אוהב, אב רחמן, לבו וידיו פתוחות לקבל את השבים אליו, על כל המשאות הכבדים הרובצים ומכבידים עליהם. מרופא חולים, מחיה מתים, מטפל במשאם ומתנם, ואינו דוחה בקשתם. גבורות השם מתייחסות ומכילות את כל צרכי האדם. שם מקורם לאמיתו של דבר. שם שרושם בקודש. מכאן הזכות והחובה להזכיר צרכי קיום ובקשות בתפילה, לא רק בפשטות, על מנת לקבל, אלא, בעיקר, על מנת להחזירם לשרשם האמיתי, בבחינת גאולת הניצוצות, דרך התפילה זוכה האדם למבט מגבוה, המעניק יחס נכון ומחודש למה שחשוב באמת  ומה שמיותר ואסור לבזבז עליו אנרגיה, דאגה ומפח נפש.

      עשה למען שמך, עשה למען ימינך. ונפשי כעפר לכל תהיה. אני שלך ושלי שלך. וחזר הסדר לקיום בטהרה כביום ברוא א-לוהים ארץ ושמים. לבורא עולם לב רחב ומתאכסנים בו יצורי עולם. כל מה שיש להם פה, יש להם שם למעלה. ואיש לא יוכל לקחת ממך כאן מה ששייך לך שם. נראה לפי זה שמיסודות התפילה לבקש מיודע מחשבות לסייע לארגון ההתייחסות על פי סולם עדיפויות מתאים למתפלל, לכוחותיו הרוחניים ולאישיותו המקורית ולהצילו מבלבול ההתייחסות אל צורכי הקיום שאינם תלויים בו ואינם בתחום ההשתדלות שלו.

 

                                           ,,השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך".

 

 

 

Home

פרסומים והוצאה לאור
מאמרים
על המכון
מונחים והגדרות
צור קשר
פרשת שבוע
תמונות
ישיבה
פורום