פרשת בחוקותי תשס"ב.

 

על  שלושה  דברים  העולם  עומד.

 

      משנה אבות פרק א' משנה ב': שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

      גמרא. מסכת עבודה זרה י"ח. תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו (רומי), מן השמים המליכוה. שהחריבה את ביתו, ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו, ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת. ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לך בחיקך. אמר לו (רבי חנינא): מן השמים ירחמו. אמר לו (רבי יוסי) אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש. אמר לו (רבי חנינא) רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו (רבי יוסי) כלום מעשה בא לידך. אמר לו (רבי חנינא) מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים. אמר לו (רבי יוסי) אם כן, מחלקך יהיה חלקי, ומגורלך יהיה גורלי. אמרו, לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו, אבא אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי, היה הדבר קשה עלי. עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה, הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה. אמר להן: גוילין נשרפין ואותיות פורחות. (אמרו לו) אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש. אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. הישבע לי. נשבע לו. מיד הירבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו. יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים. עכ"ל הגמרא.

      יש להתפעל מעוז רוחם של חז"ל, על גישתם הפתוחה להתמודדות עם השאלות הנוקבות ויורדות עד לתהומות הנפש הנקרעת בין הגעגועים לדבוק בבוראה, לבין גירויי הקיום. קרע המטיל צל כבד על כל נסיון לקיים אורח חיים בעל איכות ערכית. קרע בין ממד הגובה לבין מנגנון השימור העצמי המכאניסטי – חייתי. אין בחז"ל נטיה לחמוק מדיון יסודי בבעיה. יש לראות בקטע חושפני זה מצבור של תמצית היסודות מכבשונה של הדת. בעיות יסוד הדנות ביחסים שבין קיום וייעוד. יחסים הנראים לעין כסותרים. קיום מוגבל וחולף מול ייעוד נצחי העומד לכאורה ביחס הפוך לחולף. המוסר נפשו למיתה חי בצילו : מה אני לחיי העולם הבא. שאלה הניתנת לפרוש טראגי של זה במקום זה. או זה המשך לזה. אם כן, מהי שורת ההגיון המובילה מן הקיום לייעוד. שאלת עד היכן. היכן הוא גבול החיוב למסור את נפשו על קידוש השם. נראה שקיימת בעניין מחלוקת לכאורה בין שני החכמים. האמנם? כפי שאכן קיימת הנטיה בחוגי הישיבות לחלק בין הרמב"ם בספר המצוות מצוה ט' לבין הראשונים האחרים. מדברי הגמרא המתחזקים מהערת התוספות אין נראה שאכן קיימת מחלוקת בחיוב המצוה אלא בשאלת המוצקות הנפשית לעומת מצוקת הנסיון הנורא, שמא לא יעמוד בנסיון ומותר במקרה זה ליטול את חייו במו ידיו. אין לכאורה דיון בשאלה אם מותר להשתמט מקיום המצוה כמשתמע לכאורה מטענת רבי יוסי בן קיסמא: שילמד במחתרת ולא יתגרה במלכות הרשעה. ועוד, מה משמעה של תשובת רבי חנינא: ,,מן השמים ירחמו". מתי נכנסת למערכת טראגית זו מדת הרחמים. האם השם נפשו בכפו תוך התגרות במלכות ראוי למדת הרחמים? האם מותר לסמוך על הנס? כהערתו של המהרש"א. מדוע לא יסמוך על הנס כל העומד בפני ההזדמנות למסור את נפשו. הגם רבי עקיבא ניסה לסמוך על הנס שעה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל? הרי התפלל שיזכה לקיים מצוות מסירות נפש כל ימיו. ועוד, אם ראית רשע מצליח, מן הראוי להיכנע לו, שהרי יש בהצלחתו אות לרצון ה'. תמיהה על תמיהה. מה היחס בין מדת הדין למדת הרחמים. האם שייכת שאלת הדין והרחמים למעמד של קידוש השם. לאמור, קידוש השם – דין. הייתכן שאין מציאות של קידוש השם במסגרתה של מדת הרחמים. או אולי מתנשא המעמד הנשגב של קידוש השם מעל לחלוקת היחס של מדת הדין ומדת הרחמים שהרי קדוש יאמר לו וזכה בחיי נצח.

