פרשת עקב תשס"ב.

 

                                                    מלכודת  השיגרה.

 

      השיעמום הוא לחם חוקם של הבטלנים. היוצר המבטא את איכויות האני המקורי אינו יודע שיעמום לעולם. משום שאין הוא חי בממד הזמן ואינו חי מעבר לעתיד, מגירוי מרגש לגירוי מרגש. ההווה ספוג החוויה בולע את התעניינותו של האני מתוך הפנימיות של איכותו המקורית החוגגת את ביטויה היוצר. באין יצירה, כאשר מנגנון ההישרדות ממלא את החלל הריק מיצירה מזונו הוא מזונו של הנחש הניזון מן העפר, מן החומר שמחוץ לאיכויות של האני, חומר שאינו משביע את האיכויות והערכים. חומר ללא תכנים. גירוי של סתם הבא מן החוץ, יושב האדם על מפתן ביתו כשהוא עייף מחמת השיעמום, ומצפה לגירוי שירתק את מבטו. יהא זה כלב המוביל את אדונו, תהא זה מכונית ולה שלושה גלגלים או מאן דהוא משועמם כמוהו, שישתעממו יחדיו תוך החלפת חוויות של שיעמום ויראו עולמם בחייהם. וטוב להם וטוב לעולם. האמנם? מה לא יעשה האדם על מנת ל"הרוג את הזמן" כמשל המושלים, שהרי אדם יכול למות משעמום, כמאמר החכמים שבמשועממים. השיעמום רובץ בעצלתיים בין חוויה לחוויה. רובץ כשפיו פעור ולשונו משתלשלת מתוך פיו והוא צד זבובים ככלב ומתפרנס מרכילות ומלשון הרע. ואם יתמזל מזלו, יקפוץ בשמחה אל תוך הקלחת של מחלוקת כל שהוא, מבלי לבדוק בציציותיה, מי צודק ומי לא צודק. אין לכך כל חשיבות כל עוד יוכל להביע את דעתו. אין הוא מניח לעובדות לבלבל אותו שהרי עלול הוא להשתכנע והקץ למחלוקת. מכאן הכלל: איזו היא מחלוקת שסופה להתקיים, זו המתעלמת מן האמת. מן העובדות. מכאן החכמולוגים האינטלקטואלים התלושים המחזיקים בדעות (שמאלניות בדרך כלל) המתנגדות לכל דרך הישר. נימוקיהם מנותקים מן ההגיון של המציאות כשם שהם עצמם בטלים ממלאכת העשיה והיצירה וכל כוחם אינו אלא בפיהם. מדעי ההתנהגות הם ההישגים היחידים שלהם, ולכן עוסקים מדעי ההתנהגות בחיפוש דרכים כיצד להמציא גירויים לגירוש השעמום. השיגרה היא הפתרון. נחמת השוטים. משום שאדם מן הישוב שונא שיגרה, ורואה בה את אותה הגברת בשינוי אדרת. רק הנוורוטי הכפייתי נאחז אובססיבית בקרנות מזבח התהליך, באמצעים ללא מטרה. מרוב עצים אין הוא רואה את היער. גם נוורוטי שכמותו נאחז באובססביות בהווה מתמשך ללא עבר וללא עתיד, אך שלא במעשה היצירה שאין הזמן תופס בה כלל, חי השרדן כשהוא נאחז בפרטי פרטים, ללא תכנים וללא מטרה, כיאה למנגנון ההישרדות המכאניסטי. תאמר, מה זה מעניני אם בוחר השרדן לחיות בשיגרה. וכי מוטב שישתולל לאחר מילוי השיגרה באלכוהול. סכנתה של השיגרה שאינה נראית רע. היא נראית משעממת ואינה חברה לאיש משחית. הכל מודים שאין השיגרה שייכת לעולם הפשע. תפיסת התורה אינה יכולה להסכים עם קביעה זו. הבטלה מביאה לידי שיעמום והשיעמום מביא לידי חטא, מזהירים חז"ל. ויש להבין את התהליך. כשהלכה רבקה אמנו לדרוש את ה' לאחר שהתרוצצו הבנים בקירבה נאמר לה ששני גויים בבטנה ושני לאומים ממעיה יפרדו ולאום מלאום יאמץ. ותאמר למה זה אנוכי. וכי מה פסול ראתה בתחזית זו. אנו מייחסים מאורע זה שאירע לרבקה אמנו, שנבחרה להפריד בין הרע לטוב,שהיו עד לזמנה כרוכים זה בזה ללא יכולת הבחנה ביניהם. עשה אדם מעשה מתוך שהוא סבור שמעשה טוב בידו, והנה, שוד ושבר, נידון עליו ברותחין משום שהיה מעשה רע לאמיתו של דבר. ולא היה העולם יכול להתקיים. ולהחריב את העולם אי אפשר, שהרי הבטחת ה' היתה תלויה ועומדת בקשת שבענן. מה עשה הקב"ה הפריד בין הרע והטוב, שתהא אבחנה זו יפה לכל נפש, וכל בר בי רב יוכל להבחין ביניהם ולהישמר ולהיזהר מן הרע, שזכה לצורה ולכתובת לעצמו. וידעו הבריות להזהר ולא להתקרב אליו. כך פסק הרע לסכן בני אדם. מה עשה יצר הרע. הלך והמציא את מלכודת השיגרה שעליה נאמר רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה רבים חלליה מחללי אויב, ואויבי איש אנשי ביתו. כבר נאמר. עד כמה גדולה סכנת השיגרה שכבשה את המלכה עמה בבית. המלכה שכולם, חכמי האומות והדתות לדורותיהם נושאים עיניהם אליה. מלכת האיזון הקדוש, בהנחה שהכשלון נובע מן הקיצוניות החד צדדית הפתרון נעוץ באיזון. בשביל הזהב של החכם אריסטו, פתרון המיוחס בטעות גם לרמב"ם שלנו. העיקר באיזון ובכל מחיר גורס אריסטו. ולא בכל מחיר גורס הרמב"ם. לא במחיר הוויתור על עקרונות ואפילו לא על חלק מהם. השלמות אינה נבנית מן הפשרה והוויתור אלא מן ההשלמה בין שני הקצוות המתאחדים ומשלימים זה את זה לאחדות אחת שלימה. האיזון כשאיפה רומז על מנוחה, על מצב שאינו פעיל. בבחינה של מנוחת הלוחם. אידיאל שהפך למשאלת לב לקשי יום בעיקר. האדם היוצר אינו חולם על מנוחה, ונהנה מכל רגע של יצירה. הוא עוסק בהגשמת החלום בהווה של יום יום. מימוש התקוה היא חוויה של יצירה. המנוחה נועדה כאצל משה שניתן לו רווח בין פרשה לפרשה, על מנת להשקיע את חווית היצירה אל תוך מערכת העיכול, הצריכה שהייה לצורך העיכול של החומר. מנוחה העומדת במרכז הפעילות היוצרת. שבת מנוחה מרחיקה עצמה מכל עיסוק של חול על מנת להתמקד במיון והפרדת התבן מן הבר. עיקר מטפל. כדי לדבוק בעיקר. שבת קודש. ימי החול אמורים למלא חלל ריק של חול בין קודש לקודש. מגמת ימי החול להרחיב את ממשלת הקודש ולהחיל אותה על המציאות. במגמה לקדש את החומר גם על מעשה של יום יום, ולעשותם למקשה אחת שבה החול מתבשם ומתקדש.

