פרשת בלק תשס"א.

 

                                    הכל  צפוי  והרשות  נתונה.

 

      ,,ונראה כי לעולם ברכת בלעם כברכת חמור, אלא שהרשע היה מערים כשהיה רואה באיצטגנינות שפלוני יעלה לגדולה וכדומה, היה עושה שמברכו, וכשבא הדבר ומתברך, חושב שברכתו של בלעם גרמה. ולא כן הוא, אלא מזלו גרם, וכמו כן עשה לבלק שראה בכוכבו שעתיד למלוך במואב, וברכו בדבר עצמו לרמותו, כי הוא הסובב." ..,,כי יקפיד ה' על כבוד בלעם בערך האומות כיון שהוא נביא עליהם, וכמו שמצינו שהרג הקב"ה את האתון משום כבודו של בלעם".

      ,,ויען בלעם.. אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' א-לוהי לעשות קטנה או גדולה". ,,לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי".

      בחירה חופשית בקטנה או גדולה, לעומת טוב ורע. טוב לאחד ורע לאחר. בחירה חופשית ביחס לעצמו ולא ביחס לזולתו.

      אנטישמיות מול חסד לאומים חטאת. בחירה חופשית של בלעם מול "הבחירה" של האתון. (גדר מזה וגדר מזה. לא יכלה לנטות ימין ושמאל). בלעם מנסה למנוע את הבחירה החופשית מאתונו, ללא הצלחה. ה' מנסה למנוע את הבחירה החופשית מבלעם. נראה שה' ,,מתאמץ" למנוע ממנו לקלל. וכי יש ערך לקללתו של אותו רשע.

      חז"ל מתרצים את יחסו של הבורא לאותו רשע, שבא לקלל ויצא מברך בבחינת מלאך רע, בעל כורחו יענה אמן. כך תימרן הקב"ה את בלעם, ראש האומות לברך ולהודות בסגולתם של ישראל.

      נראה ששאלת הבחירה נותרת בעינה. בלעם משתוקק לקלל את ישראל. ביד הקב"ה למונעו, או לבטל כלאחר יד את יכולתו להזיק. משום מה אין הקב"ה נוקט בדרך הביטול. נראה שכוחו של בלעם מורה על יכולת בלתי מבוטלת אפילו על ידי בורא עולם. מנין לבלעם יכולת. האם בזכותו כנביא לגויים. האם בזכות הישגיו הרוחניים. בזכות מדותיו התרומיות. הלא לא מן הצדיקים היה בלעם. מה היה סוד כוחו.

      נראה שיכולתו הרוחנית של האדם הינה תוצאה ישירה מן הבחירה החופשית. עצם אפשרות הבחירה היא סגולה הנתונה לכל נברא בצלם. יכולת רוחנית זו מעניקה לאדם אפשרות להשפיע ולשלוט על מצבי קיום העומדים בדרכו. מיכולת זו נגזרת אחריותו למעשיו. הצד השני של יכולת זו היא הזכות והחובה לשאת בתוצאות: שכר ועונש. לשם כך העניק הבורא ליציר כפיו חופש פעולה, שליטה במצב . כל הגדול  מחברו – יצרו גדול הימנו. לאמור, ככל שחונן האדם באיכות משובחת יותר, כן תגדלנה הציפיות להישגים וכן יהיה עליו להתמודד עם מצבים שיעמידו במבחן את בחירתו. מבחנים המתמודדים עם בעיות של טוב ורע. ובעיות שהוגדרו על ידי בלעם כגדולה או קטנה. נראה שיכולת זו באה לאפשר צורך של הכרעה ערכית. להציב סולם עדיפויות לערכים. מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. גם על מצבים וגם על אנשים. לאמור: מי חשוב יותר ומי חשוב פחות. כאן מודה בלעם שאין בידו לשנות ערכים וחשיבותם של אנשים, כשם שאין  בידו בחירה

