פרשת פנחס תשס"ב.

 

                                   מסגרות  וכלים  בעבודת  ה' , ובלעדיהם  אצל עובד ה'.

 

מהותו של קנאי.

      ,,לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן". סנהדריה פ"ב:

      הקנאי אשר קינא לא-לוהיו ונקם את נקמת ה'. הקנאי הוא עובד ה' הדבק בקונו תוך עקיפת המסגרת והכלים הקבועים שנועדו לבטא את עבודת ה' המעשית, ושאינם מכוונים את רחשי לבו של העובד ואת הקשר האישי בינו לבין קונו.

      אדם בא לעולם הישר אל מבנה מסובך של מסגרות שחלקן בלבד הופך במרוצת הזמן לכלים, כלי ביטוי, וחלק מצומצם מכלים אלה בלבד משמש כביטוי אישי ליחיד. כל היתר, המסגרות והכלים שאינם עשויים על פי מדתו של היחיד, עלולים לשבש את מסלולו של היחיד, בבחינת כל המוסיף – גורע. מבחינתו של היחיד, אין צורך במסגרות כלל משום שדבקותו בבוראו בוקע מפנימיותו האיכותית הצומחת ועולה מן הגרעין הא-לוהי שבנשמתו. קשר אינטימי שאינו שייך לעולם העשייה על מסגרותיו המגושמות. מעקרון איכותי זה נוצרת התייחסות סלקטיבית רגישה כלפי הסביבה, התייחסות הקובעת את תחושת הקיום, את הקשר של ההוויה עם העשייה. של האני דרך האגו. קשר של עשייה בלבד גורר את האדם על ידי גירויי החוץ להתנהגות זרה וכפייתית המוחקת את האני, בבחינת רשעים, בחייהם קרויים מתים.

      אצל הרשע תופסת תחושת ההישרדות של האגו את מרכז הזירה ומפעילה מערכת מכאניסטית כוחנית ריקה מתחושות פנימיות אישיות. מערכת המופעלת על ידי גירויי חוץ בלבד. אט אט נוצר קשר סלקטיבי אישי המפנים תנאים מן החוץ ההופכים לכלים אישיים כשן תותבת המתאזרחת ומתקבלת בברכת ידידות על ידי שכניה, השיניים הטבעיות עד שהיתה לאחת מהן. כך קשור התינוק בתחילה לאמו בלבד, כשכל יתר הקרובים זוכים לקבלת פנים עויינת ונפחדת. במשך הזמן מתרחב מעגל ההתייחסות גם ליתר בני המשפחה, קרובים ומכירים. תינוק שאינו עובר תהליך התפתחות סלקטיבי זה פגום בשכלו. כשם שמבוגר נטול יחס אישי לסביבה פגום באישיותו. על כך מופקד החינוך לנער על פי דרכו, חינוך המקבל הנחיות מן הצרכים, המתעוררים צרכי ההתייחסות לסביבה על פי דרכו של כל איש ואיש. חינוך גורף על פי כללים המתעלמים מצרכיו הפנימיים של היחיד, טוב לו שלא נברא משנברא. האמנם? כיצד יראה חינוך שאינו מכיל כללי משחק של אסור ומותר, חינוך שאינו מחנך למסגרתיות, להשתייכות למסגרות, לאידיאלים מוסריים, לאחריות כלפי החברה, הלאום, הדת, חינוך המטיף להפקרות, מונע את הצורך הבסיסי בהשתייכות, צורך שבלעדיו חש האדם מאויים, חסר יציבות וקביעות, ושאר יסודות המרכיבים את תחושת הקיום הבסיסית.