      יש להודות שאידיאל זה קשה להשגה ולמימוש. ראשית משום שהחלת הקודש על החול משמעו מלחמה בשיגרה, בעצלות. מלחמה שהעצל אינו רואה סיבה לקחת בה חלק משום שאינו מזהה אותה עם המלחמה ברע. ואין הצער והמאמץ שווים בנזק המלך, שהרי אין נזק השיגרה נראה לעין כשם שנראה נזקו של הרוע. שמא תאמר כיצד לשמור על האיזון הקדוש מבלי ליפול למלכודת השיגרה. ראשית אין התורה רואה באיזון הקדוש מטרה חיונית לעבודת השם. בכל דרכך דעתו והוא ינהל אורחותיך. ולא עליך המלאכה לגמור. על האיזון מופקד הקב"ה. אתה את שלך עשה. אין צורך לאדם שיהיו כוחותיו מאוזנים במינון שווה. המחשבה שליש. הרגש שליש והמעשה שליש. איש הרוח יכול להגיע למימוש השלימות דרך לימוד תורה, כשם שאיש הלב יכול להגיע למימוש שלימותו על ידי עבודת הלב היא תפילה. ואיש המעשים יגיע לשלימות שלו על ידי מעשים טובים. על שלושה דברים העולם עומד. על התורה לאיש בעל החשיבה האיכותית, על העבודה לבעל הרגש, עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים לאיש המעשה. אין אדם שחובתו להגיע לשלימות בשלושה תחומים כאחד. אין האיזון קובע את הצלחתם אלא ההישגים שהם מופקדים עליהם. יש שהאיזון נוסך שלוה של אפס מעשה והופך לשורש פורה ראש ולענה של השיגרה. הסכנה שבאיזון שהיא מתעלמת מן האיכויות והתכנים ורואה בהרמוניה חזות הכל. שווי משקל יוצר איזון אמנם. אך שווי משקל בין מה למה. יש איזון שאומץ כאידיאל על ידי תפיסות החותרות למצוא את הפתרון לבריאות הנפש והגוף. המזרח הרחוק שהרחיק לכת במחקר המכאניזם של הפעילות מאמין במה שהוא קורא קיי כנקודת המפתח לאיזון בין היין והיאנג תוך התעלמות גמורה מערכים ומתכני רוח. להנחה שלא תיתכן הרמוניה בקרב כוחות הרוע, אין על מה לסמוך. על השלוה המדומה הנסוכה תחת כנפי ההרמוניה יש ויש לטפל ולו במחיר ערעורה. הבה ניטול לידינו את תפקיד עוכר השלוה.