לקבוע הוא בעצמו, במו ידיו סולם עדיפות של ערכים ואנשים. גם לא של עצמו. הבחירה מצטמצמת אך ורק ביכולת לקבוע תועלת (טוב), או נזק (רע). טוב ורע הינם ערכים יחסיים כפי שקבע הרמב"ם לעומת אמת ושקר שהם ערכים מוחלטים. מכאן שבלעם יכול לקבוע אך ורק את גורלו שלו ,,ותהי אחריתי כמוהו" ולא לקבוע גורלם של אחרים, אם לשבט ואם לחסד. לקח נוסף מלמדו הקב"ה. יש ומתכוון אדם להזיק לזולתו, וידע שאך לעצמו יכול הוא להזיק. ואין אדם יכול לפגוע במה שנגזר ונקצב לחברו כמלוא הנימה. אם הזיק, לעצמו הזיק. ואם תיקן, לעצמו תיקן. ואם נתן עין רעה בחברו, לכאורה הזיק לו, גם כאן נראה מהגמרא.. שהזיק רק למי שנתן עין רעה  בחברו בבחינת על דאטפת אטפוך וסוף מיטפייך יטופון כמאמר המשנה באבות. דבר המתחיל ..ראה גולגולת צפה על פני המים וכו'. ראה דברינו בפי בלק תשנ"ז בעניין יצירת הקשר הקיברנטי שיוצר האדם בעצמו את מצבו.

בלק זכה לאיכות א-לוהית, כפי שגילו לנו חז"ל כדי לסתום פיהם של אומות העולם,שלא נתן להם אדם גדול כמשה רבנו ולכן לא חזרו בתשובה. אדם בעל איכות יכול ליצור קשר של הדדיות עם בורא העולם, כבן ברית שנוטל חלק באחריות לעולם, ויכול להשפיע בהיבט מסויים על גורל העולם. מכאן היכולת של בלעם לקלל ולהזיק. אלא שלא מדובר בנזק הבא מן החוץ, אלא בעצה רעה, בהסתה לדבר עבירה כעצת בלעם בעניין בנות מואב. עצה שגרמה לישראל שיזיקו לעצמם. קללתו של בלעם הפכה לברכה דווקא, אך עצתו גרמה לנזק שרק קנאותו של פנחס היה בה כדי לתקן. קנאות מבית היוצר של מסירות הנפש, מסירות שיש בה יציאה, שחרור מוחלט מן האגו, רק בה יש כדי להועיל לאחרים. קנאות שבמסירות הנפש, וויתור על מנגנון השימור העצמי, מקנה את הזכות להגנה על ידי יוצר האדם. ,,לכן הנני נותן לו את בריתי שלום". אתונו של בלעם הוצבה לפניו כמראה המשקפת את מצב הבחירה העלוב שלו כלפי הזולת. שאין לו יכולת לנטות ימין ושמאל, שאין לו בחירה כלפי הזולת, בעיקר כלפי עם שהקב"ה חפץ ביקרו.

מכאן אות לבני מרי, שאין האנטישמיות של הגויים יכולים להרע לישראל, כל עוד אין דלטורין, עוכרי ישראל מתוכם. דוגמת כשלון ישראל עם בנות מואב. לקח חשוב זה נלמד מן הפרשה.

