פרשת דברים תשס"א.

 

                        הקשר  בין  הבורא  והעולם  עובר  אל  הציר: בורא – אדם.

 

                                                 הדת  האנושית.

 

דת נתפסת מצד אחד כמערכת של חוקים שמטרתם אכיפת כללי התנהגות שרירותיים שדבר אין להם עם המגמה התועלתית לפתרון בעיות קיום. הדת נתפסת כהתעלמות מכוונת מצרכי הקיום והצבה במקומם של צרכים מעולם אחר. הדת היא הסטה מכוונת ממערכת ההישרדות הקיומית הצרה, אל ציר ההתמודדות עם הישרדות החורגת מן המעגל הצר של כאן ועכשיו. הדת משרתת את הנטיה לפרוץ את המחנק של המקום והזמן אל עבר מרחבי האין סוף. כללי המשחק של הדת מתאפיינים על ידי החריגה מן הממשי אל המופשט. מן הברור והמדוייק אל המטושטש והבלתי מוגדר, אל המיסטי. מן השכל הישר וההגיון אל האבסורד. אל הבלתי ניתן לשיפוט על ידי קריטריונים תועלתיים או הכפופים למערכת ביקורתית קבועה ומוסמכת. באחת, משמשת הדת לעקיפת המציאות המעיקה והמחייבת, אל סוג של בריחה מן ההתמודדות. מאיזון ישיר בין מאמץ והשקעה לבין תוצאה והצלחה, אל מאמץ והשקעה בדבר שלא בא לעולם. והנה באה התורה ובשורה חדשה בפיה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. גם פה וגם שם. אין הרחקה שרירותית של צרכים. אין צורך להקרבת הקיום למען ערך מופשט, ואין דרישה לעקור ממצב של קיום ממשי לחוויה סובייקטיבית מעורפלת ומטושטשת הדוחקת את רגליה של החוויה הקיומית המלאה. אין רוחניות ללא ביטוי ערכי. אין ערכים שאינם צמודים למוסר אנושי. אין כלל ללא פרט. אין עם ישראל ללא ר' ישראל. ללא האדם מישראל. אין חברה ללא יחיד, כמו שאין יחיד ללא השתייכות לכלל. אל תפרוש מן הציבור, דורשת התורה. חיבור סימביוזי זה בין הכלל והפרט האנושי – זה תוכנו של ספר דברים הנקרא משנה תורה, לאמור, כל התורה על רגל אחת: ואהבת לריעך כמוך, זה כלל גדול בתורה. מאן דעלך שניא, לחברך לא תעביד. ספר משנה תורה מוריד כביכול את התורה מגבהי ההר אל הרובד האנושי. ספר דברים מכפיף את חוקי הבריאה ומתאימם לאיכותה של ההתנהגות האנושית. ,,והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלושים ושמונה שנה, עד תום כל הדור אנשי המלחמה מקרב המחנה".. חז"ל מעירים על פסוק זה. כשיצאו ממצרים עברו בתוקף אמונתם בלילה אחד ים גדול. ודור המדבר חסרי האמנה נעצרו בנחל שממדיו זרת ארכו וזרת רחבו ולא יכלו לעוברו שלושים ושמונה שנה. עד תום כל הדור חסר האמנה. מכאן שאין המציאות האובייקטיבית קובעת את ההצלחה. השליטה במציאות עוברת מחוקי הטבע לעוצמת האיכות האנושית, והיא הקובעת את מדת ההצלחה הקיומית. כך הזכות על הארץ המובטחת אינה תלויה בעוצמתם הפיזית של שבעת העממים היושבים עליה, אלא ברמתם האיכותית הירודה וברמת האיכות הגבוהה של עם ישראל. נוצר מצב חדש בבריאה המבטאת את בוראה. האדם מישראל הוא קו המים העובר בין העולם לבוראו.

 מעתה משדר הבורא לעולם מסרים דרך האדם. חשוב לציין שאין האדם משמש כתחנת מימסר פסיבית. חובתו ואחריותו מהווים פועל יוצא מיכולתו לקבוע את כללי המשחק בהסכם שבין הבורא לעולמו.הסכם שקרם עור וגידים והפך לברית בין האדם, שהיה לנושא באחריות לעולם על כתפיו הדלות, לבין הבורא. כיצד ייתכן להעמיס על שכמו של יצור כה מוגבל משא כה כבד. המפתח לתעלומה נמצא בצד השני של המשוואה. האדם נושא על כתפו השניה משא כבד ממשא העולם. האדם מקבל בעת ובעונה אחת תואר של נזר הבריאה, ולא רק תואר הנספח למהות קודמת, אלא הוא הופך למהות חדשה: לנוכחות א-לוהית, בבחינת ,,וראו כל עמי הארץ (וגם שאר היצורים) כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". כנוכחות א-לוהית ביד האדם לשאת באחריות לבריאה מן הסיבה הפשוטה שהבריאה נצטוותה לציית לו.

      כך נושא האדם בשלושה כתרים. כתר הנברא בצלם. כתר השולט בקיומו. וכתר השולט בבריאה. וזאת בשלושה מעגלים המקיפים אותו. המעגל האישי מקיף את האני. את איכותו המקורית. במעגל זה זורמת היניקה הישירה בין צלם הא-לוהים שבנשמתו, למקורו הא-לוהי. המעגל השני מקיף את ביטויו האישי על סביבתו המיידית. ביטוי של נוכחותו הא-לוהית דרך היצירה, דרך ההוצאה מן הכח אל הפועל של איכותו המטביעה את חותמה הישיר על סביבתו. סביבה המספקת חומרי גלם לביטוי מקוריותו המוסרית והערכית.