      נראה שמצבור קושיות שבסוגייתנו יוצר מעגל קסמים הסותר גם את שורת ההגיון האמוני, ולא רק הרציונלי. דו שיח בין שני חכמים מופלאים המתנהל כפיצוצים בשרשרת. כל תשובה טומנת את האבסורד הבא. אין להסתפק בתירוצים אד-הוק. נראה שאין כאן מקום לגישה המנסה לתרץ. מן הראוי לחפור ולחשוף יסודות של אמונה שבקטע נפלא זה. המוביל את המעיין להרפתקה החושפת את שורשי היסוד של האמונה.

      מה כוונתם של חכמי המשנה באבות במאמרם: על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. מן הראוי לציין את נסיון החיקוי (הבלתי מוצלח) של הדתות המיוסדות על אמונה בא-ל אחד. את עמוד העבודה ניסו להעתיק ולחקות. שהרי אין קושי להכיר בצורך בביטוי ישיר בין המאמין לא-לוהיו. דרך התפילה יוצר המאמין קשר אינטימי עם בוראו. גם את גמילות החסד אין צורך להציג כעמוד העולם, שהרי עולם חסד יבנה. חסד המבטא מוסר, שבלעדיו אין קיום לעולם, ומקובל על כל אדם.

       עמוד התורה לא התקבל על דת מן הדתות ונשמר כסגולה סודית בין בורא עולם לעם עולם. קיים איסור ללמד גוי תורה, מן החלקים שאינם נוגעים בו ישירות. רק את החלק הדן בשבע מצוות בני נח אפשר ללמדו. לא נסתמן כל נסיון של הדתות ללמוד תורה. גם שורת ההגיון איננה מעודדת להבין את לימוד התורה וקיומה כעמוד איתן שעליו העולם עומד. ,,איסתכל באורייתא וברא עלמא" אינו מן הקביעות הניזונות מן ההסתברות ההגיונית – מדעית. מה סודה של התורה המהווה עמוד שעליו עומד העולם. גילויים של חז"ל שהתורה היא נוסחת המפתח שעל פיה ברא הקב"ה את העולם, קובע שהנסיון להתחקות ולהבין את הקוים המנחים והעקרונות שעליהם נבנה העולם, החקר אחר גורמי היסוד, אינם טמונים בפיזיקה בכימיה ובביולוגיה אלא בחוקי התורה. אין התורה מכחישה אמנם את תאור ה"איך" שבמדעי הטבע, איך הם פועלים, אך עוסקת בגורמים המתייחסים אל שורשי החוקים ואת עקרונות העל החופפים בהתמדה ומשפיעים ישירות על התנהגות הטבע, טבע האדם וטבעו של עולם, ולו רק בגלל האחדות המוחלטת בין החומר והרוח, על אף הניגוד המהותי ביניהם, לפחות כפי הנראה מן החוץ. היסודות, דרכי הלימוד החוקים והדינמיקה הלימודית, דרכי הלימוד חובקים אלו את אלו ללא הפרדה, הפרדה שאיננה קיימת גם בין האובייקט שבתורה לבין לומדיה. האובייקט שבתורה הוא גווילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר וממתינות ללומד שיחבר אותן מחדש, שיטול חלק ביצירת התורה, הנעשית שלו. תורה דיליה היא, לאחר שעמל בלימוד יומם ולילה. העיסוק המיידי, הישיר, בהווה, הוא היסוד המהווה את קיום התורה, ללא הפרדה בין הלומד לחומר הנלמד, ואף ללא תלות בתוצאות. אין חשיבות לתוצאה הנובעת מן הלימוד. ערכו של הלימוד נעוץ במה שעלה מן הבירור והליבון עצמו, בתנאי שתתקיים בו הכוונה לשם שמים והמיצוי המירבי של המאמץ העולה מן ההשתדלות הישירה. כל מסקנה העולה מתנאי זה זוכה לאישורה של האמת הא-לוהית. הבנת המהלכים שבתורה כוללת את ראיית המהלכים שבבריאה, וחידושי תורה הם הם העולם המתחדש. השפעת הלומד על התורה עוברת ישירות להשפעתו על העולם. מכאן ראיית התורה הפעילה והדינמית כיסוד ועמוד המחזיק את העולם.