 הצפוי מצד הגזרה העליונה אין בו כדי להזיק לאדם, כל עוד שולט הוא בעצמו, שולט הוא בגורלו אם לטוב ואם למוטב. עניינו ברשות הנתונה בידו בלבד, ביכולתו לתקן או לקלקל לעצמו בלבד.  מחוץ לפרמטרים של חלל וזמן, הנתונים בידי שמים. תחושות המתרחשות בתוך המבנה של אישיותו הפנימית, הם ברשותו, והן הקובעות הבלעדיות את התועלת או הנזק העלולים להיגרם לאדם עצמו. כך בדיבור: חיים ומות ביד הלשון. כך באכילה, אין באוכל עצמו כדי להזיק. האדם הוא הקובע מתי ואיך יאכל, הרבה מדי או מעט מדי. כזה הוא הלקח הנלמד מן המן. שהאדם האוכלו קבע את טעמו וטיבו, עד כדי כך, שלרשעים הזיק המן כמו שנאמר ,,ונפשנו קצה בלחם הקלוקל." ואם התורה הקדושה קוראתו קלוקל, משמע שהיה בו כדי להזיק, לרשע שההין לאוכלו. כך בלעם שניסה מזלו להזיק מנקודות ראייה שונות, תוך חיפוש נקודות תורפה, חולשות של העם, על מנת לנצלם להיזק. ממקום שהיה בריא וחזק מבחינה מוסרית ורוחנית לא היה יכול בלעם לגרוע במאומה. משום שהנזק, אין מקורו בחוץ אלא בחסרון. הקיים ממילא. את סוג הנזק המוכרח מיניה וביה לא השתדל הקב"ה למנוע שהרי את היכולת הזו מסר לידי האדם מתוקף הבחירה החופשית. כמו שנאמר: הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים, וזו מסורה לאדם עצמו, כמפתח לטוב ולרע, לעצמו בלבד. חסרונותיו של האדם, הם הם בעוכריו. מכאן שאדם השלם יוצא בלי פגע מכל צרה שלא תבוא, פגם במידות. לא ערוד ממית אלא חטא ממית. לאמור, אין הנזק נגרם מבחוץ אלא מבפנים. מכאן מודעה רבה לאורייתא: הקובע לנזק או תועלת לאדם היא העמדה הננקטת בידו לטוב ולרע, במובן השקפתו החיובית או השלילית על עצמו, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. מכאן היבט חשוב בהבנתה של מדת האמונה והבטחון. האמונה ברופא כל בשר נוסכת במאמין בטחון במצב בריאותו, וחוסר האמונה בה' גורמת לפחד ממצב בריאותו, הוא ההיפוכונדר העסוק כל ימיו בחיטוט באברי גופו ורץ מרופא לרופא וסופו שממית עצמו מחמת חוסר אמון בבריאותו. כיוצא בזה הפחד מן הבריות, היוצר פרנויה, חשד בכשרים, ורואה אויב מאחרי כל פינה. סופו שמקרין עוינות על סביבותיו ומקים עליו רוגזם ועלבונם של בני-אדם מחמת חוסר אמונו בהם, וסופם שהם פורשים ממנו מחמת עלבונות שהטיח בהם על לא עול בכפם כלפיו. כך הדאגה לממון, וכך כל רגש שלילי, יציר כפיו של האדם עצמו, שסופו שמגשים את עצמו. עניין זה נכלל באזהרת חז"ל מפני העצבות והפלגתם בשבח השמחה. האופטימיות, ובגנות הפסימיות, העצבות. וכל הפוסל, במומו פוסל. כך יראת שמים מקורה בפנימיות ואין היא צריכה חיזוק מן החוץ, לא לחיוב ולא לשלילה, אין יראת שמים סומכת על הנס כשם שאין היא מתערערת חלילה מן האסון. תולדה היא מכבשונה של הנפש הא-לוהית, ביטוי היא לאיכות הנשמתית שבשורש הרוח שבפנימיות האדם.

        השתיקה  הדיבור  והמעשה.

 

יש שתיקה ויש שתיקה רועמת, ויש דממה דקה! לא ברעש ה'.. ואחר האש.. קול דממה דקה! מלכים א' פרק י"ט פסוק י"ב. השתיקה והמעשה מתייצבים בשני קצותיו של מסלול הדיבור, והדיבור עצמו שייך לשניהם, לשתיקה ולמעשה, לאמור, גם לפנימיות וגם לחוץ. ללהיות וללעשות כאחד.

