פרשת מטות - מסעי תשס"ב.

 

                                       הדדיות  ממוקדת  בברית  שבין  הבורא  לעובד   ה'.

 

                                              האישי  והפרטי.

 

      הברית שכרת הבורא ית' עם אבי האומה היתה ולא היתה ברית במישור האישי, הפרטי. ואולי רק האישי אך לא הפרטי, שהרי היה המישור הפרטי חשוף לנסיונות הקשים שעבר בן תמותה מעולם, ההבדל בין האישי לפרטי נראה לי כהבדל בין ההיבט באובייקטיבי לסובייקטיבי. האני, מקור האיכות והמקוריות שבאישיות הוא חכם מחוכם ואוצר בחובו את המפתח להבנת המציאות הגבוהה. מפתח המאפשר את החיבור וההזדהות עם הערכים והאידיאלים המתווים את הכוון ואת מטרת הקיום. את ה,,לשם מה". תפיסת האני, לכן, אין אובייקטיבית ממנה. היכולת להשקיף מגבוה על המציאות הנמוכה, השטחית. ברם, השקפה מגבוה נעדרת מעורבות ריגשית ולכן נעדרת דביקות אישית. האדם כמות שהוא דומה לרשות היחיד המשמשת מקום מגורים הכולל מלבד חדר מגורים גם מטבח ושירותים. בקודש הקודשים של רשות היחיד באים לידי ביטוי המיוחד, האיכות המקורית היוצרת המטביעה את חותמה המקורי ומקדשת גם מקומות המיועדים לשרת את צרכי החומר, הממלאים תפקיד נכבד של מימוש הנוכחות הרוחנית המקורית של האני. לאני עצמו קיימת בעיה אחת והיא לתור אחר נתיב של ביטוי האיכות דרך מסלול המתנהל בינות למחסומי המציאות החומרית. בעייתו עקרונית ולא פיזית. וזאת משום שאין לאני שיג ושיח עם פיתויי האגו. דא עקא, שמקום משכנו הוא רשותו הפרטית של היחיד הכוללת כאמור גם את צרכי החומר של האגו. הקיום במחיצתו של האגו ברשות הפרטית, עלולה להוות מחסום לנתיב היצירתי של האני. מחסום זה הופך למכשול במידה שהוא שרוי במציאות רווית פיתויים המחזקים את המחסום, המתעבה והופך לחומה בצורה המציבה מכשול לאני. מכשול זה יונק את כוחו מן המציאות השרויה באפלת הסתר הפנים, בעקבות האור שנגוז מן הסביבה המקיפה את האני. חסד עשה הקב"ה עם הצדיקים והעניק להם אני פנימי ושוב אין הם תלויים במעגל האור של גילוי הפנים. אור פנימי זה בא לידי ביטוי בסייעתא דשמייא המאירה את עיני הלומד המקיים את לימודו בבחינת ,,אדם כי ימות באהלה של תורה", ובכוחות הנפש והרוח לקלוע לאמת החבויה בין השיטין של המקורות הגפ"ת וביכולת שכלית להבחין בין העיקר והטפל של רוח הדברים, היכולת להגיע ליסוד המושגי, להגדיר את דברי הגמרא והראשונים על פי עקרונות ושרשי ההלכות, "ובבקעה להתגדר בה" שחנן הבורא כל תלמיד ותיק.

      וממתנה נחליאל, ומתנות שחנן הבורא את הלומד המסור, ניתנו במישור של הפרט. ב ד' אמות של רשות היחיד. מתנה המשרה קדושה על כל צרכי הפרט ולא רק על האיכות הסמויה של האני. על מתנות אלה רשאי האדם לבקש בתפילתו, ואכן זו היא המהות של הבקשות בתפילה. לאמור, ככל שדבק האני בביטוי איכותו, כן תגדלנה זכויות הפרט שלו, הגשמיים כביכול, לתבוע את חלקן, בבחינת כן בנות צלופחד דוברות. בנות, פרי ההילולים של אביהן שבחטאו מת, חטא פרטי בעטיו של החומר ולא בעטיו של האני האיכותי שמעד והחטיא את יעדיי איכותו הא-לוהית. מכאן האישור שחנן הבורא את צרכי החומר של עובד ה', שככל שגבר מסירותו, כן תגדלנה זכויות הפרט לחיים של ממש במציאות החומרית. תנאים שישמשוהו ליצירת נוכחות א-לוהית בזה העולם. בבחינת עשה רצונך רצונו והוא יעשה רצונו רצונך, כמו שנאמר ,,בדרך שאדם רוצה לילך – מוליכין אותו". ככל שדבק האני בקונו, כך מתקדשים צרכיו הפרטיים וזוכים ל ,,מתנות באדם". מתנות של בשר ודם. ללגיטימאציה. גם מרכיבי החומר, כמו שנאמר ,,בכל מאודך" גם מנגנון השימור העצמי האגו משתתף בבנין בית המקדש של מטה.