      עמוד התורה הוא האדם הלומד. כאן נכנס לתמונה השוני באיכות ובמהות המקורית הנקבעים על ידי שורש הנשמה. לכל אדם איכות נשמה מקורית ששורשה ושורש העולם, חד הם. בעקרון הנגזר מן האחדות המונותיאיסטית. גילוים של חז"ל במאמרם על שלושה דברים העולם עומד, משמעו ששלושה יסודות שולחים שורשיהם ומצמיחים ענפים לבריאה.

לכל עובד ה' שורש באחד מן השלושה דברים שעליהם העולם עומד, מכאן שהעולם עומד על האדם, העובד את בוראו.

       יסוד התורה מאפיין את איש הרוח, בעל האופי האינטלקטואלי, שכוחותיו וכשרונותיו יונקים מעמוד התורה. ידיו רב לו בחידוש ויצירה בלימודו, בעקרון חל עליו איסור ביטול תורה בכל אשר יעשה מלבד עיסוקו בתורה. כמאמר הגמרא במסכת שבת דף י"א עמוד ב'. ,,לא שנו (שתלמידי חכמים פטורים מתפילה!) אלא כגון רבי שמעון בר יוחאי וחביריו, שתורתן אומנותן". קביעה מדהימה זו של הגמרא אומרת דרשני. היעלה על הדעת פטור מתפילה, מלכתחילה, שלא מתוך אונס גמור! נראה ששר התורה כרבי שמעון בר יוחאי מהווה עמוד התורה שעליו עומד העולם, והוא אינו רשאי לעזוב את תפקידו הקדוש והבלעדי על מנת לעסוק במצוה אחרת, ולא רק פטור מעיסוק של בנין העולם. כך רבי שמעון בר יוחאי וכך רבי חנינא בן תרדיון. גמרתנו עוסקת בנסיון לתחום את קצה הגבול של עולם התורה, עד היכן ישתרע בשעת סכנה. היכן חודר הכלל של פטור בשעת סכנת חיים מול הכלל של ,,והגית בו יומם ולילה" ואפילו של ,,כל המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, הרי זה מתחייב בנפשו". רבי יוסי בן קיסמא שהיה כנראה רבו של רבי חנינא בן תרדיון, מורה לו צד פטור בשעת סכנה. ואכן כך הדין. עונה לו רבי חנינא תשובה תמוהה לכאורה: מן השמים ירחמו. תשובה שלא ממין השאלה, טוען גוער בו רבו ,,אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו?" התמיהה הולכת ומסתבכת לכאורה, על ידי תגובתו של רבי חנינא: רבי, מה אני לחיי העולם הבא. דווקא על תגובה כפולה זו שלא ממין השאלה מתייחס רבי יוסי ברצינות ושואל אם מעשה (מצוה) בא לידו. כאן מגיע ההגיון המקופח לידי התפוצצות סופנית. משמע שלימוד תורה של שר התורה, שהעולם נשען עליו, אין די בו כדי לזכות את בעליו בחיי עולם ויש להוסיף עליה מצוה כל שהיא. של מעות שנתחלפו לו והקדישן לצדקה,אותו שר התורה שפטור אפילו מתפילה כדי שלא יטוש את משמרתו, שהעולם עומד עליו? ועד כדי כך מכריע מצוה קלה זו שרבו מתפעל עד לרצון לזכות ולהשתתף עמו בחלקו לעולם הבא. נראה שלפנינו אוצר כמוס של סוד התורה. כשם שהמפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה הרי