      השתיקה מבליטה את הפנימיות ומעניקה לה עדיפות על פני ההתרחשות המכאניסטית – כוחנית השייכת למערכתיות המאורגנת של החוץ. מערכתיות המתייחסת אל האדם כאל פרט, כאל בורג הנבלע ומאבד בה את איכותו, את ישותו העצמית ואת ייחודו. ניתוק מגע בין הלהיות והלעשות חיוני שעה שאין החוץ מתייצב בהכנעה לשרותו של הפנים, במסגרת תפקידו כביטוי של ממשות מוגדרת (וגם מוגבלות בהכרח) לאיכות האין – סופית של הפנים, ששורשיה יונקים מן המעיין הא-לוהי שאינו פוסק לעולם. שעה שהחוץ נוטל לעצמו את שרביט המלוכה ומבקש לבלוע את האיכות האנושית, לא נותרה לו לאדם הברירה אלא לנתק מגע. הדיבור הוא החוליה המתווכת בין הפנים והחוץ. אין השתיקה זרה לדיבור, והיא משתוקקת אליו כביטוי ומימוש. נצור לשונך מרע, מות וחיים ביד לשון. מזהירה התורה, יש להיזהר בדיבור הזורם באפיקה של המערכת המכאניסטית כי אז מופיעים צמחי הרוע של הדמגוגיה, הרכילות והלשון הרעה ושוטפים את האדם אל תעלות השופכין. הדיבור לא נברא על מנת לשרת את החומר אלא את הרוח שבאדם בלבד.

      מכאן אמת מדה לשווי משקל הקובע את האיזון של תחושת הקיום. מדד היחס בין הפנים והחוץ תלוי בביטוי החוץ של הפנים. ככל שיהיה לביטוי החוץ קשר ישיר ותגובה למתרחש בפנים, כן ישמר האיזון. אם יתפס הלעשות להשפעה המערכתית – מכאניסטית של המתרחש בסביבה, כי אז יבגוד בתפקידו כמממש של האיכות הפנימית.

      מכאן מתבקשת הערה חשובה לתופעת התשובה. מעשה התשובה זקוק לצמצום העשייה לטובת העברת הדגש מן החוץ אל הפנים. מן ההתמקדות באיך לעשות, באיך להתאים עצמו למערכת של העשייה, אל ה..לשם מה, אל ההתמקדות בתכנים של הערכים והמטרות. בבחינת ,,ישב בדד וידום".. המעבר מן המהומה העסקנית אל הדממה הדקה. הגילוי המזעזע של השעבוד לגירויי הסביבה, זעזוע המביא לתשובה גורם לשתיקה רועמת, כמחאה, ככאב עמוק על הטעות הנוראה. כסירוב להמשיך בחגיגת האבסורד, ככעס על הפיתוי, כבושה על העצמי שנתפס לרוח שטות. שתיקה רועמת שאינה בונה מחיצות הסוגרות על האני אלא מצמיחה בשלב הבא קול דממה דקה של שחרור מן החוץ, דממה דקה של העמקה וצלילה אל שורשי האני ,,של מגע קסם עם האיכות הנשמתית. דממה דקה של שלמות ההסתפקות במועט, של שמחת השמח בחלקו, חלק נשמתו. של אבחנה חריפה ומדוייקת בין חלקת הא-לוהים הקטנה שלו לבין החלק השמור לחברו. נעלמה הקנאה. לא עוד תאוה, וסלידה מפני הכבוד המדומה. אשר קורן העוטף את העשיר השמח בחלקו. תחושת אמת חובקת באהבה את תחושת הקיום, וגעגועים של דבקות באמת. משב רוח צח פותח פתח לבטחון נוסך קביעות, המחליף את תחושת הקיום הארעית, החולפת, את החיפוש העצבני והחתירה הבלתי נלאית אחר אחיזה בקרנות המזבח,אל הקבוע, המוצק, הבטוח. מבחן האמת טמון בסוד התפילה. עבודה שבלב. שעתה היפה של הפנימיות הפורצת את מחסום הקיום וגולשת על גדותיה, וסוחפת בעוצמתה את השטח אל ממד הגובה. מה לעבודה שבלב ולעשיה. מה צורך יש לה במחוות של עשייה, של נענועי גוף, של קריאות רמות. של דיבור. היחס בין הכוונה והדיבור שמא הרהר תשובה בלבו. גם בסוגיית קריאת שמע מעלים חז"ל אפשרות שמא יצא בשעת הדחק בהרהור בלבד.

