על המכון

פרסומים והוצאה לאור

מאמרים

מונחים והגדרות

צור קשר

ישיבה

פרשת שבוע

חדשות

תמונות

 

Home

פרשת כי תישא תשס"ג.

 

העגל  -  תסמונת  העדר  והמנהיג.

 

יחס  התורה  להמון  ולהמוניות.

 

      אם ניטול ביראה את תפקיד הסניגור של ישראל יקשה עלינו להבין נכונה את חומרת החטא. כדברי אור החיים ,,פירוש, לצד כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים הוא נעלם וגבוה מאד, ויקר להם מקרה רע באין משגיח עליהם, לזה יעשו כח מכוחות צבא השמים, שיהיה להם למטה לפניהם, ולעולם לא מרדו בסיבה ראשונה אלא שרצו באמצעי, ואולי שחשבו שלא צוה ה' על איסור האמצעי אלא כל עוד שיהיה משה .." ומצד שני ,,ויהי כאשר קרב משה (ל"ב, י"ט) אמרו ז"ל לשון צער, יכוון על מאורע רע שאירע בלוחות שפרחו מהם האותיות כמאמרם ז"ל, וזה גרם לנו כל מה שטעמו אבותינו גם אנחנו מכוסות המרים, המיתה עצמה, ומר ממות. כי אם היו הלוחות הראשונים פסקה צרה מן העולם וחירות אפילו ממלאך המות".. (אוה"ח ל"ב, י"ט).

      חומרה מאין כמותה מכאן, טעות מצרעת בסך הכל מכאן. אין אמצע. ההתנהגות "הנורמלית", שביל הזהב, נעדרת מנושא העגל. חטא זה מצביע על התנהגות בלתי צפויה אל מול מצב בלתי צפוי. נטית האדם היא להלך בנתיב מוכר שחלקיו צפויים מראש. הבלתי מוכר הוא מקור לפחד, לדאגה. אין האדם חושש מן הקשיים והבעיות הצפויים במהלך הדרך, כפי שהוא חושש מן הבלתי צפוי. סטירת לחי מידו של אויב אינה מפתיעה, ואינה מזיקה כמעט, לעומת בגידת חבר, בן משפחה, אוהב, העלולה לערער את המוכה עד כדי יאוש וקריסה. ממצב בלתי צפוי דואג האדם ויודע להתכונן במסגרת המוכרת שבחייו הפרטיים. ברשות הרבים עלול אדם למצוא עצמו עומד מול מצב שאינו שייך לו, אינו ערוך על פי מידותיו, שבא עליו בחטף. רשות הרבים אינו מושג טריטוריאלי אלא מצב שבו היחיד מאבד את אישיותו הפרטית, ועמה את יכולתו,כשרונותיו וערכיו. מצב של היחיד המצוי בקרב ההמון. ובעיקר, המון רוגש הנשלט על ידי דמגוג של כיכרות. אין גבול למה שהיחיד עלול לבצע כשהוא נסחף בהמון. לרוב, אם יזכה לחזור לד' האמות של רשותו, יבוש ויכלם כיצד היה מסוגל לעבור ברגל גסה על עקרונות מוסר יקרים לו מכל. כאן נעוץ המוקש שבאופנה, במקובל, הבדוק כביכול, המפורסמות שאינן צריכים ראיה, לכאורה, שהרי לא ייתכן שאיש מן ההמון לא ההין למתוח ביקורת ולבדוק בציציות של המקובל. וראה זה פלא, עצם היות הענין מקובל בהמון, אות היא שלא נבדק מעולם. אות היא שהכוחניות שבכמות דחתה בהינף זרוע את האיכות, את הערכים, עד שהאסור תפס בזרוע את מקומו של המותר.

      האדם מוצא עצמו נסחף בזרם ההמון בשלבים: ,,.. והנה לפי דבריהם ז"ל שהערב רב (הגרעין הקשה של הרע) הם העושים כל מעשה העגל ולא ישראל, יסדר הכתוב הדרגת העוון בערך ישראל. (יחסיות העוון ביחס לישראל) ולא בערך הערב רב. (לאמור, הערכת חטא העגל זקוקה לקנה מידה, משום שכלעצמה אינה מספקת להערכת החטא) ואמר הדרגה א' ,,עשו להם", פירוש, ערב רב עשו עגל מסכה לעצמן, ולא מיחו ישראל (סך הכל של הטענה כלפי עם ה' מקבלי התורה שהתייחסו להתנהגות המבישה של השוליים הבלתי מקובלים בחברה המכובדת בסלחנות). עוד השתחוו וזבחו הערב רב ולא מיחו ישראל, (לאמור, לא צפו מראש את הדרדור והנזק הערכי עקרוני שבהתנהגות השוליים.) וזו דרגה גדולה יותר מהראשונה. (משום שנעשה להם כהיתר). ועוד אמרו בפירוש ,,אלה אלוהיך ישראל" נשתקו ישראל, וזו קשה מכולם. (מכאן יעד ההסחפות וההצטרפות אל הכפירה, הדרך קצרה.) ,,ופגם הדיבור הוא מדריגה ממוצעת בין המחשבה למעשה" אוה"ח ל"ב, ח').