העבד והשר ובמה עדיף העבד מהשר.

      ,,מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של ריב"ז. אמר לו, חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים, וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו, וכי חנינא גדול ממך? אמר לאו. אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך".

      במדרש זה יש לעמוד על עקרונות אחדים שהראשון שבהם הוא שאין הבדל בין שר לעבד הבדלי זכויות יתר. למרות שלשר יש חשיבות גדולה יותר מעבד לפני המלך. ממאמר זה של חז"ל אין ספק מי גדול ממי בתורה שהרי רבי חנינא בן דוסא בא ללמוד תורה אצל רבו. ורבו מתייחס אליו כאל תלמיד. ,,חנינא בני" מפליא היחס בין הרב הצריך לתלמידו על מנת שיתפלל על בנו של הרב. תמיהה המתבטאת בפיה של אשתו. האמנם מתקבלת תפילתו של תלמיד יותר מתפילת הרב? האבחנה בין שר לעבד אומרת דרשני. שר הוא תפקיד מוגדר. עבד הוא תפקיד בלתי מוגדר המשתרע על אישיותו כולה של העבד. תפקיד המקיף ובולע את כל אישיותו ומבטל את ייחודו, ואינו מותיר מקום לפרטיותו. העבד משתייך כליל לפרטיותו של האדון. "יד עבד כיד רבו". אין לעבד רשות פרטית משל עצמו. מה שקנה עבד, קנה רבו, ולכן בקשת העבד מרבו מתמלאת ללא מאמץ משום שאין העבד מבקש דבר לעצמו אלא למען רבו, ומה שנענה האדון לעבד, נענה לעצמו. ואין כל עדיפות או הבדל מה מבקש העבד מן האדון. הכל מן האדון אל עצמו. מה שאין כן שר. שר מלשון שררה, שלטון מוגדר שהעניק המלך לשר על מנת לשמש בתפקיד מוגדר. לא כל אדם זוכה לעמוד לפני המלך ולשרתו. למעמד של שר זוכים רק האישים הנכבדים שבעם. דרגת אישיותם גבוהה מכל העם ומצטיינת בייחוד ואיכות בפני עצמה, ולא רק בזכות התפקיד שהוטל עליהם על ידי המלך. איכות וייחוד אישיותם עומדת בזכות עצמה ואינה נשענת אך ורק על הזכויות שזכה בהם השר מתוקף תפקידו. אישיותו שונה ונפרדת מתפקידו ואינה זוכה כשלעצמה בזכויות יתר כל שהן, ואין בהן עדיפות על זכותו של אחר. יש להבין במה היה רבן יוחנן בן זכאי שר ומה היתה מוגדרת פעילותו כשר לפני המלך. נראה שהכוונה לשר התורה.

הצדיק לעומת שר התורה.

