פרשת כי תצא תשס"ב.

 

                                               החוק  והאדם.

 

          יותר  מששומר  האדם  את  החוק , שומר  החוק  את  האדם.

 

      ,,אני מציע לך לקנות את זה, כולם קונים את זה" משכנע הזבן את הקונה המתלבט. שכנוע הנופל על אוזן קשובה בדרך כלל. משום שהספק מקונן בלבו של כל אדם בעמדו בפני הצורך להחליט, למרות שתחושתו ברורה ואינה מלווה בהתלבטות כל שהיא.

       על קצה הלשון בוער סיפור כגחלת לוחשת והוא חש צורך לספר. תמוה ביותר הוא סיפור הבדיחה. ההומור יונק מגורם ההפתעה. סיפור פשוט לכאורה המקבל תפנית מפתיעה נתקל ברעמי צחוק אצל השומע. צחוק מהתפנית הבלתי תלויה מראש, משום שאיננה הגיונית, איננה מקובלת ואיננה מתגלגלת במישור המאורע כמצופה. מדוע, אם כן, חש המספר בגלי צחוק התוקפים אותו שעה שהוא מספר בדיחה מוצלחת לחברו. שהרי אם עיקר הבדיחה נעוץ בגורם ההפתעה, אין המספר, המכיר את הבדיחה מופתע. מכאן הוכחה צורך לקיום יסודי להביע, להוציא מן הכח אל הפועל, מן הפנים אל החוץ. ואין כאן צורך להתחלק עם הזולת מתוך חסד או מתוך הצורך לחלק עם חברו את ההנאה, שנהנה הוא עצמו ממנה. הצורך במשוב, בתגובה כאישור הוא המונח ביסוד הצורך לחלק עם הזולת דעה, חוויה או תחושה כל שהיא. ולא רק ,,דאגה בלב איש ישיחנה, אלא כמאמר החכם פרנסיס בייקון: אם אתה מתחלק עם חברך בדאגתך אתה מפחית ממנה את המחצית. אם אתה משתף את חברך בחוויה נעימה אתה מכפיל ומשלש אותה. הצורך באישור ובאימות מן החוץ מורה על האמת המוחלטת כמנהיגת הערכים מעולם האיכויות. בתוקף היות האדם היצור הבלעדי שנברא בצלם א-לוהים והוא המייצג היחיד את הנוכחות הא-ל בבריאה. לעובדה זו מאפיינים עקרוניים ובראשם האמת שאינה מרחפת בחלל הריק ואין היא מצויה במערכת תאורתית פילוסופית או מדעית כל שהיא, ואף לא במחקר רציני ואחראי שחקר האמת הוא מטרתו. האמת הפשוטה שוכנת אחר כבוד באדם בלבד. בקרבו, בתוכו. בלבו לאלו שהלב משמש להם כמטפורה. דווקא לא במוחו, לא במחשבתו אלא כתחושה המלווה כל תחושה אחרת. כתנאי להתייחסות רצינית כלפי כל מצב קיומי או ערכי. אין האמת מרחפת מעל האדם, והיא שייכת לו בלבד. אין האדם משרת אותה אלא היא אותו.חסרונה גורם לחסרון תחושת הקיום, וחסרונה המתמשך מאיים לערער ולהפקיע את תחושת הקיום. מכאן המאמץ הבלתי נלאה לטהר את שרץ השקר בק"ן טעמים. מכאן ההתפתלויות המעוותות לתור לשוא דרכים לעקיפתה. אם על ידי טיעונים היוצרים בנין קלפים כמסווה של עובדות מוצקות לכאורה, ואם על ידי מכשיר ההגיון שבנה אדם לעצמו, מכשיר מילוט ומחסן ,,מסכנת" הפגישה עמה. והאמת שוחקת למשבתם ושמה לאל מערכות ובניני קלפים המתחדשים לבקרים כנסיון לשמש לה תחליף – ולשוא. בתי הקברות המפוזרים לאורך מסלולה של ההיסטוריה, מאוכלסים בצפיפות בכשלונות ובאסונות שהמיטו תחליפי סרק שניסו להפריד ולסלק את האמת ולרוקן את האדם ממנה. ,,לא בשמים היא, ולא מעבר לים, כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" זועקת התורה בתוקף.