      לאמיתו של דבר אין תחושת קיום בסיסית זו מצויה באדם מתוקף היותו חלק מאין ספור היצורים הממלאים את הבריאה. מערכת ההישרדות אינה זקוקה למסגרות מיוחדות. די לה באלו הקיימות למכביר בעולם החומר. עונשו של הנחש העמיק וחידד את ההבדל המשווע בניגודו, בין האדם ליתר הברואים. למרות שמעונשו של נחש לקה גם האדם. קיצור חיי האדם ושיעבודו אל החומר המתכלה שסופו מות, מעטיו של נחש בא לו. הנחש, מזונותיו מצויים לו בכל אשר יפנה. בכל מסגרת של החומר יחוש כבביתו, לפי הכלל של הכל הוא לא כלום. כמוה כהטפה הדמגוגית לאהבת הכלל, העומדת ביחס הפוך לאהבה האישית כלפי הפרט, הזולת. קללת הנחש משמעה איבוד תחושת הקיום האישית, הפרטית. אין קללה חמורה מזאת. האדם לעומת הנחש יונק את תחושת קיומו מן הקשר האינטימי עם ה.?? , כאן נעוצה בעית הקיום האנושית. מה הוא הקשר, דרכו חש האדם את קיומו. נוכל לראות את שאלת הקיום מתמצית בחיפוש בלתי נלאה אחר קשר של השתייכות, של אחיזה במציאות מתאימה לצרכיו המקוריים של היחיד. אחר הידיד האחד והיחיד שנשמתו המיוחדת מעניקה משוב רגיש לביטויו המיוחד של האני. אחר גירויים מן הסביבה המהווים אתגר המפעיל את פוטנציאל היצירה הטמון ביחיד. במידה שמוצא היחיד תנאים מתאימים, באותה מידה משתתף האני בעשיה, ומתממש האידיאל הנכסף של "הלעשות" המבטא את ה"להיות", והעשיה הופכת לחוויה. בהיעדר הרמוניה בין תנאי החוץ לצורכי הפנים, מצב המצוי להוותנו בדרך כלל, מצטנף האני בטרקלינו הפנימי ומגן על עצמו במנגנוני הגנה של חרדות, עוינות עד לתחושת רדיפה ושאר מרעין בישין של נוורוזות כפייתיות המאלצות לשוא את האדם להתייחס למצבים שאינם מגיבים לצרכיו האמיתיים של האני. כך מתגלגל האדם בשני מסלולים מקבילים שאינם נפגשים. וגבה הר ביניהם. בתגובה יוצר האדם חומה בינו לבין המציאות כשהוא יוצר פילוסופיה סובייקטיבית דוגמת הענבים המרים. ובגדר של עבודת פרך, שהיא העיסוק שאינו מתאים לכישורי העובד. כאשר העשיה מנוגדת לצרכי האני. כך מוצא האדם את עצמו בעולם שכולו טוב מדומה, בעוד הוא שרוי בעומק המדמנה של עולם החומר והנתק ממרר את תחושת האני הזועק לביטוי במציאות של ממש, ואין. מכאן האתגר המרכזי של כל אדם למצוא לעצמו ביטוי על מנת לממש את איכותו המיוחדת. מתוך מפח נפש נאלץ האדם להשכיח את יגונו בסיפוק צרכי האגו המדומים ונפשו מרה עליו ובמסתרים תבכה.

      מצב קיומי אנושי אומלל ידוע והוא ספוג עלבונות  וביקורת לרוב. הכל מסכימים שהקיום אינו מושלם ואף רחוק מלענות על צרכי האדם, ואיש אינו יודע כיצד יוצאים מן הסבך ללא צעדי יאוש בלתי הפיכים. יסורי וורתר הצעיר של גיטה, תאוריה המיאשים של אין רנד מגיעים למסקנה פסימית המטילים ספק בערך החיים ומטיפים בצורה אבסורדית ובוטה למות בהתאבדות כהגשמה רומנטית לערך החיים. ואכן, רבו בני הנוער, החסרים עדיין תפיסה כוללת של החיים, והתאבדו בהמוניהם בהשפעתם ההרסנית של אותם ,,מנהיגים" שניסו להפוך את החיים למות ואת המות לחיים. תופעת ההתאבדות עצמה זועקת ברוב יאוש את האכזבה הכואבת מציפית החיים. שורש הבעיה נעוץ לדעתנו בניתוק ובהפרדה בין שני המסלולים. הרגשות הם המקשרים בין האידיאל לבין הגשמתו בעולם הממשות. קשר שעובר דרך האדם ורותם אותו למעורבות אישית ולתרומתו האנושית, המפיחה חיים בעצמות היבשות של מרכיבי הקיום בעולם העשיה המכאניסטי. מעורבות של האדם עוצרת את התנועה החדגונית המשעממת והמעצבנת של ההגיון מכאן לשם ומשם לכאן תוך חיפוש הנקודה המכרעת לשוא. ללא נקודת אחיזה בציר המאונך הבוקע מחביון הנשמה הפנימית ומקשר אל מקור האיכות השמיימית, ללא ממד הגובה, סובבים שני ממדי הקיום שעל פני השטח על צירם ללא תכלית וללא מטרה, בתנועה מכאנית החסרה הנהגה של תכנים ומשמעות. החסרה את התשובה לשאלה הקובעת את המשך הקיום. שאלת ה,,לשם מה".

