|
פרשת בשלח תשס"ג.
חוק ומוסר - הקבוע והמשתנה.
יסוד היסודות בתורת ההתייחסות הוא היחס בין הקבוע והמשתנה. חוק הדינמיקה השורר בבריאה מורכב ממעגלים בתוך מעגלים, מיחידות יחידות המורכבות מגורם קבוע, גרעין וסביבו כוכבי לכת. גרעין קבוע וסביבו מרכיבים משתנים. היחידה נוצרת מקבוע ומשתנה היוצרים יחידה שלימה. יחידה זו עצמה מהווה גורם משתנה סביב גרעין קבוע, וכך נוצרת יחידה חדשה. חשוב לציין שבמידה מרובה קובע הקבוע את אופי הגורם המשתנה. יש לציין עוד שביחס בין המשתנה והקבוע נוצרים יחסי גומלין כתוך המסגרת הנוצרת מהשפעת הקבוע על המשתנה. מסגרת השומרת על אופיה למשך זמן בזכות השפעת הקבוע על המשתנה. כך הארץ סביב השמש. כך הפיזיקה עוסקת בדינמיקה הנוצרת מיחס זה של קבוע ומשתנה. כך הפיזיקה עצמה עוברת ממצב של קבוע למצב של משתנה ומה שהיה קבוע הופך למשתנה במבנה קאוטי שבו מרובה המשתנה על העומד וחוזר חלילה. התפיסה הא-לוהית בנויה על הקבוע: הקב"ה מקומו של עולם, שהבורא הוא הקבוע, נצחי, והבריאה היא המשתנה. מכאן ואילך נפרדים הדרכים. תפיסות מתפיסות שונות. התפיסה האנתרופוצנטרית רואה את האדם כקבוע והסובב כמשתנה. התפיסה התיאוצנטרית רואה את האדם כמשתנה בתוך הבריאה המשתנה בהתאם לקבוע-הא-לוהי. באשר לטבע הבריאה, החוק הוא הקבוע. הכפוף לו הוא המשתנה. חוק הטבע הוא הקבוע במערכת של הגלגלים האמצעיים כלשון ההוגים של ימי הביניים. הנס הוא המשתנה. מכאן מתפצלים הדרכים. שהרי אין הנס המשתנה נקבע על ידי הקבוע שהוא הטבע, אלא על ידי הבורא המשנה ומתאים את הטבע על פי הצרכים המיוחדים של האדם. מכאן שהנס משתנה על פי האדם. מכאן שהאדם נעשה קבוע, הקובע את הטבע, הקבוע בדרך כלל. לפנינו שיטה כפולה. אדם-טבע ואדם-א-לוהים. לשיטה הראשונה הקבוע הוא הטבע והאדם הוא המשתנה המתאים את התנהגותו על פי צרכיו השייכים לטבע. לא האדם הוא הקובע את צרכיו, אלא הצרכים הם הקובעים את צרכי האדם. לא האדם ממציא ושולט על צרכי גופו. אלה שייכים לטבע. כל זאת אמור על האדם ביחסו לטבע. הכל משתנה לפתע כאשר מחליט האדם להתייחס אל בוראו. והוא מצמיד עצמו כמשתנה לקבוע המוחלט. כי אז עובר האדם מעמדת התייחסות אל הבריאה לעמדת התייחסות כלפי הבורא ומשתחרר באחת מן הכפיפות הקובעת של חוקי הטבע. לפתע מופיע מהפך והטבע כפוף לצדיק. הצדיק הופך לקבוע וחוקי הטבע למשתנה. במעגלו של הצדיק הנס הוא הקבוע והטבע הוא המשתנה. כך תובן החוקיות השוררת בארץ הקודש, בה הקובע הוא הבורא בכבודו ובעצמו ,,ארץ אשר עיני ה' א-לוהיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה", קביעות המשתנה על פי התנהגותו של עובד ה'. כך הופך האדם לקבוע והקב"ה משתנה ומשנה את חוקי הטבע על פי האדם בבחינת ,,צדיק גוזר והקב"ה מקיים". ו,,צדיק יסוד (הקבוע) עולם". כך אכן קורה ברובד הרוחני על פי חוקי הקודש, חוקים המבטאים ישירות את הקובע הנצחי, את הבורא בכבודו ובעצמו, קובע הקודש את החול. הטהור את הטמא, כשהטהור הוא הקבוע והטמע הוא המשתנה. השבת קובעת את ימי החול. היום יום ראשון בשבת. היום יום שני בשבת וכו'. החול חסר רציפות. יחידות ללא תוכן וללא מטרה, מצפים ימי השבוע לקבל תכנים ומטרות ומשמעות מהשבת המאחדת אותם ליחידת משמעות של משתנים הנקבעים על ידי הקבוע, הערכי-רוחני, שהיא השבת.