      ואכן, הצורך באמת הצרופה עומד ביחס ישיר לאיכותו הסגולית של האדם. ככל שאיכותו גדולה, כך יהיה צמוד אליה ויעשנה נר לרגליו, ולא יוכל לעשות צעד בלעדיה. האצילות מחייבת את אציל המידות להקריב על מזבח האמת את צרכי קיומו, וילעג בבוז לנסיונות הפיתוי השורצים במערכת ההישרדות לבגוד והמתכוונים בה באמת. ההכרה באמת וטיפוח הכרה זו היא הערובה הנאמנה ביותר לעמידה בפיתויים, יהיו חזקים אשר יהיו.

      ככל שתגדל איכות אישיותו, כן יתור האדם אחר אמות  מידה משוחררות מכל תלות במציאות. חיפוש אחר אמת טהורה העומדת בפני עצמה. מתוך העקרון דלעיל, שאין האמת קיימת בחלל הריק, ואין היא בבחינת חי הנושא את עצמו, אין היא קיימת אלא בקרב האדם עצמו. דיאלקטיקה חוגגת, שהרי כוחה של האמת אינו זקוק לחיזוק אלא מתוך עצמה, תנאי עיקרי ובלעדי לאמת הוא עקרון עצמאותה של האמת. האין היא מצדיקה רשות לעצמה?

      מכאן מתבקש הדיון בחיוניותה של הרשות העצמאית לחוק. כך יצאה האמת לחפשי ממגבלות שכבלה אותה החברה. לא עוד גדודי ערכים, אינטרסנטים המנסים לעשות את האמת שפחתם, ומגוייסת לייצוג האני מאמין שלהם. החוק הפוזיטיביסטי אמור לטהר את האמת ולהלביש עליה את הסמכות של החוק. חוק כסמכות עצמאית. חוק מחייב את האזרח כסמכות חוקית ולא כמייצג ערכים כל שהם. נימוק בר תוקף לכאורה. והנה קרה לחוק מה שקרה לסמכות בכלל. התפתחה יריבות מתמדת בין החוק ובין האזרח. זה מוצא פירצה בחוק ורשויות החוק סותמות ומחמירות בעונש. זה עוקף וזה רודף ונחת אין. ומוצא לבעיה לא נראה באופק. לית מאן דפליג שיריבות השוררת בין החוק והאזרח אינו מצב רצוי והיא מחטיאה את מטרתה. הציבור מצביע ברגליו ותר אחר אלטרנטיבות של האזור האפור והשוליים הפליליים כפרוטקטורים, להגנתו מפני החוק. מן המפורסמות שאין החוק חופף למוסר. מערכת הערכים נפרדה והלכה מרשות החוק והפכה לרשות בפני עצמה, עליה מופקדים אנשי הדת וקבוצות, כתות המציעות אורחות חיים איזוטריים, בשולי החברה, ולהם תקנות משלהם, הממלאות בכללי משחק שרירותיים את החלל הריק שנוצר מן הריחוק שבין צרכי הקיום האנושיים ובין מגדל השן העומד בפני עצמו ונתמך בגישה הפוזיטיביסטית המתעלמת, ומקריבה את הערכים כולם ומעמידה במקומם את סמכות החוק. מכאן האבחנה בין החוק לאזרח. בשמה של האובייקטיביות, אובייקטיביות כתנאי בל יעבור לקבלת החוק על הכל, נתרוקן החוק מתכניו ונתקל ביחס של זרות עויינת מצד האזרח שדבק במוסר, תוך הזדהות גוברת והולכת. ומוסר כידוע נתון לשבט או לחסד, לטוב לבו ורצונו הטוב של האזרח. אין מצב נזיל ומפורד זה ממלא את התפקיד שלמענו נוצר ובאין חזון יפרע עם. חברה בריאה זקוקה לקו מנחה, לחזון בר הזדהות, לסמכות ספוגת ערכים אנושיים וחזון מורם מעם.

