פרשת במדבר תשס"א.

 

                                             הערך  המוסף  של  האדם.

 

      פרשתנו טורחת להעלות על נס את ערכם הסגולי של השבטים, ערך שממנו מתבסמים היחידים. ערך זה הוא הייחוס למשפחותם לבית אבותם. אדם ללא ייחוס, הוא נטול ערך. מדוע . וכי אין לאדם כמות שהוא זכות לשאת את עטרת היותו נברא בצלם א-לוהים? ובכן, היא הנותנת. אם זקוק האדם כמות שהוא לערך מוסף כל שהוא, לשם מה זקוק האדם לתואר צלם א-לוהים על מנת להצדיק את קיומו? האין כבוד האדם מושרש בעצם היותו אדם? מסתבר שהצורך בהשתייכות אינו ביטוי לצורך ההישרדות קרי השתייכות לצורך הגנה, אלא השתייכות ערכית לצורך זהות של איכות. יסוד זה נשקף מתהליך ההתפתחות מן התינוק עד לבגרות. אין לחלקי גופו השונים של התינוק ערך מיוחד לכל חלק. חלק הגוף התחתון חמוד וזוכה לנשיקות וליטופים לא פחות מן החלק העליון, על אף פעילות מעיים משוחררת מכל עכבות. ככל שמתקדם תהליך ההתבגרות, כן נחשף הבדל מכריע באיכותו בין הראש לישבן. זה מקרין איכות וזה נדון לכיסוי וחשיפתו מגונה. כך ביחס לעצמו, חמור ממנו ביחס לחשיפה כלפי הזולת, ושונה מהם בתכלית, כלפי בן הזוג. כמאמר חז"ל: אשתו כגופו. ערך שונה לאדם מעניק לו את השתייכותו כמאמר המשוררת: לכל איש יש שם. כך ערכו של האדם וכך ערכם של חייו, הנקבעים על פי איכותם ותכליתם. כך השתייכותו בחייו וכך במותו. ,,שם שנתן לו מותו". יש מות שמעניק חיים. צדיקים במיתתם קרויים חיים, ויש שנקפד פתיל חייו תוך בזבוז משווע וחסר תכלית. בחג השבועות נתעכב על הולדת הישות המיוחדת לכל אדם, בניגוד להשתייכות לעם, למולדת. ישות כביטוי לחירות, לעומת הערך הנוסף שמקבל האדם מהשתייכותו לעם, לשבט, למשפחה ולארגון כל שהוא. וזאת בהתאם לתפיסת היהדות הקובעת את תחושת הקיום על איזון משלים בין שני יסודות מנוגדים: ההשתייכות והחרות. ולא רק לצורך הערך שבאדם, ערך חיוני לתחושת הקיום אצל האדם בלבד מכל היצורים נעדרי ההכרה העצמית.

      תחושת ההישרדות איננה זקוקה לערך אלא למנגנון הגנה חיצוני. הצורך בתחושת הערך נובע מן האני, מרכז האיכות הפנימית מן המקור הא-לוהי, ולא מצורך ההשתייכות החברתית. ההשתייכות החברתית יוצרת את הצורך בהזדהות עם האיכות בזכות עצמה, איכות ממקור של הערך העליון. האני זקוק לערך עצמי, הנובע ממקור האיכות הא-לוהית של הנשמה. איכות זו יוצרת ישות מתחדשת בהתמדה. התחדשות שאינה כבולה על ידי חוק וכללי משחק של החברה, ומקורה מן החירות. חירות של יצירה המחויבת למקור הפנימי בלבד. תהליך הווצרותה של האישיות מוצא את ביטויו בנרטיב המקראי. כתנאי ראשון לכל תהליך של צמיחה הוא השחרור מתנאי סביבה כובלים. מהרגלים משעבדים ומחנק כוחני. יציאת מצרים. בשלב שני היציאה אל המדבר השומם, סביבה ריקה מפיתויים, מהשתייכות מפתה. אלא שבלי השתייכות אי אפשר, חוסר בהשתייכות כמוה כגדיעת הענף עליו נשענת תחושת הקיום. פרשת במדבר דנה ביצירת השתייכות קיומית בת מימוש של הזדהות עם מסגרות המכילות ערכים א-לוהיים. ,,.. ועוד ראיתי במדרש (במדבר רבא ב', ט') וכשם שברא הקב"ה ארבע רוחות בעולם, כך סבב לכסאו ארבע חיות, ולמעלה מכולן כסא הכבוד, וכנגדן סדר הקב"ה הדגלים למשה. אמר לו: מזרח שממנו יוצא לעולם יהא כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה, ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה, ועליו מטה זבולון שהוא בעל עשירות, דרום, טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין ממנו לעולם יהא כנגדו ראובן שהוא בעל תשובה, והתשובה מדה טובה, ורחמיו של הקב"ה באין לעולם בשעה שעושין תשובה, ועליו בא גד שהוא בעל גבורה וכו' ועוד דורשים שם כנגד ארבע מחנות המלאכים. שם במדרש. היה הכל בחכמה וכבוד וגדולה לישראל, ולכך יזכיר הכתוב הכל בפרט" רמב"ן על הפסוק איש על דגלו ב', ב'.