      חשוב להדגיש שתאוריית ההרמוניה היתה שלטת בתולדות התרבות מאז חכמי יוון. שביל הזהב של אריסטו שרד עד לתקופת איינשטיין. תאוריה זו רואה בתהליך העובר מהרמוניה המתערערת ומשקמת את עצמה בדינמיקה של עליית מדרגה משלב לשלב גבוה ממנו. המצב האידיאלי היא הסימטריה כתסמין המעיד על הרמוניה. הנחה זו בונה את הטבע ואף את החשיבה על הרמוניה וסימטריה. תמוה מה סודה של ההישרדות שעמדה לה לתאוריה זו, למרות שחתך הזהב שבטבע, אף הוא נתגלה על ידי חכמי יוון, תאורית חתך הזהב אינה בנויה על שווי משקל בין חלקי הפרספקטיבה של המציאות אלא  מורכבת משני שליש ושליש היוצרים מתח וענין אסתטי. תאוריה זו רואה מבנה סימטרי כמשעמם. טענה הטומנת בחובה את החשד שאנו מעוררים ביחס לנזקים הטמונים באיזון היוצר שיגרה וריק, וסבילות המזמינה גורמי שליטה מן החוץ ומרדימה תמריצים יצירתיים מתוך הפנימיות האיכותית היוצרת. כיום, בתקופה הפוסט איינשטיין מקובלת דחיית הסימטריה לא רק מהפיסיקה על ידי בוהר ותאורית הקוונטים אלא גם באומנות. פיאז'ה המתאר את החשיבה על פי עקרון של שווי המשקל והדינמיקה שבעקבותיו, הודה בפני בשנות השישים המוקדמות, שזו תאוריה מכאניסטית המתארת את החשיבה המכאניסטית הבאה אל בישולה ונגמלת עם ביסוס החשיבה המופשטת. על שאלתי בדבר החשיבה האיכותית הדמיון היוצר, הרגישות למגוון של דקויות והבחנה מקורית, חשיבה איכותית שקשה לתאר את האמנות בלעדיה, הודה פיאז'ה שאין לו מושג כלל. חשיבה איכותית מעלמת מן העיסוק בשיקום האיזון ואינה רואה בסימטריה חזות הכל. לא בפיזיקה ובודאי לא באיסתטיקה.