      הדיבור כביטוי לאיכות הפנימית. של הלהיות. לשפה אין גבולות. כל ביטוי של האיכות נעשה כמין חומר וכלשונו של רש"י: כפטיש יפוצץ סלע. נחלק לאין סוף של ניצוצות המאירים את הנוכחות הא-לוהית. מכאן הממדים האין סופיים של הפרשנות רווית הכוונות הקדושות של הלומד והכותב, פרשנות משוחררת מכבלי הכוונות של הכותב ונעשית כמין חומר בידיו של הלומד והמעיין. כאיכות א-לוהית משמש הדיבור את הבחירה החופשית והוא נתון לכאורה כולו בידיה של הבחירה. לכאורה בלבד, משום שבהיותו מפגש בין הפנים והחוץ חלה על הדיבור מגבלה, שברגע שיצא מפיו של הבוחר, משתחרר הוא משליטתו של הדובר והוא נכנע להשפעות החוץ, לפרשנות תמימה פחות ותמימה יותר.

      מכאן עדיפותה של השתיקה. כאמור, בשתי שתיקות הכתוב מדבר. כשתיקה הרועמת שמטרתה ניתוק מתריס מפני נסיונו של הלעשות להשתלט על הפנימיות ולכפות על האיכות את המכאניזם הכוחני של המערכת החיצונית. כאצל בלעם שהיה עבד נרצע לפיתויי הממון והכבוד. נס האתון שפתחה את פיה בא להזהיר את בלעם מפני כוחו של הדיבור שיצא משליטת הבחירה החופשית ובא לייצג את המערכת הכוחנית של החומר. במקרה זה יש באתון עדיפות על אדם מושחת המידות שדיבורו כפוף למערכת של העשייה, משום שהאתון קיבלה לפתע כח דיבור יעיל וחסר בלבול. דבור שאינו תוצאה של סכסוך פנימי של אדם שנכנסה בו רוח שטות בין ייצרו ליוצרו. בין האמת המקוממת עליו את המצפון, לבין העשיה המפעילה עליו את קסמיה המושחתים. מכאן שיש להתייחס בכבוד לכוחה של המלה, המדוברת והכתובה. גם המדוברת בלבד, יכולה לכפות את העשייה שבה, את עוצמת ההגדרה, את סכנתה של שטיפת המוח, את הרושם שאינו עומד בשום יחס אל תכניה של האמירה. של הסיפור המגייס למטרתו עובדות לכאורה ללא נאמנות לאמת. הדיבור המרשים והמשכנע גם את דובר השקרים שמאמין לבסוף לשקריו שלו עצמו. בא נס האתון ומזהיר את בלעם שלא יתן אמון בכח שבפיו שנתון לכאורה כולו ברשותו, ברשות כח הבחירה שהעניק לו הבורא חרות לעשות בה כרצונו. לא לעולם חוסן הבחירה בדיבור. רק לשומר על פתחו, על פיו, רק למי שהדיבור נשאר נאמן לאיכותו הפנימית, רק למי שהלהיות הוא ממלכת הדיבור, הוענק חופש הבחירה, ולא למי שוויתר על אישיותו המקורית של ההוויה הפנימית, והוא ככלי ריק נתון לפיתויי החוץ. ובכל זאת נשאר הדיבור מכשיר הקובע את טיבה של הבחירה. הבחירה בדיבור,ככוונת החכם באדם משלי ,,מות וחיים ביד לשון". ללמדך שהשליטה בדיבור היא המפתח לבחירה.