      ,,ויקומו לצחק" בידור. הומור, צחוק. מה הוא סוד כח המשיכה של מחוזות נעדרי רצינות מלכתחילה. מחוזות שאינם מתימרים לעטות גלימה של רצינות. שאינם מנסים לסובב בכחש, להטעות, לסלף. מה הרע בחיוך בריא מדי פעם. האין הצורך לשחרר מעט מן המתח ראוי לברכה?

      עגל מסכה אכן, סכנתו של השקר המבקש לעקור מן השורש כל דבר קדוש הוא בעטותו על פניו את מסכת ההומור. ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות, מזהירים חז"ל. אין ההומור זר לחז"ל, בתלמוד מצוי הומור בשפע. הומור נועד לשחרר כל בוקי סרוקי המבקשים להתאזרח בחברה מכובדת. ביטויים שאינם מכובדים, פיתויים מסוכנים שמסווה ההומור מסתיר את סכנתם. ליצנותא דעבודה זרה היא סוג זה של הומור, הנועד להסיר את המסוה מאחד משלושת אבות החטא. מאידך, ליצנותא דקדושה נועד לעטות מסוה נעים ומענין לכאורה, על ענינים שאין ערוך לחשיבותם ולהציגם באור קליל נעדר רצינות, ומכאן, שאינו ראוי ליחס הראוי. קול ענות אנוכי שומע, במובן של צחוק מן הסוג המסוכן, העושה לצחוק את עיקר העיקרים. את הסמכות. האיש משה. אין משה מנהיג שיש בו צד של שלוחו של מקום. הוא אחד משלנו ויש לו חלופה. חלופה חסרת הגיון ככל שתהא, מתקבלת באהדה דרך מסוה הבידור והליצנות, המקרבת אל מרכז הזירה גורמי שוליים מפוקפקים. הצחוק מסלק מהם את הזרות הבלתי מוכרת ועוטה עליהם מסוה מוכר ומגחך, לאמור, בלתי מזיק. לא מסוכן. סתם בידור. מדוע לא.

      הרמב"ן מצביע במפורש על תסמונת העדר: ,,.. והנה הם כצאן הנפוצים על ההרים בלא יועץ ומדריך, ואמר זה מפני שהיו הם חושבים שהעגל מורה להם הדרך, (בהמה כמנהיגת העדר, בבחינת פני הדור כפני הכלב. ועל כך בהאשך) והנה הם כאלו אין להם עצה, ולא ידעו הדרךילכו בה ובמעשה אשר יעשון. כי מהם חשבוה לטובה (בזכות הליצנות) כפי סברתם, ומהם לרעה גמורה (עדיין, בשלב מוקדם של ההיסחפות), וכל אחד מהם פונה לדרכו. (רמב"ן ל"ב, כ"ה) לאמור, חטאם במפורש בהיסחפות העדרית ולאו דווקא בשורש מוגדר של חטא.

      אין התורה משחררת את האדם מאחריות כלפי מצב החורג מן הכאן ועכשיו. אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן. אין מצבי שוליים נעדרי חשיבות. הזהר מן ההרגל, מן השיגרה. אלו מתולדות החטא. מחוסרי הזהירות. פרי ההסחפות העדרית. מעצלות המחשבה, מהעדר הרגישות. מדת הזהירות היא המידה שנועדה להתמודד עם נטיה זו. על האדם להקיף ולא להצטמצם. ויגבה לבו בדרכי השם, ולא כמדת הנחבא אל הכלים.

      המנהיג הראוי הוא המתייחס אל הפרט ברצינות הראויה להתייחסות אל הכלל. בבחינת כל המציל נפש אחת מישראל כאלו הציל עולם מלא. המן הרשע התקשה להבין את העיון המדוקדק במעשה הקמיצה שבהקרבת הקרבן. הבן לא הבין שאין כאן טיפול בקטנות אלא גישה יסודית לכל דבר של ערך. כגדול כקטן. זלזולו של אותו רשע הכשילו.

