שבת שובה תש"ס.

                              הקיום האנושי מתרוצץ בין המשיכה לסיכון למשיכה לביטחון

                              פרדוקס הסיכוי  והסיכון שביסוד האמונה.

     ,,אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים"  -   אופי האמונה השמור לימות המשיח.

הדגש בימינו מוסט מן העבודה באובייקט אל עבודת האדם בפנימיותו.

      רמב"ן על הפסוק בדברים ל"ב פסוק מ"ב: ,,..והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו.. והנה אין בשירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה.. והזכירו בספרי ,,גדולה שירה זו שיש בה עכשיו וישבה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא" רמב"ן.

      ,,אשביתה מאנוש זכרם" אותנו בין העמים, אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר הכתוב, כי היה במידת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, לולי כעס אויב. ויורה זה כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות, ואין לנו הצלה מיד העמים, רק בעבור שמו". רמב"ן.

      ,,אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה: ישראל נקראו בשלש שמות: יעקב., ישראל, ישורון. וסופי התיבות שלהן לבן, על שם שבזכותו של יעקב ילבין ה' עונותם והמה הפכו מלת לבן לנבל, כמו שנאמר למעלה עם נבל ולא חכם. כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"ז.) דור של משיח יתהפך הכל למינות. מאי קרא שנאמר (ויקרא י"ג ,י"ג )כולו הפך לבן, טהור הוא.." כלי יקר.

      יתהפך הכל למינות. אין כדורנו ההופך הכל הפוך על הפוך. ההגיון התהפך. השכל הישר נעדר. כמוהו האבחנה בין טוב לרע. זכות אבות נסתיימה. רק בזכות ,,למה יאמרו הגויים". ובמה יזכה נער את דרכו. לא בזכות ההליכה בתלם ולא בזכות תנאי הסביבה ואין הזדמנויות בסביבה שיהיה בהם זכויות מצד עצמם.

      הסיכון והבטחון הם שני הקצוות של מסלול ההתרוצצות של הנטיה האנושית. יש הזקוקים לסיכון, ובלעדיו חייהם נטולי ענין. ויש הזקוקים לבטחון משום שאין הם מסוגלים לתפקד תחת לחץ, כשם שבעלי הסיכון אינם מסוגלים לתפקד ללא לחץ. מכאן שמקור הסיכון והבטחון אינם נובעים מיסודות אובייקטיבים אלא ממערכת דינמית של גירויים סובייקטיבים המורכבים והנובעים מאופי ומהרגלי חיים ותנאי הקיום השונים.

      היהדות מלבישה על מסלול זה גם את ציר המצווה והחטא. אין פעילות אפשרית ללא סיכון. כך אין מצוה שלא יהיה בה תערובת של סיכון. ועל כך מבטיחים חז"ל ,,שלוחי מצוה אינם ניזוקים. מי שאינו מקבל את אפשרות הסיכון – אינו עושה כלל. מות מתוך סיכון ומות מתוך ניוון של אפס מעשה. כך הם החיים במעגל השימור העצמי. רק במעגל הציר: אני א-לוהים הופך הסיכון לדינמיקה יצירתית כשבראש הציר האנכי מתנוססת, המטרה הא-לוהית היציבה והקבועה ,,אחד" המכוונת את הדינמיקה של הסיכון לחוף מבטחים. ואכן זו כוונת חז"ל במאמרם ,,שלוחי מצוה אינם ניזוקים".

      כי בגולתנו עתה תמה זכות האבות" דברי הרמב"ן הללו מהווים מפתח לשער חדש בעבודת ה'. בעידן הגילוי פנים היתה הנוכחות הא-לוהית גלויה באובייקטים מוגדרים כגון המקדש, המזבח ועבודת הקרבנות. מדברי הגמ' דכריתות וביומא פ"ה ניכר במחלוקת רב ושמואל שגם בזמן המקדש היו שתי הנטיות קיימות, אם יום הכפורים מכפר בעצמו או שהאדם מחוייב לקיים את כל גדרי התשובה כולל וידוי על מנת שהיום יעשה את שלו. גם ממחלוקת זו ניכר שתפקיד האדם היה פעיל. ההבדל היה בדגש על האדם או על הנוכחות הא-לוהית באובייקט. מדברי הרמב"ן ניכר בבירור שבימינו, תקופת ההסתר הנורא תמו האובייקט וגם זכות אבות. אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ולכן הוענקו לאדם תוספת של כוחות נפש אדירים. ויכולת נפשית שדרכה יוכל האדם לבטא את עבודת ה' בתוספת כח. ובעיקר ללא שימוש באבזרים מן החוץ, שמקורם בעבר בעתיד או בחפצא. הכל בידו. לא בשמים היא, בפיך ובלבבך לעשותו. גם אופי החטא ויצר הרע השתנו בהתאם.