      המעגל השלישי מקיף את המציאות שאינה כלולה ישירות בצרכי קיומו ובהשפעתו הישירה. מעגל זה מכיל את העולם הכפוף בעקיפין לרצונו הא-לוהי, המציית לציפיותיו הערכיים, למימוש המסור לעקרון הצדק הטוב והישר. חוקי הטבע הופכים בתוקף הכללתם במעגל זה לחוקי מוסר. לכללים של טוב וישר. של צדק תרדוף. של ,,חלילה לבורא עולם להמית צדיק עם רשע". של טענות הנביאים על הצדק הנשקף והנראה, ולא די בצדק הסמוי. של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו לכאורה. מעגל זה הנראה לכאורה חסר קשר לאדם, מצטרף אף הוא למעגל השני והופך למציאות אינטימית, המשקפת ישירות את איש המוסר שבלע אל קרבו את איש הרוח המתעסק בעולמות שמעל ומעבר לאופקיה של המציאות האנושית, וראה זה פלא, הרוח הפכה לרוח חיים וחייתה את העצמות היבשות, שהפכו לחומרי גלם, לרובוט המכאניסטי שהצטרף אף הוא, אולי בעל-כורחו למעגל הרוקדים המשולהבים בדבקות חסידית. רוח הקדים השדופה הפכה למנגינת הלב. בעקבות מהפך קוסמי זה מצא האדם את עצמו מסובך בתלאות שלא ציפה להם.

       הארץ המובטחת שציפה לה מכוח ההבטחה, שנראתה מונחת בכיסו ללא עוררין, הפכה למשאת נפש הבולעת אותו כליל. הקרבה, מסירות נפש, השקעה בלתי פוסקת, עמידה בנורמות מוסריות עילאיות, הפכה מנכס של רכש, מעיסקה משתלמת, למבחן של קיום, של איכות מתחדשת מול נסיונות ופיתויים הסותרים את טבעו הקיומי. מבחן האיכות דחק את מבחן הקיום של ההישרדות הטבעית. לא כזכות קיומית הוא מקבל את הארץ המובטחת, אלא כמכשיר לביטוי נוכחותו הא-לוהית. כמכשיר לעבודתו את בוראו. על יושב הארץ מוטלת המשימה שהבריאה כולה תלויה בה. לטפח מקום מפגש המקשר שמים וארץ. מקום שטיפוחו גורם לאחדות בין הניגודים הסותרים ומאיימים על שלימות העולם ויציבותו. מקום המקדש, מקום בו הרוח מקבלת את מימושה והממש את איכותו הרוחנית. והיה אם יכשל חלילה, ולא בכשל טכני המדובר, לא בכשל של עשייה, של קיום מצוות של טקסים, עבודת הקורבנות, אל כשל בטחום האישי, של היותו שלם

בשלמות מוסרית, בתחום שבין האדם לחבירו תלוי הקשר שבין האדם למקום. הנטל המוסרי כבד לאין ערוך על כל משימה אובייקטיבית. לפתע, וללא הכנה מוקדמת, על אף ההבטחה לאבות ,,ראה נתתי.. את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם" אין די לפתע בהבטחה הא-לוהית. צץ לפתע קושי אישי: לא אוכל לבדי שאת אתכם"! ,,איכה אשא לבדי? טרכם..וריבכם" מלמד שהיו טרחנין, מלמד שהיו אפיקורסין. מלמד שהיו רוגנים. (רש"י) לא שישראל קילקלו. התפקיד הנוסף, האישי הביא לידי הבלטה מעכבת את סיכויי ההצלחה לרשת את הארץ, שבשלב הקודם היתה נתונה בכיסם כפת בסלו, בתוקף ההבטחה לאבות. לפתע יש צורך באנשי איכות מוסרית – אישית: ,,הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגו". ,,גם בי התאנף ה' בגללכם" עם שינוי השיטה. אף אני איבדתי את תוקף תפקידי. לא עוד הדבר תלוי בקשר הישיר שלי עם בורא העולם, קשר שנוצר בזכות, מעתה יהיה תלוי הדבר במערכת המורכבת מן האדם הנורמטיבי, המצוי, ובאיכותו האנושית. לא עוד סופרמנים. צדיק-על. הארץ תיבנה מעמל המידות, ממסירות כל יושביה, מהצלחתם ליצור מודל לחיקוי של אידיאל מופת לעולם כולו, כיצד יש לבנות חברה של ממלכת כוהנים וגוי קדוש. כיצד יכולים וחייבים בני אדם פשוטים ליצור אחדות של מימוש אידיאל, של ערכי מוסר וליישם ברמת ההתנהגות המקובלת, הנורמטיבית. מסגרת שבתוכה יוכל גם האדם הפשוט להצטרף לצבא ה'. מוסר פרטי המשתלב במוסר מדיני. ביישוב סכסוכים היסטורים ללא כוחניות ככל האפשר, תוך קידום הצעות של שלום. רק אם תשאר היד המושטת לשלום ריקה, רק אז, מחובתך להילחם ,,ראה נתתי בידך את סיחון ואת ארצו. החל רש, והתגר בו מלחמה. מדוע, משום שתקיפות מורה על אמון באידיאל, בצו הא-לוהי. לא מתוך אמון בכוחך, בכוח הזרוע, אלא כביטוי לאמון ומסירות נפש לצו הא-לוהי. על מנת להפגין מי הוא בעל הבית. ,,היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים.. יש כוחניות שאינה יונקת מכוח עצמה אלא מבטאת את רצון הבורא. רק כוחניות המקבלת את צוויה מכוחו של המצווה, מבורא עולם, היא כוחניות כשרה. מלחמת מצוה. והמשתמט ממנה חומק מתפקידו הא-לוהי. התחמקות מן הצו של ,,לא תיראום כי ה' הוא הנלחם לכם"..