      רק ממלכת השתיקה היא המשתמרת מלחצי הסביבה. ואם מלה בסלע, שתיקה בתריי. קול דממה דקה, היא שפת הלב הטהור והמשוחרר. מן הדממה קמה ועולה אלומת אור יקרות של הנשמה, השתיקה היא הפתח הפתוח אל הרום, אל הדמיון היוצר, אל הקדושה. קדושה שאין לזר אחיזה בה. היא שמורת הטבע של רשות היחיד. כח הדיבור המשרת אותה, בכוחו להפיץ מעיינותיה של הקדושה אל רשות הרבים, בתנאי ששומרים מופקדים עליה. אין שתיקה ודמיון יוצר שרויים בחלל ריק. הם צמודים לערכים ולמצוות מעשיות כאפיק יצירתי ומבורך. ללא הצמדה לתכנית פעולה ממרום, נתון הדמיון לשליטתם של כוחות הנפש הפנימיים, על חולשת האנוכיות והיצרים המנסים לכבוש את הדמיון לשירותם. ציפיות חסרות בסיס, פחדים ותשוקות ושאר שטי כזב מגשימים את עצמם. ועושים מן המציאות הדמיונית לבוש של ממש. בלעם ידע את סוד השתיקה ולא רק את כוחו של הדיבור, והחליט לפגוע בפנימיותם הקדושה של ישראל על ידי ליבוי הדמיון וגירוי התשוקה. התורה יוצאת באזהרה ,,ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". עין ולב – סרסורים לעבירה.

      בהיות השתיקה פעילות ולא נסיגה אל החלל הריק אין היא יוצרת חלל ריק אלא חור שחור המושך אליו את כל המזדמן מן החוץ. והסביבה מלאה הזדמנויות שאינן מוזמנות. ללא כל סדר ושיטה הם נדחקות דרך צנורות האופנה, החיקוי ויתר הגירויים שאינם מסוננים על ידי האישיות. צרכיה המקוריים של האישיות נדחקים מפני האורחים הזרים וטשטוש האישיות גובר על היכולות המקוריות. יש צורך בשתיקה מבוקרת על ידי התבונה הפנימית וערכיה האיכותיים על מנת להתפנות ולהאזין לקול הדממה הדקה המלאה את שירת המלאכים, זו המוסיקה השמיימית על צליליה ומגווניה הדקים מן הדקים. שלא תיתפס לעולם על ידי הדיבור הגס והמוגבל על ידי המלה. לאין סוף שבנשמה אין סוכן על ידי הדיבור. שירת הנשמה זקוקה למרות איכותה הבלתי נתפסת על ידי הדיבור, אלא דווקא על ידי המעשה הטוב, היצירתיות, עבודת המידות, היא הצינור המזרים את האין סוף אל עולם העשייה ומקדש את החומר והופכו לנוכחות א-לוהית. מכאן הנחיית חז"ל: ,,אמור מעט ועשה הרבה" ו,,כל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת". ללמדך שיש דרכי ביטוי לפנימיות האין סופית דרך העשייה דווקא ולא דרך הדיבור המפתה, המתימר לייצג את הטוב, והוא מייצג את עצמו בלבד. לדיבור אין צדקת קיום. זכותו בתכנים של הפנימיות האיכותית שהוא מייצג. אין הדיבור מעשה אלא ביטוי לכוונה. אלו הנאחזים בדיבור על מנת לחוש את פעימת הזרימה של החיים, אין כוחם אלא בפיהם. אלו המרבים בדיבור כפייתי על מנת לכסות על ערות הריקנות, על הפחד מפני דממת המות, על שתיקת הסירנות. מתחזים, שאין אחר דיבורם ולא כלום. בזה היה כוחו של בלעם גדול, ועל כך היתה תפארתו. דמגוג בלע'ז. יש לציין שלכוח זה זכה בלעם מאת הבורא, בתנאי שישרת את שולחו. אדם כזה משמש כמכשיר. ככרוז. עליו להכיר בכוחו ובמגבלותיו. להיות גם שליח ציבור, הכפוף לשליחותו, דרך טיפוח נטיית ההשתייכות כנגד פיתוי החירות. נסיונו של בלעם נטה אל החירות. אל העצמאות. אל שירות האנוכיות והגאוה. איש לא יכתיב לו מה לדבר. עשה הקב"ה נס והראה לו מה ערך יש לדיבור כשהוא מופיע כמנותק ממקור האיכות. האתון, גם היא יכולה לדבר, ולדבריה טעם ותוכן (אינפורמטיבי בלבד אך בעל חשיבות מכרעת לחיים ולמות) העולים על דיבורו של בלעם המשרת את תאוותיו וחולשותיו האנוכיות. כך יאה וכך נאה לשחצן המתגאה בכושר הדיבור (והשיכנוע) כשאין לו מטרה של ממש.

