פרשת חקת תשס"א.

 

                               הנקודה  הפנימית  -  הבלתי מוגבלת.  מעבר  למקום  ולזמן.

 

      שתי נטיות באדם. האחת, הנובעת ממערכת ההישרדות, פונה אל החוץ. והשניה – היצירתית נוטה אל הפנים ותרה אחר האוצרות הבלתי נידלים שבנקודה הא-לוהית שבאדם על מנת להוציאה מן הכוח אל הפועל. הראשונה נעה על מסלול הזמן והשניה חומקת ממנו ופונה אל המרחבים האין סופיים של הבריאה הא-לוהית.

      חשך מאור עיני, תרתי משמע, מקונן הקשיש שאיבד את מאור עיניו במקרה רע. די לך במה שראית עד כה, עונה לו הרב. אותו אדם ברוך כשרונות יצירתיים היה עסוק כל ימיו בצבירת ידע. סקרנות אופיינית לבעלי כשרון הגבירה את תאבון הדעת. תאבון שהפך לזלילת כל הבא ליד, ללא מיון קפדן וזהיר. מכאן הצורך החיוני להקפדה על הלכות איסור והיתר באכילה והלכות טומאה וטהרה.

      הנקודה הפנימית הנקראת בטעות פיוטית, חלקת א-לוהים קטנה, אינה כה קטנה. כאשר זכה האדם לשעת השקט מרעבון תאווני, כאשר זכה האדם להשתחרר מכבלי ההשתייכות של מנגנון ההישרדות, פונה הוא אל המרכז הפנימי החובק את הגרעין הא-לוהי, המכיל את המיוחד והמקורי שבו. נגיעה קלה בנקודה פנימית זו של איכותו, יוצרת חווית קיום המרחיקה בשאט נפש את מעטפת החנק של המציאות הקיומית. אין האדם זקוק למאמץ של גבורת הרוח על מנת להילחם בקליפת המציאות. זו נמוגה כעשן מחמת בעירת היצירה שנוצרה על ידי המגע בין הניצוץ הנישמתי לבין ההכרה של המודעות הרציונלית.פיצוץ בעטיה של הסתירה הקיומית, שבין ההישרדות הזורמת במסלול המרחב  והזמן, לבין היצירה המרחפת כרוח א-לוהים על פני המים. והמים הם הכוח הכובש והמגביל את האדם, הוא כוח הזרימה של המרחב והזמן, הסוחף את האדם ומונעו משליטה עצמית ומהתבוננות איכותית אל התוך העמוק של הקיום, וגורם לאדם להחטיא את אוצר היצירה הממתין לו מששת ימי בראשית, החטאה שנגרמה על ידי חטא העגל, שכמעט איבד בעטיו את ההזדמנות המתקנת של קבלת התורה.

      פרה אדומה, עיסוקה במים המטהרים. מטהרים, שעה ששולט בהם האדם ומשעבדם לרצונו. מטהרים, כאשר יודע האדם את סוד הטהרה. סוד האיכות הלא כוחנית. סוד האבסורד של כמות ההופכת לאיכות, של אפר הפרה, סמל הגשמיות, שהפך לסממן הטהרה, המטהר באיכותו כל מים שבעולם שבא עמם במגע.

      מי מריבה במים לקו משה ואהרון. משום שטמון במים סוד הזרימה האין סופית, סוד הטהרה המטהר את מגבלות החומר, השוטף את האדם מטומאת המגע הבלתי זהיר עם החומר. הם מי המריבה העלולים להיתפס ככוח בפני עצמו, כאיכות בפני עצמה, ככוח משעבד ההופך לאליל של עבודה זרה. מכאן הקפדנות היתירה, מכאן הלקח לדורות לגדולי עולם שלא נמנעו מלהכות בסלע, משימוש בכוח על מנת לשלוט במים. כוח מול כוח אינו מוליד רוחניות משוחררת ממגבלותיו של מסלול הזמן. הדיבור, הוא המגע של הרוח אל מול החומר, דיבור, שכנוע, הוא האות לעליונות הרוח. הרוח שבאדם, לא הרוח האפלטונית. האדם הוא נוכחות א-לוהית. אין הוא חייב להינתק מן המציאות שבעולם היצירה שבנה לעצמו. עליו לעשות את ההיפך, להעמיק אל תוך עצמו, ובזה הוא משתחרר ממצבו כחלקיק אפסי מתוך מסה של כמות בלתי נשלטת. סוד הקיום להפוך מחלקיק לשלם. ולהשתחרר בבת אחת ממערכת הישרדות הנשלטת על ידי הכוח ולהיות.. הוא עצמו. שלם בזכות מגעו עם הגרעין של האיכות הא-לוהית שבשורש נשמתו. אל לו להתפתות ולבעוט במעטפת החומר כפי שמטיפות הדתות האפלטוניות כנצרות, או למחוק את ייחודו ולהיעלם במרחבי הקיום כתפיסת דתות המזרח הרחוק. לא בשמים היא ולא מעבר לים. כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו. האמת מצויה קרוב מאד אליך. בקרבך. אם תחפשנה במרחקים, אתה מתרחק ממנה. סודו של האבן-עזרא: ,,והפירוש הנכון בעיני, אגלנו ברמיזות: דע, כי כאשר ידע החלק את הכל, ידבק בכל, ויחדש בכל אותות ומופתים.. והנה החלק חלק כאשר הכה הסלע ולא יצאו מים עד שהכהו פעם שנית. והנה לא קדשו השם"..לאמור, כאשר השתמשו במטה והכו, השתמשו בכוחניות המחלקת וקוטעת את השלם לחלקים נפרדים והפרידו את החלק מן השלם. בעוד שאם היו מדברים אל הסלע, היה בכוח הדיבור לחבר בין החלק ובין השלם ולקיים את כלל השלמות בעולם המוגבל. ובלשונו של האבן-עזרא הדיבור גורם לידיעת החלק את השלם, ההכרה באמת הא-לוהית, המודעות לנוכחות הא-לוהית המצויה בכל, ואין מקום פנוי ממנה, היא המעניקה לחלק הנפרד, את מקומו בשלמות. היא המעניקה לחלק את שלמותו.