      בעוד שלפנים היה ליצר כח משלו, בצורת גירויים מבחוץ כגון רעיונות כפירה ופיתויים , הנה כיום החוץ ריק והגירויים חלשים אלא שגם כוחות האדם דלים ,,ודפקום יום אחד-ומתו כל הצאן". כיום מסתמן מסלול עבודת ה' ביכולת האדם להשתחרר מלחצים  שבסביבה, ולהעמיק בתוך פנימיותו, להבהיר את הכרתו, ולהכיר את הדינמיקה של הכוחות הקיימים בו, לפי הזוגות שלנו. עליו להכיר את הדינמיקה של הנטיות הפנימיות המושכות לכוונים מנוגדים כגון נטיה לסיכון לעומת חיפוש הסיכוי בבטחון, במצב ללא סיכון כלל. את הנטיות הנפשיות אין האדם מסוגל לנתק ועצת התורה היא לשנות כוון מאופקי לאנכי. ממנו אל החוץ, מנטיה היוצרת תלות ומשעבדת, אל הגובה, מסלול שבין האדם למקורו הא-לוהי ומשם שוב אל החוץ. כשהוא מצוייד במבט מגובה, טעון בביטוי הנוכחות הא-לוהית, כי אז כל עיסוקו עם החוץ יהפוך לביטוי של ממשות של הנוכחות הא-לוהית במעשה בדיבור ובמחשבה. מכאן המשקל המכריע לעבודת המידות בעבודת ה', עבודה שבלב היא תפילה במקום קרבנות, עם הסיכוי הבטוח להתקבל, כקרבנות ממש. תפילה בעת צרה שאדם נצטווה עליה יותר מהשתדלות כל שהיא, חוץ מהשתדלות ישירה של מצוה, כפעולת חסד או פעולה שכל כולה נועדה לבטא אמונה ובטחון או חובה אחרת של חובת האדם בעולמו, כמצוה הילכתית וצדקה וחסד שהם אינם בגדר השתדלות אלא מצוות בפני עצמם. בקיצור, הדגש הועבר מעבודה בחפצא לעבודה בגברא, בגיוס כוחות הנפש השכל והרגש ככלים לעבודה.שימוש בכונה, ברצון, שליטה נבונה במידות, בלשון, הם הם עבודת ה'. וזה כוונת חז"ל במשנה ,,ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים בלבד."מכאן הדגש המרכזי על התשובה הפנימית והעבודה על הפנימיות כביטוי עיקרי וכמעט בלעדי בימינו.

      מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.  מזמור זה מבטא בבהירות את ההתרוצצות הפנימית בין סיכוי לסיכון. כשהוא מדגיש את התפקיד הא-לוהי באיזון הנוצר כאשר מתחבר אליו האדם הקרוע בין הנטיות המנוגדות. ארומימך ה' כי דליתנו-התפקיד הא-לוהי בהצלה בהוצאה מן הסבך. מסבך הסיכון ביחס למלחמת הקיום עם: אויבים. עם מחלות: שועתי אליך ותרפאני, עם מצוקות הנפש, העלית מן שאול נפשי. כי רגע באפו – סיכון. חיים ברצונו – סיכוי. מצוקות הזמן: בערב ילין בכי ולבוקר רינה. ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם – סיכוי של תלות בשימור העצמי, באובייקט. האמת הנשכחת חוזרת אל התודעה: ה' ברצונך העמדת להררי עוז – סיכוי. הסתרת פניך הייתי נבהל – סיכון. כאן הופך האדם את הכוון ממאוזן למאונך. מן החוץ אל הגובה. אליך ה' אקרא.. אתחנן: מה בצע ברמי ברדתי אל שחת, היודך עפר היגיד אמיתך. המטרה לעבוד את ה', המטרה ההישרדותית נחחית. הטלטול בין הקצוות נמשך ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם. הפעם הפניה אל ה' בלבד. הפכת מספדי למחול לי פיתחת שקי ותאזרני שמחה.

לראש העמוד