      צדיק מושל ביראת ה'. ליראת ה' יש נוכחות בעולם. נוכחות המתבטאת בניסים. התנהגות אנושית או פעילות טבעית החורגת מכללי הפעילות הנגרמת על פי חוקי הטבע. באחת יש להבחין בהבדל ברור ביניהם. הגירויים ולא היוזמה.גופים במערכת הטבעית הם חסרי יוזמה. ללא רצון. ללא כוונה וללא מטרה. פעולתם נובעת מגירויים, מלחצים פנימיים וחיצוניים. אם תהיה עד למכונית הנעה מעצמה, קרוב לודאי שהנהג מצוי בה אלא שממדיו כה זעירים שאין הוא נראה מבחוץ. מוטב שתקרא לשוטר תנועה שיעצור את הקטין החצוף שנטל ללא רשות אביו את מפתחות המכונית. רק את תתקרב ותווכח שאין נהג ליד ההגה והוא נע מעצמו, קרוב לודאי שנס מתרחש לנגד עיניך. אם ניצלת מפגיעה בעוד שבדרך הטבע היית מצוי במצב של סכנת פגיעה וודאית, הרי שניצלת בנס, בזכות השגחה פרטית שזכית בה מסיבה כל שהיא, סיבה המחייבת אותך להרהר בזכות מה קרה לך נס. או לא בזכות עסקינן אלא בתפקיד שהוטל עליך ולמענו שומרת עליך ההשגחה. סיבות המתרחשות מסיבה שאינה חיצונית טבעית מעידות על יד מנהלת מלמעלה. לזאת ייקרא נוכחות א-לוהית. יד השולטת מלמעלה על המתרחש למטה מעידה על עוצמתה העדיפה לאין שיעור על עוצמתם של חוקי הטבע, ועל חכמה, על תכנים, כוונות ומטרות, על איכות ערכית ממקור עליון המעורבת בנעשה בעולם השפל. על כוונת מכוון את המנגנון המכאני הריק מתכנים ומכוונות המאפיין את מנגנון ההישרדות של הטבע. הצדיק הוא האדם הפועל ומפעיל את הכוונה העליונה ומיישמה במציאות הקיומית. לצדיק ניתנה הזכות והחובה לנהל ולנווט את קיומו, שלו ושל אחרים הכפופים לו על פי תכנים ועקרונות מוסריים וערכיים לקראת ייעוד א-לוהי. למטרת קידוש שם שמים בעולם. קידוש השם אינו בנוי על ניסים אלא על חשבון. ,,על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" על כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונערוך חשבון הנפש, על מנת להוכיח שאין מקרה בעולם והכל מתרחש על פי תכנון מראש שביסודו צדק א-לוהי. שכר ועונש, ישיר ועקיף. מכאן לתכונתו העיקרית של הצדיק והיא ביטול צרכי ההישרדות החומריים כקנאה תאוה וכבוד, וויתור שכל כולו מעיד על מסירות נפש ודביקות במשימה הא-לוהית. ביטול האנוכיות, עשיית רצונו של מקום תוך ביטול רצונו האנוכי מעמידו בדרגה רוחנית של עובד ה'. של עבד, שרבי חנינא בן דוסא הוא מייצגה המובהק והמפואר. ,,לא ערוד ממית אלא חטא ממית".עדיפות מוחלטת לחוק השמיימי על החוק הארצי. מן הראוי לשאול בשלב מכריע זה, מה הוא המקור ממנו שואב הצדיק את ההנחיה המסייעת בידו לברור את התבן מן הבר ולהבחין בין הגירוי החיובי לפיתוי המכשיל. נראה שמסירותו הגמורה והמוחלטת לדבוק במטרת קידוש השם מזכה אותו בהשגחה פרטית מסייעת, שהרי בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו. וזאת מלבד העקרון החשוב מכל. כדברי החזון איש בספרו אמונה ובטחון: ,,אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק.. כאשר זכה שכל האדם לראות אמיתת מציאותו יתברך, מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ. ונשמתו נעימה עליו, והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ה', וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה וכאילו פירשה מגוף העכור ומשוטטת בשמי שמים. ובהעלות האדם בערכי קודש אלו, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקודש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד עונג של דביקות האדם ליוצרו יתברך". ע"מ, י"ב. לאמור, מצויה בלבו של כל אדם תחושה המכוונת אותו לדרך האמת בזכות היותו נברא בצלם א-לוהים. ברם, יש לציין שאין תחושה זו מקרינה אלומת אור הבוקעת מעומק הלב הישר אל המציאות, אין האדם פועל על פי תחושות בטן מבלי שיאשש תחושות רגישות על אדני השכל וכללים מוצקים. את אלו מוצא הצדיק בתורה. לצדיק משמשת התורה כספר הדרכה שמספק לו עקרונות וכללי התנהגות שיסודם צדק המייצג את האמת המוחלטת ולא צדק הנובע מן הנטיה האנושית להיצמד לשביל הזהב, לאיזון המפשר בין קצוות. צדק של אמת וחסד של אמת שאינו נשלט על ידי שביל הזהב האריסטוטלי, שבטעות מייחסים לו השפעה על הרמב"ם שתורתו קודש קדשים. ממקור טהור. מן התורה.

שר התורה.