      ,,וכאשר ידע החלק את הכל, ידבק בכל ויחדש בכל אותות ומופתים".

      הפיזיקאי הבריטי דוד בוהם הציע את ההולוגרמה כתפיסה חדשה של המציאות הפיזית. תפיסה זו אינה מחפשת את הפתרון, את ההסבר לתופעות הפיזיקליות במערכת מאורגנת של חלל וזמן, וזאת מחמת הקושי שנתגלה על ידי הפיזיקאי אלן אספקט מאוניברסיטת פריז, שגילה (בשנת 1982) שהחלקיקים תת – אטומים כמו אלקטרונים יכולים להעביר ביניהם מידע בו-זמנית, וזאת בלי כל קשר למרחק שבו הם מצויים זה מזה. בדרך מופלאה כל שהיא ,,יודע" חלקיק אחד מה עושה חלקיק אחר, משפיע ומושפע בהתנהגותו מן החלקיק האחר. תופעה זו מפרה את העקרון שקבע אינשטיין, לפיו מידע לא יכול לנוע במהירות הגבוהה ממהירות האור, משום שיש בכך שבירת מחסום הזמן. בא בוהם וטען שאכן מידע מקושר זה בין החלקיקים אינו מתרחש על מסלול החלל והזמן אלא מידע זה קיים בכל חלקיק מלכתחילה. לאמור, אין המציאות קיימת כמערכת של חלל וזמן באובייקט קיומי, אלא בפנימיות האיכותית של החלקיק. כך המידע המאוכסן כביכול במוח, אינו צירוף של הצטברות של מסה במקום מסויים, במוח, אלא קיימת בכל חלקיק של רוח האדם, ואין מידע, הבנה, הארה, של רוח האדם נגזרת ממקום כל שהוא. רוח האדם איננה ניתנת לכליאה במסגרת מוגבלת ומצומצמת של חלל וזמן. עצם תפיסת המציאות כמרחב מוגדר על ידי מקום וזמן, מקשה על תפיסת הבלתי מוגבל, כרוחו של האדם. כיצד יש להסביר את עקרון ההולוגרמה, כיצד יש להסביר את השתקפות השלם בחלקיק. שאלה מכרעת זו יוצרת לקונה, חלל ריק, פער בהבנת העניין. על כך בא האבן-עזרא ומגלה שיכולת החלק להשתייך, להכיר ולהסכים במודע להיות מחובר ומקושר לשלם, כאשר ידע החלק את הכל, ידבק בכל. ההזדהות עד כדי דביקות בשלם, משחררת את החלק ממצב של חלק מקוטע, ומקנה לו את איכותו של השלם. אין כאן תפיסה אפלטונית הרואה במציאות העליונה עיקר ובתחתונה טפל, תפיסת התורה רואה במציאות הממשית המצויה באיכותו של האדם, את הנוכחות הא-לוהית, וזאת, לא בתנאי שיתרחק האדם מן המציאות ויבטל את היש, אלא להיפך, יעמיק ביש ויחשוף, יוציא מן הכוח אל הפועל, בכוח היוצר שבו, את השלם שבו. אין כאן תפיסה סובייקטיבית של מציאות אובייקטיבית כפי שנתפסת הגישה ההולוגרמית, אלא תפיסת האמת האובייקטיבית, אובייקטיבית משום שהיא משקפת את ממד העומק שבמציאות לעומת ממד החוץ, השטחי, הדו-ממדי, נטול העומק והגובה. במי מריבה היה עליהם להעמיק אל תוך המציאות הנראית מבחוץ כסלע ,,המן הסלע הזה נוציא לכם מים".

      מות אהרון היה מלווה בתהליך מפורט של הפשטת הבגדים והלבשתם על ידי אלעזר. גם כאן טיפול בחיצוניות, לאמור שחרור מן החיצוניות על מנת לזכות בחיי נצח.

      נחש הנחושת. ממד הגובה. כשישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין. גם כאן לפנינו ביטוי של שיחרור מממד החוץ השטחי על מנת ליצור מגע של דביקות עם ממד העומק והגובה, שהוסתרו על ידי השטחיות החיצונית. חשיפתם של מסלול האנכי בין העומק והגובה יוצר חיבור בין החלק לשלם והופך את החלק לשלם.

      על כן יאמר בספר מלחמות ה'.. אז ישיר ישראל את השירה הזאת"… גילויה של נקודת האיכות שבפנימיות וחיבורה אל ממד הגובה הופך את המציאות לשירה. מכאן ואילך מופיעים פסוקי שירה נאצלת, שפרטיה עוסקים לכאורה בסיקור יבש של מסעי בני ישראל והמוצאות אותם, ללמדך, שחשיפת הציר שבין העומק והגובה מגלים את הנוכחות הרוחנית שבמציאות השטחית לכאורה.