הוא מתחייב בנפשו, אותו שר התורה חייב להעניק ערך בלעדי לתפקידו ולא לערבו עם כל עיסוק וענין צדדי, כך אסור לו לייחס חשיבות בעצמו ולזלזל בעמודים האחרים שעליהם עומד העולם ולחוש שהוא פטור מלכתחילה מן ההתייחסות אליהם, משל אין הם קיימים לשכמותו. זלזול בתפקידו מצד אחד, וזלזול בדרכי עבודה אחרים, שניהם חמורים עד כדי חיוב מיתה! העיסוק בתורה אינו פוטר מן החובה הפנימית בלהיות. רק קיומו בלימוד ובעיסוק הלכה למעשה, בלעשות. הלהיות, ההתרחשות הפנימית שביטויה הטהור הוא ה,,לפנים משורת הדין" התכנים העמוקים המרכיבים את הנוכחות הא-לוהית השלמה: עמודי העבודה והחסד, שאין העולם יכול בלעדיהם, הם לב העולם, שעמוד התורה הוא המוח והמיח שבעמוד השדרה של העולם. שר התורה המבין יחס זה בין המוח והלב, בין המציאות החיצונית לבין המהות הפנימית, מן הראוי שיזכה אף הוא ליחס דומה מן השמים, למידת הרחמים: ,,מן השמים ירחמו, משום שלא הסתפק במדת הדין והוסיף על תפקידו, ולא על חשבון תפקידו, את הזהירות וההקפדה בדקויות של מצות צדקה. כך עובד ה' בנתיב החסד נכנס לעיתים למסגרת של העוסק במצוה פטור מן המצוה כגון העוסק במת מצוה או פועל אצל בעל הבית, פטור מן התפילה וקורא קריאת שמע בראש העץ על מנת לא להסתבך בחשש גזל מבעל הבית, אינו יכול להשתמש בפטור זה מלכתחילה כגון שהשכיר עצמו מלכתחילה על מנת לפטור עצמו אלא נשאר בגדר אנוס בלבד. כך ביחס שבין מדת הדין למידת הרחמים שאינו יכול לפטור עצמו ממדת הרחמים ולהתבצר מאחרי מדת הדין כדברי הרמב"ן שעלול למצוא עצמו במצב העגום והמגונה של ,,נבל ברשות התורה". דינא הכי? שואל רבה בר בר חנן את חביריו הדיינים, שבראש בית הדין ישב רב, שהרי ידע כמותם את ההלכה, את מדת הדין. ונענה, הן, שנאמר למען תלך בדרך טובין. לאמור, לבית הדין ניתנה הרשות לחייב את לפנים משורת הדין על ידי הכנסתו למסגרת הדין. ללמדך, שאין להסתפק בעבודת ה' בצמצום לפי הקו שנקבע עבורו מלכתחילה, וחובה מן הדין האישי לעשות מכל מציאות שנזדמנה לידו נוכחות א-לוהית, ולא רק בנתיב העיקרי שנועד לו מטבע בריאתו. המלכתחילה והבדיעבד אינם חלים על הגברא, על גישתו של האדם שכביכול יש הבדל אישי בין האחד המסתפק במועט ומצטמצם לתפקידו המוגדר בלבד ובין האחר השואף להרחיב את תחומי עבודתו. המצמצם עצמו ומסיר מעל עצמו כל מעשה מצוה שאינו שייך לתחומו הקבוע, יש השופטים אותו בחומרה כמומר לדבר אחד. עובד ה' האמיתי רואה עצמו כפוף לעבודת ה' השלימה על שלושת עמודי העולם, והקובע הוא המצב והאפשרויות הקיימות על פי הצרכים המופיעים חדשות לבקרים, ולא האדם הוא מחליט.