       המעורבות האישית, היא הערובה לכוון המוליך אל הפתרון של משמעות הקיום. הרגשות מובילים ומארגנים את מרכיבי הערכים, הסייעתא דשמייא, ואת הרצון, הביטוי המובהק של האני ותמונת הקיום זוכה בבהירות שמיימית. בלעדיהם נראים התאוריות עמוסות האידיאלים כדוגמות שדופות המרחפות מעל המציאות ללא אחיזה של ממש וללא רושם על האדם המנותק, שגישתו למציאות מבולבלת ללא יכולת הכרעה. ככל שעומס הקיום מתגבר, כן מכביד הצורך בהחלטה, ובאין כל סיכוי להחלטה, מתקרב והולך האיום האפוקליפסי ומסתמן המשבר הקיומי חסר ההכרע. אל מול מחנה המדוכאים והמיואשים מחוסר ממד הגובה, ממד האמונה, מתייצב הקנאי ומתנשא בקפיצה שבהקרבה ומסירות נפש כשהוא מתעלם מעדת הזאבים הפוערים את לועיהם וחושפים עליו שיניים לטורפו. הקנאי נתלה באילן הגבוה של האיכויות השמיימיות וכופה על דרי מטה את הפתרון הא-לוהי. לפתע מואר המצב הדו – משמעי באור יקרות הדוחה את חשכת חוסר הוודאות בהחלטה חדה הקוטעת באבחת חרב אחת את המעגל הנצחי של הספקות, מנתקם מאחיזה כפייתית במציאות ומשליכם לאשפת ההיסטוריה. החולף מפנה את מקומו לנצחי. פנחס הוא אליהו שזכה לחיי נצח בקפיצת הקרבה משחררת. בורא עולם בכבודו ובעצמו מעניק לו את חסדו השמור למוסרי נפשם על קידוש השם, בזכות גילוי האמת שבמעשיהם שמעולם האצילות. ברית שלום ייחודית. פרטית. שמחוץ למסגרות וללא סייוע במכשירי מצוה כל שהם. נצחון האדם על המסגרות. אך לא מחוץ לצו הא-לוהי שבהלכות המצווה. מחוץ למסגרת של רב תלמיד אולי, אך לא מחוץ לגופה של ההלכה. קשר הרגשות זקוק לכלי ביטוי ישירים ואישיים ולא למסגרות חברתיות וטכסיות. קשר ישיר זה זקוק לאחיזה של ממש. אין במציאות של עולם החומר דבר להציע. רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הירבה להם תורה ומצוות" על מנת להרבות במבחר שמטרתו לספק אחיזה לטעמו וצרכיו של כל יחיד ויחיד. מכאן היחס הישיר בין המציאות והמצוות. ככל שמסתבכת המציאות שעברה מגילוי פנים להסתר פנים, כך מתרבה המבחר ההילכתי. הקנאי מסרב להתפשר עם האמת ואינו מסכים לדלל את תמציתה עם השקר בתירוצים של כורח המציאות. הקנאי מתפשר עם הקיום אך לא עם הצו הא-לוהי של הלכה. לאמיתו של דבר מתעלם הקנאי מן המציאות שמחוץ למציאות ההילכתית. ההלכה קובעת את המציאות את תוכנה ואת הגדרתה, בתוך מסגרת זו בלבד מוצא הוא את אחיזתו. לקיים מה שנאמר: ,,שבתי בבית ה' כל ימי חיי". רק דרך מציאות זו זוכה הוא ,,לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". כך אליהו הקנאי שעזב את המסגרת החברתית והסתופף במערה. כך ירמיה שקינא לא-לוהיו וזעק בכאב היעדר הנוכחות הא-לוהית בעם ,,מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי", וכך יונה הנביא שברח מן המציאות הקיומית אל המציאות החילופית שזימן לו בוראו במעי הדגה, מציאות שאיפשרה אף לו ,,להביט אל היכל קדשך" דווקא מתוך המציאות הבלתי אפשרית, אפפוני מים עד נפש, תהום סובבני" וגו'.

     לקנאי שמורה הפתעה. ככל שמתגבר ההסתר גם משתכללת אישיותו של היחיד, הבודד בעולם של כלים שבורים ללא נקודת אחיזה, כך מתפתחים כשרונותיו האישיים ומשתכללים כוחות החשיבה והוא מפתח כלים עצמאיים לבירור האמת הפנימית על ידי כושר ניתוח מעמיק וחשיבה יוצרת המסייעים בידו לקלוע לנקודת האמת. כך ממשיך ומתפתח כושר הלימוד עד לאיכות המושגית (קונצפטואלית) דרכה מגיע המעיין לשורשם של דברים ולהגדרה המבהירה את חלוקת העובדות לקטגוריות מושגיות ועקרוניות, כגמד על גבי ענק, אמנם, אך באיכות גבוהה יותר בניגוד לידיעה ברורה יותר של הלומדים אשר היו לפניו, אך באיכות העולה עליהם. זו מתנת האיכות שהוענקה ללומד הדבק כליל ובמסירות נפש לתורתו, תוך ניתוק מהבלי העולם.