      התורה בונה על מבנה תלת ממדי, של,,שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". אין ממד הגובה הערכי נועד להשליט איזון בין שני הכתובים המכחישים זה את זה. ויהיו אשר יהיו מכחישים אלה המייצגים אדם מול מציאות, חומר מול רוח, יחיד מול רבים, וענינים שבמוסר. התפיסה התלת ממדית אינה תולה תקוות באפשרות האיזון, ולו לשעה קלה, בראותה באיזון פשרה, וויתור על חלק מן האמת. ומה לך שקר גדול מאמת חלקית. ,,אין שלום אמר ה' לרשעים". וותרן בערכים ובעקרונות והמאמין שבוויתורו יקרב את השלום אינו מתקרב לשלום, קרי לפתרון הבעיה, אלא מתרחק והולך ממנה. העיסוק המצומצם בשני הממדים אינו מוביל לפתרון הסכסוך. ,,איש השלום" יטען שאין פתרון מושלם, ואפשר לצמצם ולהקהות בלבד את חריפות הבעיה. הפתרון המשתמש בכתוב השלישי, הוא ממד הגובה,מכניס למערכת הסכסוך הנצחי כוון משמעות ותכנים. תפקידו אינו תפקיד של מתווך אלא של מארגן ומכוון ומצמיד מטרה ערכית לשני הכתובים המסתכסכים ללא הרף מחוסר כוון ומטרה כמקור מים חיים הצריכים אפיק זרימה, שבלעדיו פורצים לכל הכוונים ויוצרים ביצה מעופשת מרבץ ליתושים. כך איכויות אדם וכוחות אנרגיה המצויים באדם ובעולם זקוקים לכוון וצמודים למטרה על מנת לצאת ממנגנון ההישרדות השורץ ריב ומדון כוחניים, המטרה הערכית מעניקה משמעות לכוחניות, וזו שמחה לשרת את האיכות ולהעניק ממשות למשמעות. כך משרתת הכמות את האיכות והשכל המכאניסטי הופך לתבונה היודעת להבחין בין טוב לרע ואף בין אמת לשקר.

      האיזון המכאניסטי שבין שני הכתובים ללא הכתוב השלישי מוותר על המתח הדינמי שנועד במקורו לשרת את האיכות היוצרת. וויתור יוצר מצב של שיגרה, של פסיביות המרדימה את הערנות האיכותית היוזמת. מצב המזמין גירויים מן החוץ, גירויים שאינם מצייתים לצרכי האיכות המקוריים של הפרט. גירויים המבטאים כוחניות לוחמת כתוצאה מסיכסוך מתמיד בין הניגודים החסרים ממד של גובה המצמיד להם מטרה העושה מהם ניגודים משלימים החותרים יחדיו לקראת מטרה ששניהם מזדהים עמה. ,,באין חזון ייפרע עם". ללא ממד הגובה משתררת דממת מות הנשלטת כאמור על ידי גירויים כוחניים מן החוץ המטשטשים את המקוריות ואינם עונים על צרכי האיכות היוצרת, אלא יוצרים איום המעורר פחד של הישרדות. כך נוצר מתח דינמי שלילי שנשקו הוא מנגנון של הישרדות על מרכיבי ההרס שבו: הקנאה התאוה והכבוד.

קלקולי השיגרה.

      כאמור רובצת השיגרה בין המשפתים, במרווח שבין שני גירויים כוחניים מן החוץ. מצב של פסיביות המזמין גירויים של מבנה ההישרדות. הנסיון ליפות אותה על ידי כינויי איזון, סימטריה ואידיאל השלוה, השלום והוותרנות אינם אלא הסוואה של ניוון, חלל ריק וטשטוש. עמעום האורות החושפים את הפינות האפלות המשמשות לחיפוי על כשלונות ועיוותם. שיגרה מרדימה את הערנות החדה הרגישה להבחנה בין טוב לרע. את הרגישות לשחיתות. לאמות מידה מוסריות. וויתור על האיכפתיות, על שליטה במציאות החמרית. על ההרגל המקרב את האדם אל מלכודת הרע ומעמעם את סלידתו. הקירבה אל הרע מתוך הרגל, נעשית לו כהיתר, הוא משתעבד לרע הנראה לו הכרח המציאות, הכרח החודר ומשתלב במערכת הקיומית עד לבלי הפרד. הרגל נעשה טבע, להשתעבדות, לכפייה אובססיבית עד להתמכרות. תהליך סמוי הזוחל תחת מסווה של שיגרה והרגל הופך לחיוני מחמת השעמום, החלל הריק מיצירה המזמין פחד קיומי, דממת מות, ומעורר את מנגנון ההישרדות הנלחם בהרגל תוך שימוש בגירויים שליליים כקנאה תאוה וכבוד היוצרים מעגל קסמים המחמיר והולך, הדוחק את השיגרה ומחסל את השיעמום, אמנם, אך המחליפו בגירויים הרסניים המרחיקים את סיכויי ההתבטאות של האיכות היוצרת, ההולכים ונסוגים עד לאיבוד מוחלט של הסיכוי.