      רבי: מה אני לחיי העולם הבא שואל רבי חנינא את רבו רבי יוסי. לשם מה מתעניין רבי חנינא במקומו שבעולם הבא. וכי נתעורר בו ספק או נתערער בטחונו, על אף, ואולי בגלל מסירות הנפש המוגזמת? הגובלת באיבוד לדעת, לאחר שהוזהר על ידי רבו שגער בו על היותו עובר על חוק המלכות ומזלזל בסכנה. שהרי הכל נדחה מפני פיקוח נפש. אם אלו היו ספקותיו, מה תשובה על כך השיב לו רבו בעניין מצוה שבאה לידו.

      נראה שהעיסוק במצוה בלעדית תוך הסתייגות ממצוה מזדמנת, אפילו אם העיסוק הבלעדי במצוה שלו גובל במסירות נפש, עלול הוא לאבד את חלקו לעולם הבא כמומר לדבר אחד.

     אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? מן הראוי להזכיר שבתו היתה ברוריה, אשתו של רבי מאיר. אשה בגדר ,,תלמיד חכם" שנתיראו ממנה חכמים. אשה שחז"ל מפליגים באיכותה ובמסירות נפשה לתורה. קושיתה: וכי זו מצוה וזו שכרה. לכאורה היה אפשר לענות לה ברוח דברינו, שסיכן עצמו יותר ממה שציפתה ממנו התורה ועבר אולי על איסור המגביל של פיקוח נפש. תשובת אביה התמקדה באופיה של תורה ולומדיה, שהלומד תורה מגלם במציאות את התורה כתורת חיים, שתלמיד חכם עולה לדרגת ספר תורה חי, שהרי התורה היא מקור השראתו של הקב"ה, שנסתכל באורייתא וברא עלמא. העולם, בריאת העולם, מטרת העולם היא לממש את התורה, לעשות ממנה מציאות. רוח העולם, תכניו ואיכותו הם ביטוי לאיכות התורה. כל זאת ביטוי לחלקו של הקב"ה בתורה. חלקו של שותפו האדם התבטא בלימוד התורה, לימוד יצירתי, הכולל הבנה, חידוש והכרעת הדין, היגע בתורה יוצר, הופך את התורה למציאות העולם, לנוכחות א-לוהית בעולם. כדאי לזכור שהלומד עצמו, הופך הוא עצמו, בראש ובראשונה, למציאות מרכזית של התורה. כפי שהתורה נצחית, כך הלומד יוצא ממגבלות העולם החולף והופך לנצח. גוילין נשרפין ואותיות פורחות באויר עד שמתגבשות מחדש על ידי הלומד החדש. כפי שאי אפשר לה לתורה שתימחק, כך אין המות שולט בלומד התורה, ששפתיו דובבות בקבר, אף לאחר שהשתחררה נשמתו מגוף עכור. ביטויה המגובש והנוכחות הא-לוהית שהתממשה בו אינם בני חלוף.

      מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו, אבל לתליין מותר להקל על סבלו אף על פי שיחיש בזה את מותו. נראה שעקרון הילכתי זה שבאיסור איבוד עצמו לדעת מצא את ביטויו גם אצל יונה הנביא שביקש, שאוני והטילוני אל הים. ממבט ראשון נראית המילה שאוני מיותרת, שהיה ליונה לומר בפשטות, הטילוני, ואף יתר על כן, שהיה יכול להטיל עצמו לים, מבלי שיביך את המלחים שיראו את ה'. נראה שאיסור מאבד עצמו לדעת מנע את יונה מלהטיל עצמו, ולכן גם ההתקרבות אל מעקה הספינה היה אסור לו, ולכן היה על המלחים לעסוק בכל שלבי הטלתו אל הים. לכאורה יש להקשות על הצעתו כולה שנכנסה לגדר של איבוד עצמו לדעת. אלא שהיה יונה בגדר ,,רודף" למלחים והיה חובה עליהם להציל עצמם בנפשו של רודף.אבל הוא עצמו, אסור בביצוע מיתתו שלו. הנה עד היכן חמור דין המאבד עצמו לדעת. והבן.