בבחינת כל הטורח בערב שבת, יאכל בשבת. כך העניק הבורא ליוצאי מצרים משמעות מגבשת עובר לקריעת ים-סוף ,,שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו: במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם (לשם גיבוש, שיתגבשו בהם): שבת ופרה אדומה ודינין" (רש"י). דינים-חוק. תאמר, מובן מאליו, מן המפורסמות שאינן צריכים ראיה. החוק נועד לגבש חברה. חברה פורעת חוק, סופה להתפורר ולהיעלם. ולא היא. החוק נועד לקבוע תחומין. להשליט סדר. מורא מלכות, שלולא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו. קביעת גבולות שבין האסור והמותר. החוק מגדיר את מה שמחוץ לתחום, ואינו עוסק במה שבתוכו. כך צמוד החוק לעונש, ואינו עוסק בשכר. אם אתה עובר שלא במעבר חציה אתה צפוי לעונש. אין החוק מבטיח שכר למציית ועובר במעבר חציה. ענין החוק אינו עוסק באדם אלא במצב. החוק כמסגרת זקוק לתכנים שהם הצדק, המשפט. המוסר והערכים. אלו ניזונים מממד הגובה ,,משפטי ה' אמת צדקו יחדיו."ממד הגובה הוא הכתוב השלישי שבידו לאחד משפט וצדקה, להעניק תכנים אנושיים של מוסר וצדק, מידות תרומיות המעצבות את אישיותו של האדם על פי התכנים הא-לוהיים ויוצרים תהליך של האדם מבריאה משתנה בין שאר היצורים לא-לוהי קבוע הקובע. המוסר הוא אמת המידה המבחינה בין הצדיק לבין הנבל ברשות התורה. לפיכך אין במערכת החוק, בדינים בלבד כדי לעצב ולגבש את האדם כקובע ללא ממד הגובה. לפיכך נתן להם את השבת, כאמור, הסוככת מעל ומשרה את האיכויות הרוחניות, את האידיאל ואת הכיסופים לדבוק באמת שממעל למציאות. שמא יראה האדם את עצמו כמקור האסור והמותר שמתפקידו ומחובתו ליצור את ערכי העל. שהרי כבר אמר החכם ,,באין חזון יפרע עם" הצמידה התורה לשבת ולדינים את החוק המוחלט, בממד של גזירת הכתוב, בבחינת גזירה היא מלפני, קבלוה, בבחינת כפה עליהם הר כגיגית" היא חוקת פרה אדומה הקובעת את תחומי הטומאה והטהרה, כערכים המייצגים ישירות את ממד הגובה, ללא תערובת של ערכי מוסר אנושיים, של הגיון ותבונת האדם. כך יאה לו לאדם שיכפוף עצמו בהכנעה כמשתנה על אף יכולתו כצדיק יסוד עולם למלא תפקיד של קבוע שהכל כפוף לו ומשתנה כלפיו, תעמוד הפרה האדומה ותקבע אותו בתוקף חקי הטומאה והטהרה. ותיקח מרים הנביאה את התוף בידה. ראה בכלי יקר המביא את דברי חז"ל ,,כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלין לו כל עוונותיו (כלי יקר). אם נזכור מאמר נוסף של חז"ל: אין בעל הנס מכיר בניסו", זה לעומת זה עשה האדם. יש האומר שירה נוכח הנס, מכיר בניסו, יודע לתלות את הנס במקור העליון ומעיד עליו שמים וארץ. ויש הכופר בנס, לא דיו שכפר בטובה, אלא שלא ראה בתופעת הנס תופעה חריגה מדרכי הטבע ולא ראה עצמו משתייך למסגרת החוק העליון השולט בחוקי הטבע. האומר שירה, לעומתו, מודיע קבל עם ועולם שהוא מכיר בשלטון העליון ויודע שממנו באה לו הטובה. כך מתחדשת ראייתו והוא רואה עצמו נולד מחדש, למערכת חדשה, לקשר אישי עם מי שאמר והיה