      התורה מכניסה את המוסר למסגרת החוק, ומושיבה את המוסר בחיקו החמים. לפנים משורת הדין ולא מחוצה לו. המוסר חייב לשמש כתכניו של החוק המשמש מצידו כסמכות מחייבת ומגדירה את גבולות המוסר. ההלכה נזהרת מבידוד החוק וייחוסו לרשות בפני עצמה המופקעת מן המרכיב האנושי. גם דיני הקנינים הקיימים לפני מתן תורה והשייכים לכאורה לתקנות החברה ונתמחים לכאורה על ידי עקרונות החוק הטבעי, כטענת רבי שמעון שקוף, ספק אם יסכים להתעלם מן המרכיב האנושי הפרטי הקיים במושג הקנין. רבי יעקב רבינוביץ המכונה ר' איצלה פונביזר, בלשון חיבה בעולם הישיבות בדבריו על הלכות יאוש, נגזרים מהלכות השבת אבידה ולא מהלכות קניינים, לאמור, החיוב להחזיר נגזר מתחושת האדם כלפי ממונו שאבד, תחושה התלויה בסיכוי למוצאה, סיכוי התלוי בחברה מתוקנת הנזהרת מהשתלטות גזלנית על ממון שאינו שלה. (הכל כמובן לפי רבא הסובר שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש, במחלוקת אביי ורבא בהלכות יאוש.) לפנינו ירידה דקה ורגישה המתחשבת במוסר הפרט ללא כניעה למצב של ,,שטפה נהר", החוק הגורף, המתחשב בעצמו ולא במרכיבי הפרט האנושי. עיין גם באגרות משה אורח חיים חלק א' בהלכות לולב דאשתקד המביא דעה זו בשם ר' פסח פרוסקין. עיין בהרחבה דיון חשוב זה בספרו של בני בכורי הרה"ג ר' יצחק, בספרו על מושג הקנין. ברוח עקרון זה של ההיבט האנושי בדיני ממונות, מחייבת ההלכה את הדיין לשאת באחריות ולשלם מכיסו במקרה שפסק בטעות, כמוהו כמזיק בידיים. גם להתנהג לפנים משורת הדין כלול בדין. וכשהתחייב בעל הבית (שהיה אחד החכמים) לשלם את שכר יומם של הפועלים ששברו את החבית, לאחר שהתכוון לחייבם בתשלום הנזק שגרמו מחמת זלזול במלאכתם, ידע בעל הבית את ההלכה ומחה בפני בית הדין שחייבו לשלם גם את שכר יומם ,,הלכה היא"? כלומר, החיוב שנתחייבתי הוא מצד החוק או ,,רק" חיוב מוסרי, נענה, כן, אכן החיוב המוסרי הנו חיוב הלכתי לכל דבר שנאמר ,,למען תלך בדרך טובים", לאמור, המוסר מהווה את תוכנו של החוק. ולכן היה צריך רב חיסדא פסק הלכה של סמכות בית-הדין, על מנת לחייבו, משום שאין די בתחושה מוסרית סובייקטיבית השונה מאדם לאדם. רב חיסדא השתוקק לקיים את צו ההלכה בעניין המוסר משום שגדול המצווה ועושה על מי שאינו מצווה ועושה. כך יש להבין גם את עצת יתרו למשה למנות שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות, שאיננה מתייחסת לארגון השיפוט אלא לגוף השיפוט. שרי העשרות שייכים לקהילה הישירה של הנדונים, כך מתאפשר יחס אישי בין השופט והמתדיינים לפניו.

      החוליה האנושית היא המבטיחה את גישור הפער הבעיתי בין החוק לאזרח, הרואה בחוק איום על חרותו, סמכות כוחנית, אנטי מוסרית ואנטי אנושית. החוק היהודי צמוד בפרשתנו למטרה הא-לוהית – אנושית. לכל הלכה בפרשתנו המשופעת בהלכות, צמודה מטרה מנומקת, מלבד הלכות שעטנז המפורסמת כגזרה ללא טעם, כביכול, משום שאין טעם אנושי ברמות הגבוהות שבעולם הנסתר, הלכות השומרות על האדם מנפילה בתהומות ההרס של אי הסדר, הכאוס השמיימי, הידוע ליודעי ח"ן. הטעמים הצמודים להלכות נועדו כאמור לסייע לאדם לסווג את יחסיו המרובים והמנוגדים למציאות הקיומית המסוכסכת. החוק נועד לשמור על האדם, מהתנגשות של מניעים פנימיים וגירויים חיצוניים ולהחיל על התנהגותו קטגוריות של סולם ערכים וסולם עדיפויות הנגזרות מערכים ומצרכים,שאפשר להזדהות עמו ושלא יבואו לידי התנגשות בין צרכים רוחניים לבין צרכים גשמיים, המתנגשים במציאות קיומית אחת.