      התפעלותו של הקלגס שביקש להצטרף לחלקו של הקדוש רבי חנינא נראית כגילוי עד היכן עושה הקדוש ללעג ולבוז את עצם הקיום כשלעצמו ללא תורה, קיום ריק מאיכויות ערכיות, קיום חסר טעם, לעומת קיום בעל ערך של איכויות ותכנים נצחיים של תורה. הנה כיצד ניתן לאדם, בשר ודם בר חלוף ליצור מעצמו, לעשות מקיום של הבל בעולם השפל, איכות אנושית ההופכת לשותפה לבורא עולם. גילה הקלגס הגס סודם של חיי נצח, עד שהיה מוכן לוותר על חיי הבלו ולהמירם בחיי נצח.

      בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים. לכאורה גילוי של נתיב חדש, קיצור דרך. על גילוי זה מן הראוי לשמוח. בכיה זו מה עושה? נראה שאפשר להבין בבכיה זו שהאידיאל היהודי מעדיף לחיות על קידוש השם ולא למות על קידוש השם. חיים מתרחשים בהווה. חיי נצח עושים מגורם הזמן הווה נצחי. עבר הווה ועתיד, המרוקנים את איכות החיים וערכם הנצחי והופכים את תחושת החיים למנגנון מכאניסטי של שימור עצמי של הישרדות שכל כולה קרטוע ודילוג על פני מהמורות ההישרדות. להישרדות זו נותרה משמעות אחת והיא מסירות הנפש. התעלמות מעצם ההישרדות. על ידי הקרבת חיים ריקים למען אידיאל שמחוץ לחיים. ואכן, תפיסה זו נהייתה נחלתן של הדתות האחרות, כולן מהמזרח הרחוק והקרוב, בנצרות על כל שלוחותיה. אידיאל המרתיר. לא באלה חלק יעקב. ועל כך בכה רבי. כמחאתו של יונה על סליחתו הקלה של הבורא לגויים. מעט ורעים היו שני חיי, מקונן יעקב. חפצו של עם ה' בחיים של יראת שמים ויראת חטא. חיים המגלמים נוכחות א-לוהית שלימה. אני נוטה לייחס לתפיסה היהודית תפיסה קיומית, אקסיסטנציאליזם חיובי, הרואה בחיי ההווה המתמשך משמעות של נצח, לעומת התפיסות הנוכריות המתפרנסות מן המות. אקסיסטנציאליזם הנקבע ברוח הניהיליזם השולל כל ערך רציני מעצם החיים. לאמור, אין עצם הקיום שווה ערך שכדאי לחיות עבורו. לסבל אין משמעות. מכאן התפיסה המפרידה בין המאמץ לתוצאה. המאמץ בהווה והתוצאה בעתיד. עתיד שאינו מובטח, שאינו נגזר בהכרח מן ההשתדלות, עתיד השבוי בידיה של השרירותיות הגחמנית. כך יוצא האדם השבוי בידיה של תפיסה זו קרח מכאן ומכאן, תלוש מן האני, ממקור הפנימיות המיוחדת לאישיותו ומנותק מן המציאות, מחוסר שליטה על עצמו ועל העולם. לעומתם, רבי חנינא מרותק לאיכות התורה כשעתידו בידי שמים ,,מן השמים ירחמו". ורואה עולמו בחייו. עולם הבא בעולם הזה. כאן ועכשיו. כשהעקרון המנחה הבלעדי הוא עבודתו את בורא. כל השאר – תפל. אשרי מי שמלמד את בנו תורה ואוי לו למי שמלמד את בנו תיפלות.