סדר הדברים: חרות משעבודים על ידי פרישות, צמצום מהרגלים משעבדים על ידי שינוי מקום. ממצרים למדבר. אחר שלב הפרישות יש צורך ליצור מסגרות וכלים חדשים בבחינת ,,ואנוכי פיניתי הבית", בא שלב ההשתייכות. השתייכות ללאום, לשבט, למערכת של ערכים ומטרות חדשות המתאימות ליכולת היצירה של אותו אדם. בשלב שלישי נכנס לפעולה שלב החרות, הוא שלב יצירת התכנים.

      שלב ההשתייכות הוא שלב ההזדהות עם דמות המסמלת ערכים. השלב השבטי שבו קובע ראש השבט את הדמות המשמשת נושא להזדהות. בשלב זה על היחיד לבטא בהתנהגותו את השתייכותו לשבט. כך עובר היחיד תהליך של הפנמה המעצב הרגלים חדשים ומשכללת איכויות וכשרונות ההולכים ומתאימים עצמם לייחודו של הפרט עד לגיבוש של אישיותו המיוחדת. תהליך של התאמה והטמעה היוצר שווי משקל של השתייכות, של מקבל ונותן עד לאינטגרציה המשלימה בין היחיד לציבור תוך אבחנה בין רשות היחיד לרשות הרבים: תוך קביעת הגבולות, בצורה של זכויות וחובות משני הצדדים. של קביעת החוקים ויחס הקבע, של גבולות האסור והמותר. יש לציין שהשתייכות בריאה נקבעת על ידי יכולתה של המסגרת להעניק הגנה ומחסה לחרותו וזכויותיו של הפרט לביטוי חירותו הפרטית. השתייכות מפריעה מגבילה וחונקת את הפרט היא השתייכות שלילית.

      להשתייכות. ממד נוסף אצל כלל ישראל לכלל, בבחינת אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם מהות מאחדת, מיקשה אחת הנושאת ומממשת את הנוכחות הא-לוהית כאחדות של יחידו של עולם. לפי המדרש והמפרשים,(ראה רמב"ן, חז"ל) קיימת הקבלה בין השמים והארץ, השתקפות ארבע חיות המרכבה הא-לוהית משתקף בסדר המרובע של הדגלים במחנה ישראל במדבר. האלשיך הקדוש מוסיף את המקבילה שבין צבאות השם בשמים לצבאותיו בדמות יוצאי צבא בישראל מבן עשרים שנה ומעלה אין צבא ישראל נועד למלחמת בשר ודם אלא למלחמת השם בגיבורים. שש מאות אלף רגלי מלבד מטף, מול שש מאות אלף צבאות ה' בשמים. האיכות שהופנמה בתורשה הנמשכת בישראל מדוד דור ממשיכה גנטיקה איכותית שהיחיד נושא ומהווה חוליה בשרשרת. שרשרת שהיחיד נושא באחריות לשלמותה ולניתוקה. חוליה אחת חסרה בשרשרת מנתקת את ההמשכיות, ואחריות הניתוק נזקפת לחובתו. לכן אין ההשתייכות ניתנת לשינוי ולשחרור ממנה. וזאת משום שאצל כלל ישראל אין ההשתייכות ממלאת מרכיב מרכזי של צורך הקיום בלבד , אלא משמשת כקשר בין האיכות האנושית לבין מקורה הא-לוהית. כך נוצרת ברית של כלים שלובים בין האיכות המקורית של היחיד בין האיכות הא-לוהית החובקת עולם ואדם. מכאן שאין האיכות המקורית המייחדת את היחיד עומדת בניגוד לאיכות הא-לוהית המקפת, בהיות שניהם מאותו מקור א-לוהי. בזאת מתעלה ההשתייכות היהודית על צורך ההשתייכות הטבעית שאינה מאפשרת לעיתים קרובות את חרותו של היחיד ומתיצבת נגדה. אין קשר סימביוזי זה מוצא את ביטויו בדתות השונות. הדתות והאידיאלים המוכרים והשולטים בחברות השונות משמשים כמסגרות של השתייכות המנוגדות לחרותו של היחיד. טעות נפוצה אצל רבים המייחסים אף את הדת היהודית לאופי ההשתייכות של יתר הדתות. על הדת היהודית נאמר כבר ,,ודתיהם שונות" ו,,עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".