      ככל שמתרחקת האיכות היוצרת הופכים הגירויים השליליים עוכרי השלוה לחיוניים עד ללא סיכוי להילחם בהם ולהרחיקם. השעבוד לגירויים השליליים שאין בהם כל איכות חיובית וכל כוחם בטשטוש של חדות הראייה וההרגשה, הם סמים. סמי הרגעה חסרים סגולות מרפאות וכל כוחם בעמעום הכאב הגופני, המוסרי. התמכרות לאלכוהול לסמים ולשאר גירויים מן החוץ דוחקים אל השוליים את המצפון המטריד. כל אשר לאיש יתן בעד הרחקת יסורי המצפון. ואכן, זו היא הבקעה להתגדר בה שמצאו הדתות השונות, שכל כולן נוצרו למטרת הרגעת המצפון. הנצרות על ידי יצירת תלות בנציגו של אותו האיש העושה עבורך את המלאכה ומטפל במעידותיך ללא שידרוש מאמץ של תיקון עצמי מצידך. האיסלם הרואה את החיים סתירה, מעוות שלא יוכל לתקון, ושולח את החוטא לעולם הבא. המוצא היחיד לתיקון. ככל שאתה מביא עמך מספר גדול יותר של בני-אדם, גדלה זכותך למנעמי החיים. ההבדל בין עולם הזה לעולם הבא שהעונג בעולם הזה כרוך בסכנת ההסתבכות, בעוד שמנעמי החיים, לטעמו של האיסלם, המצפים לאדם בעולם הבא אינם כרוכים בהסתבכויות, וככל שאתה מחסל בעולם הזה, גוברת זכותך לעינוגים בעולם הבא.

       האיזון המכאני, הצעת המזרח הרחוק, החל ממדיטציה וכלה בקי, באיזון בין היין והיאנג עוסקים בצד המכאני. המדיטציה מרוקנת את האנרגיות השליליות אך גוררת אף את החיוביות, אף שאין חסידי המדיטציה מודים בכך, כך נותר האדם ללא אנרגיות, ללא ריגושים וללא גירויים. אין הבור מתמלא מחולייתו ועד מהרה נותרת הפסיביות חסרת אונים כדי להגן על עצמה מגירויים חדשים המשעבדים אותה.

שיגרת הנישואין.

      הזוגיות מתחילה את דרכה בפסגת הריגושים, החוגגים את הרומנטיקה כל עוד נמשך תהליך החיזור. הנישואין שמים קץ לתהליך החיזור ומתחילה תקופת השיגרה. בתקופה זו צצים ממחבואיהם ,,הצרכים הטבעיים" הכוללים חולשות אופי ובעיקר הרגלים קודמים, שבהיעדר הדרכה מממד הגובה יוצרים ניגוד ומתח של כוחניות אנוכית בין שני הצדדים המתאמצים לגבור זה על זה תוך הדגשת הצרכים שלו ונסיון לשבור את אלו של חברו. מכאן שאין סיכויים רבים לנישואין על בסיס מכאניסטי, ויהא משלים ככל שיהיה אפילו על פי נוסחת זוגיות נקודתית וייחודית. אין ולא ייתכן ,,איזון" בין שני מרכיבי הזוגיות. אף לא בפיסיקה, בין שני צדדים מן הזן האנושי על אחת כמה וכמה. השיגרה מרדימה את האיכות היוצרת של האני וזונחת את במת האירועים טרף לכוחניות של ההישרדות המכירה אך ורק את שפת התחרות ואת המלחמה שבעקבותיה. בין מלחמה למלחמה רובצת בעצלתיים השיגרה המרדימה את האיכויות של שני הצדדים תוך שימוש באשליית השלום, כשלאמיתו של דבר מסתירה מתחתיה תהום שורצת שביתת נשק המנוצלת על ידי שני הצדדים לאגירת מצבורי תחמושת כהכנה לשלב הבא של המלחמה, החמור יותר מקודמו בדרך כלל. רק פיקוח, השראה והנחיית שני הצדדים על ידי ממד הגובה יבטיח פעילות משולבת ומאחדת ומשלימה לקראת מטרה משותפת, מטרה ערכית.