העולם. מוחלין לו כל עוונותיו, כקטן שנולד ללא עבירות. מכאן להבנה חדשה במציאות של המיקרוקוסמוס: מציאות של האיכות האנושית. ותיקח מרים הנביאה. המפרשים מתיגעים להצדיק את התואר נביאה שמייחסת לה התורה. היכן נתנבאה, שואל רש"י: ,,כשהיתה אחות אהרן, קודם שנולד משה, אמרה, עתידה אמי שתלד בן וכו' כדאיתא בסוטה י"ב: הרמב"ן מייחסה לאהרן אחיה שיהיה נביא כמותה.. ה,,כלי יקר": עכשיו נעשית נביאה, כי במעמד זה זכו גם הנשים לראות פני השכינה.. כמו שאמרו חז"ל: ראתה שיפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה. וכל הנשים זכו לנבואה (חד פעמית כנראה). האשה זוכה לסייעתא דשמייא להוריד ולחבר את עולם האידיאות לעולם המציאות. כך מפרשת הגמרא מה שתאמר לך שרה-שמע בקולה", מכאן שמן הראוי שישמע כל אדם לקול אשתו. ,,כי נביאה היא" ומורגלני לומר שעבור בעלה, לייעץ לו עצה ראויה במילי דעלמא ובמילי דאינשי, בענינים אנושיים ובעניינים מציאותיים היא בגדר נביאה, לבעלה בלבד. כך מרים הנביאה והנשים שבעקבותיה הבינו את המהפך שנוצר בבריאה על ידי יציאת מצרים, שהמערכת הטבעית נדחקה הצידה ואת מקומה תפסה החוקיות הא-לוהית בהשגחה ישירה, ואמרו שירה על הנס. ומכיון שבמציאות אנושית עסקינן, יש לעיין במציאות זו שהיא המציאות המרכזית הנושאת את המהפך הניסי. האדם, הוא הנושא את הנוכחות הא-לוהית ומגלמה באישיותו ובהתנהגותו וביחסו למציאות. הוא המיקרוקוסמוס, וכל כוחות הבריאה נפגשים בו. הוא המפגש בין הרוח והחומר, בין שמים וארץ במיקרוקוסמוס האנושי מתרוצצים רבדי הקיום והבריאה, מן הגשמי, עובר לאנושי ועד לרובד הרוחני-שמיימי. החומר בעל המבנה והחוקיות הטבעית שבאדם מהווים את יסוד הקבוע. הצרכים הנגזרים ממבנה החומר הם הגורם המשתנה. ברובד ההשתייכות בבסיס הקיום למקום ולזמן, ההשתייכות למקום שייכת לקבוע, וההתייחסות לזמן הוא המשתנה. ההתייחסות לזמן זוכה לגמישות רבה לאין ערוך על ההתייחסות למקום. קל יותר לשנות את סדר היום, מאשר את מקום המגורים ואת מקום העבודה. משני מקומות אלה, קל יותר לשנות את מקום העבודה (זמן) מאשר לשנות את מקום המגורים. ברובד האנושי השכל הוא הקבוע לעומת הרגש שהוא המשתנה. השכל זקוק לגישות קבועות, לכללים קבועים ומוגדרים. השכל זקוק לתכניות, לקשר בין העבר ההווה והעתיד. לציפיות, לתקוות. הרגש מלווה בלבד את השכל ומתאים עצמו אל כללי המשחק של השכל. אוי לו לאדם שהרגש הוא המוביל אותו. על הרגש המוביל נאמר הדיוט קופץ בראש. אדם זה לוקה בחוסר יציבות. הוא בלתי צפוי. בחוסר אחריות למעשיו. בחוסר אמינות. בחוסר יציבות וקביעות. האופי האישי, המקורי הוא הקבוע. היחס אל החוץ, על הגירויים של המצב המשתנה בהכרח, הוא הגורם המשתנה. כך בעל האופי המופנם מצטיין בקביעות על פני בעל האישיות המוחצנת, שהתנהגותו תלויה בתגובותיה כלפי גירויי הסביבה המשתנה. מיסודות ההתנהגות, הזוג חובה-הנאה, החובה-קבועה, ההנאה-משתנה. ההשתייכות-קבועה החירות-משתנה. ברובד הבין-אישי, אחד מבני הזוג הוא הקבוע, היציב, המוצק והאחר הוא הקליל יותר, הגמיש, המתייחס ויוזם ההתייחסות אל בן הזוג, הקבוע. בדיקה מעמיקה של דינמיקה