נתחיל לדוגמא מצב קיצוני של מלחמה. ,,ואולי, כי לפי שבא הכתוב להתיר יפת תואר שאסורה שלא בשעת מלחמה גם להתיר קבלי דחזירי ושאר איסורין, חש הכתוב שביציאת ישראל למלחמה, רגליהם לרע ירוצו, כדי שיהנו מדבר איסור. ורבותינו ז"ל אמרו: לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" אור החיים כ"א, י'. וראה עוד רמב"ן כ"ג, י': ,,ונשמרתם מכל רע שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. לשון רש"י. והנכון בעיני בענין המצוה הזאת כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו, והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו, יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על איוב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ושמרתם מכל דבר רע.. והוסיפו בו לשון הרע כי שלא ירבו ביניהם מחלוקת, ויכו ביניהם מכה רבה מאד, יותר מן האויבים. ועוד:שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו, וזהו ו,,לתת אויביך לפניך". מן הראוי להזכיר שבמלחמת רשות הכתוב מדבר, שהיא תחום ביניים בין רצון ה' לרצון האדם, שאם במלחמת מצוה הכתוב מדבר, המסירות נפש למצוה מעניקה לאדם ,,ונתן לך רחמים וריחמך" ושליחי מצוה אינם ניזוקין. מה שאין כן במלחמת רשות על מנת להרחיב גבול האוכלוסין המרובים, ששם נותן האדם דרור לשפעת צרכים צמודים למערכת ההישרדות, שהאבחנה בין טוב לרע איננה מן המאפיינים שהיא מצטיינת בהם, באה התורה לשמור על נקיון הרמה הא-לוהית של האדם. מכאן החשש שחוששים יפי הנפש הפצפיסטים מטוהר הנשק והדמות היהודית, שהם מתפרצים לדלת פתוחה משום שהתורה מעמידה חשש זה בראש מעייניה ומציבה בפרץ שומרים נאמנים. כל זאת כמסגרת השמירה הקפדנית על קיום התורה והמצוות המשלבת סמכות על וסמכות אנושית פנימית למסלול אחד טהור וקדוש.

      מיד לאחר מלחמת ששת הימים שהיתה מלחמת הישרדות לחיים או למות מאין כמוה, נגשו אלי מתלמידי שהשתתפו בקרבות בסיני, ובפיהם בעיה מרה. מן המארב הגיח אליהם חייל האויב וכוון עליהם את נשקו. החייל היהודי היה זריז יותר באלפית השניה שהצילה את חייו והכריעה למות את חייל האויב. בבדיקת הגופה נתברר ממכתב שקבל מבתו הקטנה המתגעגעת לאביה, שהיה אב לששה ילדים. קשה לי לשאת בהרגשה הכבדה שהרגתי אב לששה ילדים מתגעגעים וכואבים. תשובתי: המצב קבע כהרף עין מי משני הצדדים יהיה כואב. הוריך ואחיך, או משפחתו שלו. הבא להרגך – השכם להרגו. ולו רק על פי העקרון של חייך קודמים לחיי חברך". על אחת כמה וכמה על חיי הבא להרגך. לחילופין אם לא הרגתו אל גרמת לו לפציעה שהגבילה וסילקה לחלוטין את כושרו להרגך, והוא נאנק מכאבים ומבקש מים, עליך להשקותו ולטפל בפצעיו לא פחות מאשר בפצעיו של חברך ליחידה. הנה כך שומרת ההלכה על הרמה והרגישות האנושית של הסרים לסמכותה. הלכה החודרת אל ההתייחסות הישירה בין האדם וקיומו, הלכה המבוססת על אמת גדולה ומוחלטת המקיפה אדם ומוסר.