שיגרת המוסר.

      הרגישות למוסר היא נחלתו של כל נברא בצלם. כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, על מנת להשקיט את הקשים שביסורים, הם יסורי המצפון. מכאן ההצלחה שנחלו דתות שכל כולן סיפורי בדים, עלבון לאינטליגנציה שמעל לרמת גן הילדים. מטרות הדתות להציע תרופות הרגעה למצפון מיוסר. שכן אין הנפש הא-לוהית השוכנת בנשמתו של כל נברא בצלם מקבלת את הרע בזרועות פתוחות. מאז הביאה רבקה אמנו לעולם את האבחנה האובייקטיבית בין רע לטוב, בכוחו של כל בן תמותה להבחין ולהכיר את פניו המכוערות של הרע. יצר הרע, היא הנטיה לרע המשתמש בסוס טרויאני להחדיר את הרע בדרכי עקיפין. דרך השיגרה. דרך עמעום וכהות הרגישות לטוב. רצח אחד הוא רצח. רצח המונים הוא סטאטיסטיקה. מדינאים ארכי רוצחים מתגוננים על ידי אמנות בין-לאומיות האוסרות לפגוע ,,במנהיגים" מדינאים. אנשי מדע אידיאליסטים לא יהססו להקריב על מזבח הקידמה ,,פרטים". ניסויים בבני-אדם ובעלי חיים. מכבסת המילים שוקדת בחריצות על הסוואת הפשע על ידי שימוש במינוח אסתטי לביטויים בוטים החושפים את הרע. רצח מתוך רחמים הפך להמתת חסד. הפלות ורצח עוברים ועוללים בני יומם סופחו לזכותה הלגיטימציה של האשה לחרות (הפקרות אנוכית). פטפטת ליברלית מכסה על שנאת הפרט והכלל. ,,האחר"