      עיין מסכת בבא מציעא נ"ט: בעניין תנורו של עכנאי על מחלוקת בין החכמים ורבי אליעזר בן עזריה. גדולי התנאים היו מעורבים במחלוקת הלכתית. למרבית הפלא עשתה מחלוקת זו רושם על המציאות של עולם הטבע וגם עשתה רושם למעלה. ,,אמר להם אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ויש אומרים ארבע מאות אמה. אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי, אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושוע. אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם. לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע. ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר. ועדיין מטין ועומדים. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אלעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא. מאי לא בשמים היא. אמר רבי ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני. אין אנו משגיחין בבת קול. שכבר כתבת בהר סיני בתורה ,,אחרי רבים להטות". אשכחיה (פגש) רבי נתן לאליהו אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא. אמר לו (אליהו) קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני. בקשו להחרים את רבי אלעזר וחששו מפני שפגיעה בכבודו היא פגיעה בכבוד התורה ,,ונמצא מחריב את כל העולם כולו". המדרש ממשיך לתאר את תגובת הטבע בים וביבשה שנכנס לסחרור של הרס איתני הטבע עד שעמד רבן גמליאל על רגליו ואמר: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך, שלא ירבו מחלקות בישראל. נח הים מזעפו". הנה עד היכן מגיע כח התורה השולט בטבע על הצומח הדומם ביבשה ובים. מחלוקת בין חכמים שעליה נאמר אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, היא ההיבט המקיף את הצדדים השונים של המציאות המושפעת ישירות מן המתרחש בבית המדרש, שהוא חדר הבקרה של העולם. כח התורה חזק אף מכח השכל ואף מכחם של השמים. לאמור, התורה היא המקור, התכנית שעל פיה וממנה שואבת הבריאה את כוחה, ממנה יונק האדם אף את שכלו ואף השמים נשענים עליה. שהרי נבראה התורה לפני שנברא העולם ואסתכל באורייתא וברא עלמא. הווה אומר שכללי התורה וחוקיה מחייבים גם את הבורא כביכול משום שבבואו לברוא את העולם, קיבל עליו הבורא יתברך לבוראו על פי כללי התורה וחוקיה.

       התורה עצמה מצויה בתהליך מתמיד של התחדשות ולמרות שמרועה אחד ניתנה, הראו למשה בשמים את מה שכל תלמיד ותיק עתיד לחדש. מכאן שמאמר המשנה על תלמידי החכמים שהם בונים את העולם ,,אל תקרי בנייך אלא בונייך". מכאן שלתלמיד חכם ניתן הכוח לשנות לחדש ולתקן בעולם באופן ישיר ולא דרך פנייה לבורא עולם כמעשהו של הצדיק. שר התורה, בכח תורתו שלו שולט בעולם. שנאמר ,,בתורת ה' חפצו ובתורתו (שלו) יהגה יומם ולילה. תורת ה' הופכת לרכושו של ההוגה בה יומם ולילה והלומדה באף, למרות ההפרעות של דרכי הטבע, שנאמר אף תורתי עמדה לי". אם כן מדוע היה צריך שר התורה רבן יוחנן בן זכאי לתפילתו של אותו צדיק? משום ששר התורה יכול להחזיר את התורה לתיקנה ובזה מעמיד הוא את העולם על מכונו. אין בכוחו להושיע כשנגזרה גזירה ויש צורך ברחמים שלפנים משורת הדין, מחוץ לחוקים התיקניים, יש צורך בצדיק הפונה ישירות לבורא העולם תוך עקיפת התקן.

       לשר התורה עדיפות על הצדיק ביכולתו לחדש בתורה ודרך החידוש בתורה לחדש חידוש בעולם, לתקן תיקון ולחולל ניסים שהעולם צריך להם כדי שלא יחרב חלילה. למה חרב בית שני, מפני שלא ברכו בתורה תחילה. לאמור, משום שלא בנו את התנהגותם על פי סולם עדיפות נכון. שלא העניקו לתורה עדיפות ראשונה ולא העמידוה בראש סולם העדיפויות. כך מקדשת התורה את מקומה בראש הערכים הבונים ומחזיקים את העולם יותר מן הצדיק שאין לו משלו כלום. תלמיד חכם מקדש את מקומו האישי הפרטי  והציבורי ולכן קיימת חובה חמורה להיזהר בכבוד תלמידי חכמים שעליהם בנוי העולם והמזלזל בכבודם עלול לגרום חורבן לעולם ח"ו. והמכבדם מרבה שלום בעולם. מכאן שאין תלמיד חכם שייך לעצמו אלא עומד לשרות הציבור ואין לו רשות פרטית כלל. התורה מקדשת את מקומו.