      הדיבור צריך לשרת את עבודת ה' בלבד. דיבור של מצוה, של חסד ובעיקר למטרות חינוך והרבצת תורה. הדיבור כביטוי לאיכויות הנפש, הבא על מנת להלביש בלבוש של נוכחות את האיכות הא-לוהית שבנפשו של האדם. ולשתף בזה את הזולת, כמעשה חינוכי וכביטוי לנדיבות של חסד.

      למען האמת, יש להשקיע עמל ותשומת לב מרובה באמנות הדיבור. לשלוט בדיבור ולהצמידו לערכים למען יהיה לכלי ביטוי יעיל לרוחניות האין סופית. השליטה על הדיבור והשימוש בו נתונים ביד האדם ואינם משועבדים למציאות של הסביבה כשליטה הנדרשת על ההתנהגות המעשית, הכבולה לכללי המשחק של המערכת החיצונית. הדיבור מהווה גם מסלול ישיר מלב אל לב יותר מן העשייה המגושמת. חסד על ידי הדיבור הרך. החם, המבטא אהבה ומאור פנים, אינם כרוכים בהוצאה כספית או במאמץ כל שהוא. הדיבור, אם כן, מהווה מכשיר הפותח לבבות, משפיע, מעודד ומנחם יותר מכל ממון שבעולם. אלא שרגישותו של מכשיר זה רבה עד כדי עיוות של הטוב וגרימת נזק במעידה הקלה ביותר של טון הדיבור, נדנוד עפעף ושפת הגוף. שהרי אין מסלול הדיבור פטור מלווי של הטון המוסיקאלי, של תנועות ומחוות של גוף, של חיוך חם ואוהד, של עיתוי מדוייק ועוד ועוד קישוטים ומלווים העלולים להפוך את תוכן הדיבור מחיוב לשלילה. טאקט היא מילת המפתח לדיבור. אין זו מלה טעונה במסך של ערפל ומסתורין. טאקט הוא האמנות של יחסי האנוש. של הרגישות וההזדהות עם רחשי לבו של הזולת. רגישות לזולת העולה ופורחת בערוגת האהבה והחסד. של מידת הזהירות וההתייחסות לזולת בכבוד לצלם הא-לוהים שבו. להזדהות האישית על יסוד ההדדיות. של ואהבת לריעך כמוך. של אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. ואם אינך בטוח שדיבורך מלווה בשומרי ראש ואמנים אלו, נצור לשונך וצלול אל דממת הקודש של השתיקה וחזור אל הבנת עצמך, עד שתתבהר אישיותך ותגיע לתחושת הלב. שתתלבש במחלצותיה הכנות של שפת הלב, זו היודעת לעקוף את הדיבור ולהתבטא בשפת גוף צנועה וחרישית.