      כך מקיף האדם ומרחיב את שטח ההפקר של המוסר גם על תקופת טרום החיים וגם על סופיותם במעטה של לשון, שהיא הלשון כלי זינה המובהק של השיגרה. וכך יוצא המוסר נבגד בראש כל חוצות. ולאו דווקא על ידי הרשע אלא על ידי השיגרה. כך נצבע השקר בצבעים לגיטימים וצבעים אסורים. שקר לבן. התחום האפור בעסקים. גזילת כבשת הרש והסגת גבול אכזרית מקובלת בעסקים כגישה קשוחה ומקצועית. כך במשפטים שהגישה ההגיונית – מתמטית והאנטי אנושית עושה את עושי גישות אלו לאנאליטיקאים מבריקים. פרופסורים למשפטים שמעולם לא ישבו על מדין פוסקים בבעיות אנושיות, מדיניות, בטחוניות שבפיקוח נפש בגישה השייכת לתחום הבלשנות הפילוסופית תוך התעלמות פוזיטיביסטית מן ההיבט האנושי. בלבול תחומין דוחק את הרגישות המוסרית לקרן זוית ומעמיד במקומו משחקי הגיון שיסודם בפלפול ובניתוח הרחוק מן המוסר ביודעין ובלא יודעין. דומה ששיבוש זה נעשה לנחלת רבים עד שהפך לשיטה שמלכתחילה בהשפעת השיגרה. שעצלות המחשבה היא הורתה. בעוסקי במלאכת הייעוץ וההדרכה לתלמידי אני מבחין לעיתים שנתקבצו ארבעה תלמידים באחר צהרים אחד, ולהם בעיה דומה. להפתעתי. ואני נכנס לדילמה. ייתכן שבמקרה נזדמנו ארבעה שהם אחת. אך ייתכן שעייפות שפקדה אותי נסכה עלי את רוח השיגרה שהקהתה את חדות האבחנה ולכן לא חשתי בדקות הראויה את השוני שבבעיות הארבעה, ולולא השיגרה הייתי מבחין במיוחדות המאפיינת את בעיתו של כל אחד מהם. הנטיה המדעית לסיווג תקפוץ על המציאה ותנסח כלל אינדוקטיבי שככל אינדוקציה היא הגורם והקרבן כאחד של שיגרת המחשבה. חטא ההכללה שיצר את הגישה הגזענית ואת עקירת המיוחדות, הוציאה מן הבקבוק את שד המערכתיות שהפך את האינדבידואל האנושי מעולם מלא לבורג במערכת. למספר כמותי ולראייה מכאניסטית חסרת נשמה. הממדים הקולוסאלים של העולם המכאניסטי שחרגו מזמן מגבולות של יכולת התפיסה האנושית, שכשלה אל מול הגדול מדי, המהר מדי והרב מדי, חיפשה בכאוס זה, באי הסדר, במהומה רבתי קצה של חוט לאחיזה. לפני שיאבד האדם את הצפון, עמד והשליך עצמו אל המערבולת המכאנית והמציא את המערכתיות, את הביורוקטיה ואת הסדר במקום הצדק, ואת החוק הפוזיטיביסטי שאינו מייצג עוד תכנים שמחוץ לעצמו אלא את עצמו בלבד. והרי לכם מפלצת של ,,קידמה" ריקה מאדם, מן היחיד ומן האנושי. באה התורה ומזהירה מפני הנטיה לזלזל במצוות השיגרה. ,,מצוות שאדם דש בעקביו". דוגמה שבגדר קוריוז, בגדר תופעה שבגבול האבסורד היא הציפיה מן  ההתמחות המקצועית. בימים הטובים, שעה שהקהילה היתה קבועה ומצוצמת, ההכרות הישירה והאינטימית בקרב חברי הקהילה הוותה קריטריון בדוק ומנוסה לשיפוט כישוריו ואופיו של המועמד לעבודה, לנישואין ולכל תפקיד בקהילה. השיחה הישירה סיפקה את הידע האמין. עם ההתרחבות לממדים של העידן המודרני אבד המירקם האישי של מבנה החברה והביורוקרטיה תפסה את מקומה של ההכרות האישית. מתברר שניירת לא תחליף לעולם את מבחן האמינות האישי. האמינות של גלאי השקר אינה עולה על ארבעים אחוז, שהוא פחות מן האמינות המתקבלת מראיון אישי עם הנבדק. עולם העסקים מתייחס בזלזול מה לתעודת הצטיינות של תכניות אקדמאיות למנהל עסקים. מבחן התוצאה, מהווה הוכחה יחידה לכשרון העסקי יותר מהר של ניירת והישגים אקדמאים. בדומה לזה הנסיון בעריכת דין וברפואה עולה על ההכשרה הפורמלית. אין המצטיין בבית ספר למשפטים בהכרח עורך דין מצטיין כשם שאין המצטיין בבית ספר לרפואה מעניק את התבונה והאינטואיציה הקובעות את איכותו של הרופא. אין צורך להוסיף שתואר אקדמאי גבוה אינו מוכיח את עצמו בפרקטיקה המעשית. בתחום המשפטים הענינים יגעים וחמורים לא פחות מהמצב בתחום הרפואה. על כס המשפט העליון יושבים אקדמאים מצטיינים בתאוריה שלא עברו התמחות מעשית כעורכי דין והם חסרים מגע ישיר עם המתרחש במציאות המעשית והאנושית. חשיבה תאורתית עושה פלסתר ושומטת את הקרקע מן העיסוק במקצוע השיפוטי מכל וכל. מכאן הצידוק לחבר מושבעים המייצגים את ההיבט האנושי שהפך למצרך נדיר בקרב אנשי המקצוע האקדמאים המתהדרים בהישגים ,,מדעיים". במקצועות העוסקים בתחום המעשי – אנושי מצטברים אט אט סימנים מדאיגים של אבוד אמון ברפואה הקונבנציונאלית וביוקרתם של השופטים, כתוצאה מן העדפה המדעית על זו המעשית – אנושית.

      לפיתחה של היהדות מונחת חבילת הזדמנויות לשיפוט הרבני תחליף קונסטרוקטיבי למערכת השיפוט החילונית.