זו, יש בה כדי להבהיר את מהותם של היחסים ושורש הבעיה שביניהם. ברובד הרוחני הקודש-קבוע. החול-משתנה. החול מורכב מיחידות זמן ללא זיקה וקשר ביניהם מלבד היסוד החמרי המעניק להם רצף. חלקי הזמן זקוקים לממד הגובה של הערכים על מנת להעניק להם משמעות ומטרה. ימי החול זקוקים לשבת קודש על מנת לקבל מהם משמעות, המשכיות ומטרה. הטהור קבוע. הטומאה-משתנה. הא-לוהות-קבוע, הבריאה-משתנה. הקב"ה מקומו של עולם. הנס-קבוע. המצב-משתנה. הכלל המאפיין את הקודש: בהיות הקודש קובע את החול, פעמים עושה הקבוע בקודש, את המשתנה בחול לקבוע, ואת הקבוע למשתנה. במלים אחרות, קובעים הערכים את הקבוע בחול למשתנה ואת המשתנה לקבוע. מכאן שהנס מקבל קביעות באשר מקורו בא-לוהי שהוא הקובע והקבוע, כמו שנאמר הקב"ה מקומו של עולם. והמצב, הנחשב ברובד הקיום החומר לממשי, לפיכך לקבוע, הופך למשתנה. כך תפילה תשובה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה. לעומתם, הגזירה אמת (קבוע)וההשתדלות שקר (משתנה) (רמב"ן). חצי שיעור באיכות. הדגמת מצב של חצי שיעור באיכות תבהיר את המהפך בין הקבוע והמשתנה ביחסים הדינמיים שבין האדם למציאות קיומו. חצי שיעור בכמות אכל חצי כזית ביום כיפור, מביאה הגמרא במסכת יומא מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן רואה בזה איסור דאורייתא. דעת רבי יוחנן רואה ביחס אל האיסור התחברות של האדם (הגברא) אל האיסור ולכן אין הבדל בכמות שאכל, יש באכילת איסור זו כוונת זדון. בני הרב יצחק שליט"א רואה בזה חצי שיעור באיכות, בדומה לפסק הרמב"ם בדין כל היוצא מן הטמא, טמא, איסור של חצי שיעור, דהיינו מצד האוכל. ריש לקיש רואה באכל חצי שיעור איסור דרבנן כאיסור חפצא התלוי בכמות ולא בכוונת האוכל. נראה שמושג חצי שיעור באיכות מתייחס לתשתית היחס אל האמונה. חצי שיעור באמונה. כיצד יתגבר על יצרו, חוקרת הגמרא, ועונה, ימשכהו אל בית המדרש. לא התגבר עליו, יזכיר לו יום המיתה. כוונת הגמרא לערוך עימות בין שני דחפי יסוד. הדחף להנאה המנותקת מן החובה, מן האחריות, דהיינו פיתוי היצר, מול דחף ההישרדות. אינסטינקט הקיום, האינסטינקט המופיע מיד עם רגע הלידה ושורד עד לרגע הפטירה. האיום של יום המיתה חזק מכל דחף אחר. אם יזכור הרודף אחר תאוותיו שאלו יורידוהו אלי קבר, ככל שתזכורת זו תהא ממשית יותר, כן תגבר על פיתויי היצר. כך המעשן הכפייתי השבוי במלכודת עצבית-גופנית של רעלי העישון, מפסיק עם בוא שבת קודש למשך למעלה מעשרים ושש שעות, במנוחה גמורה שאינה מתערערת על ידי טירדות הניקוטין הזועק לסיפוקו. עם יציאת השבת חוזר אליו הצורך האדיר ברעלי העישון. אין כל הסבר לתופעה תמוהה זו אלא באיסור של ,,מחלליה מות יומת" איסור חמור המלווה את חילול השבת! לפנינו דוגמא מובהקת של מהפך ביחס שבין הקבוע והמשתנה. צרכי הגוף מבטאים את צרכי החומר שהוא הגורם הקבוע, הנתון לשליטתם של כללי החומר. הצורך בניקוטין הוא צורך גופני. והנה נדחה צורך קבוע בחוקי החומר מפני הצורך הרוחני של שמירת שבת. אלא אם נפרש את איסור חילול השבת כאבי הקיום, בעונש המות של איסור חילול השבת, שבמקרה זה מייצג את אבי אבות