       מנהיג הוא בבחינת הלוחות הכתובים משני עבריהם. מזה ומזה. מלפנים ומאחור. מלפנים-כשלוחו של מקום, שקרן עור פניו, בבחינת וייראו מגשת אליו. ומאחור, בבחינת בזרועו יקבץ טלאים. שליח ציבור. איש אשר רוח בו. היודע ומכיר רוחו של כל אחד ואחד. ,,עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל שאמרו כי כל נשמות דור המדבר היו ענפי נשמת משה" (אוה"ח). נראה שאיכות כפולה ומנוגדת לכאורה, יש בה כדי להאיר מעט את ההבדל בתפילת משה מעליית משה לשמים בלוחות הראשונים ובלוחות השניים. עיין רמב"ן ל"ב, י"א ד"ה אבל במשנה תורה. מעשה שבירת הלוחות  הפך לנושא שהיה על משה לטפל בו בתפילתו השנייה כשליח ציבור, המתנפל לפני ה'. למרות המפרשים הגדולים המסירים ממשה את את האחריות לשבירתם. אם כדברי הרשב"ם המביא מפרקי דברי אליעזר ,,כשראה את העגל, תשש כוחו, ולא היה בו כח, והשליכם רחוק ממנו קצת, שלא יזיק את רגליו בנפלם, כדרך כל משליכי משוי כשאין בהם כח לשאת. לטעם זה תשש כוחו להיות שלוחו של מקום המנותק מתפקידו האחר, כשליח ציבור שאינו ראוי. טעם אחר מובא באור החיים הקדוש, המציג את משה כשליח ציבור ,,ורבותינו ז"ל אמרו: לא שבר משה את הלוחות עד שנאמר לו מפי הגבורה, וכן אמר רבי מאיר ויהיו שם כאשר ציווני, שנצטווה לשבור את הלוחות. ועל כך מוסיף אוה"ח שזה מחמת הזוהמה ורוח הטומאה שנזרקה בהם. מחמת החטא איבד משה את כוחו שנבע מכוחם של העם. ולא היה משה יכול להתייצב בראשם.. ,,ואם אין מחני נא תחתם מספר החיים ואסבול אני עונשם, כענין שאמר הכתוב (ישעיה נ"ג, ה') והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו, מוסר שלומנו עליו, ובחבורתו נרפא לנו". רמב"ן. כשליח ציבור דווקא, שאיבד כוחו מחמת הסתאבותו של הציבור. מצד אחד ,,אם אין פניך הולכים עמנו", בבחינת חיזוק הציבור וזיכויו למנהיג הראוי לשמו. ומצד שני ,,הראני נא את כבודך" כשלוחו של מקום, שמן הראוי לו להכיר את מעוזו של המשלח.

הרפואה למכה.

      לשיטה המקדימה את המשכן לחטא העגל היה המשכן בבחינת רפואה למכה. נראה שהמשכן נועד להפגיש את בני-ישראל, את עובדי השם עם ממד שאינו שייך למעגל הקיום הגשמי והערכי-אנושי שהורגלו אליו עד כה. ממד של קדושה הנוגע בקצה הרחוק של הממד האנושי, על ערכיו המוסריים במסגרת ,,ועשית הישר והטוב" בעיני א-לוהים ואדם. על פי העקרון שהוזכר לעיל ללמד את עובד ה' להקיף ולאמוד את ערכו של הפרט על פי ערך הכלל ולהיפך. גם את מה שמעבר מזה. במגמה לאחד שמים וארץ, לקרב את השמים לממדיו של האדם. גם השבת נכללה ברפואה למכה במובן השייוך אל ממד הגובה. כהגדרת אוה"ח ל"א, ט"ז. ,,שמירת שבת היא מנוחת שלימה בבחינת מנוחה לישמה. ולא במקרה שלימה ולישמה הן אותן אותיות. מנוחה כערך בפני עצמו. קבלת עול מלכות שמים השקולה כנגד כל המצוות, שהיא, כדברי הספורנו ,,הכרה בחידוש העולם". לאמור, עיקר תוכנו של העולם אינו בעשייה גרידא, אל במפגש משלים בין הלהיות והלעשות. יום שבו העשיה מקבלת תכנים ואינה נשארת כפעולה מכאנית נעדרת מטרה ותכנים, אלא חווית קיום-להיות-המקדשת את מקומה ויוצרת מצב חדש, חוויה של התחשדות מקורות ההשארה ומימושה. מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. חוויה של התחדשות, של חתירה נגד הזרם של השיגרה, תרופה כנגד הנטיה להיסחף עם זרם ההמון, של הצטיידות מחדש של מטען הערכים והתכנים, לידה מחדש של היחיד החוזר אל קודש הקודשים של רשות היחיד שלו. לו היתה השבת תופסת את מקומה הראוי בקרבם, לא היו נכשלים בחטא העגל. ואכן, לא היתה השבת נשמרת על ידי הערב רב מחמת האיסור של ,,גוי ששבת, חייב מיתה" אין לגוי רשות יחיד מנותקת מרשות הרבים. מקומו ברשות הרבים, והיהודי נצטווה להתרחק ממנו ולא להתערב בו. תרופה מונעת היסחפות. ,,ואומרו לעשות את השבת, לשלול הכונה בחפץ מצות השבת למרגוע הגוף ולעונג אשר יתענג, אלא לצד עשות מצות שבת ולא לתכלית המורגשת (של הרגשות וסיפוקן בלבד). עוד ירצה לומר כי משונית שמירה זו מכל שאר שמירות המצוות, כי שמירה זו נחשבת בגדר עשייה". (אוה"ח ל"א, ט"ז).