צרכי הקיום, ומכאן כוחו לדחוק אל השוליים כל צורך גופני אחר. חצי שיעור באיכות. והנה מתהפך הגלגל ברובד האמונות והדעות. מקובל להתייחס לצורכי הרוח כצרכים משניים (משתנים) לעומת צרכי הגוף (המייצגים את הקבוע) והנה ברובד הרוחני תופעת ההתמסרות והדביקות באידיאל עד כדי נכונות למסור את הנפש עדים אנו מן ההיסטוריה היהודית העקובה מדמם של מקדשי השם בעבר הרחוק ועד ההווה של יומיום, למסירות נפש זו מצד עמך בני ישראל השוחקים מול המות בזכות האידיאל הקדוש של קדושת התורה וקדושת הארץ. כאן הפך הקודש את קערת היחסים בין הקבוע והמשתנה. לעינינו תופעה של כמות שלימה באיכות. אמונה שלימה ורצופה בצדקת הדרך. אמונה שיש בה כדי לדחות בבוז סכנות קיום ופחדים. אמונה הנוסכת שלוה ושמחת חיים ועשייה על המאמינים באמונה שלימה. כאן הופך איום הקיום למשתנה והעקרון הערכי לקבוע. ברם, מסלול הקיום רצוף במצבי ביניים בהם נפגשים מעשים הכרוכים בשכר ועונש בהתנהגויות המסוכסכות בין טוב לרע. שכר ועונש כאיום קיומי מעורב באבחנה מוסרית, תולדת המצפון, אבחנה היוצאת פגומה מחמת בלבול האיום של שכר ועונש בבחינת אוי לי מיצרי-אוי לי מיוצרי. ואכן, מצב של בלבול היוצרות הוא המצוי לרוב, ולא מצבים ברורים המשתייכים בבהירות לאחת הנטיות בלבד. בלבול היוצרות כתוצאה מחצי שיעור באמונה מקורו באמונה חלקית כבהלצה על אותה אם שהלכה לבקש מהצדיק שיתפלל על בנה החולה. בדרך פגשה בכומר וביקשה שיתפלל גם הוא על בנה, באומרה בליבה, טובים השניים מן האחד, מי יודע תפילתו של מי תתקבל בשמים. כיוצא בה הם אותם מאמינים באמונות תפלות בצד אמונתם בשמים. פחד מפני עין הרע, קללות ושאר מרעין בישין שיש בהם כדי לעכב מנחישותם בעשיית מצוה. כאותם העושים במלאכת החינוך, שאין מצוה קדושה ממנה, שחששו מפני קללתו של ה,,צדיק" מבית הספר המתחרה שהיה פגום בחינוכו, לאחר שאחד מהם חלה במחלה קשה וחשש שמא פגעה בו קללתו של הלה. מנין לו שחלה מחמת עיסוקו במצוה. אם היתה אמונתו שלימה ואיתנה היה רואה בעיסוקו במצות חינוך עלים לתרופה ולא סיבה למחלה. שגילגלו לו מן השמים מצוה שבזכותה יתרפא ולא להיפך. אמונה עד מחצית הדרך ולא עד סופה היא בבחינת חצי שיעור באמונה, שהלקוי בה לוקה מכאן ומכאן. ועדיף עליו הכלב החי על הארי המת. שאם היה נטול אמונה וכולו שבוי בידי הרצונליות לא היה חושש כלל מקללתו של אותו ליצן. פתיחותו לאמונה יצרה אצלו חשיפה לאמונות תפלות המזדמנות על דרכו, אמונות שאין להם תחילה וסוף. כדאי לזכור שאין מפלט הרציונליזם יפה לאדם כל שהוא, בהיותו חוגג במצב של שיגרה בלבד. במצב של סכנת חיים מתנדף לו הרציו ואת מקומו תופס החשש מפני כח עליון שאינו מתיישב עם חצי שיעור באמונה והוא תובע אמונה שלימה בלבד. רק בזכות האמונה השלימה יש ביד האדם להתמודד עם הרציו העקר, ועם פלישתם של האמונות התפילות, החששות והפחדים מכל עלה נידף. הגנוסטיקה והמיסטיקה, תולדות הפחד מן הבלתי נודע, הן הן השולטות בתחום הביניים שבשעות של בין הערבים, של לא יום ולא לילה, של חוסר הבהירות על סכנותיהן מן הבלתי נשלט על ידי אור האמונה. שדה מוקשים, האורב לרוב רובם של המאמינים.
|
|