זאת חנוכה תש"ס.

 

חכמת  יונית.

 

      ,,כי גם בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש: גם, לרבות אבותיהם ואמותיהם. אמר רבי עקיבא: אני ראיתי נכרי שכפתו לאביו לפני כלבו ואכלו. ,,אין דרך ארץ אלא של חכם (דרך ארץ רבה פרק ה'). משלי כ"ט, י"ח: באין חזון יפרע עם ,,ושומר תורתו אשרהו" מפרש רלב"ג: באין נבואה יפרע עם ויבוטל ממנו קנין המוסר, רצונו לומר בנבואת התורה, כי היא הגיעה בנבואה, וזו מישרת להקנאת המוסר וההנהגה הישרה, הן בקיבוץ הבית והן בקיבוץ המדינה, ואין דרך בזולתה להקנאת המוסר בקיבוצים המדיניים, כי האנשים, בהתחלף מזגיהם, יתחלפו תכונותיהם מאד, ויתבלבל מפני זה ענין קיבוצם – לולא התורה שתנהיגם יחד בהנהגה אחת ובנימוס אחד, ומי שישמור תורה – אשרהו, כי בה יקנה המוסר באופן שלם". ,,ויודע צדיק נפש בהמתו, ורחמי רשעים אכזרי". משלי י"ב, י'. מכל האמור נראה בעליל שרק במסגרת התורה מתאחדים המוסר והדעת. הרמב"ם מייצג את הקצה האחד של קשת הדעות בענין חכמה יוונית ואומר שכיום, (בימיו) לא היתה קיימת עוד והגדיר חכמה יוונית כחידות ומשחקי מלים בלבד.(הסופיסטים כנראה). המהר"ל מגדירה כחכמת ,,המשל והמליצה". ורבו החולקים בין חכמי ישראל, זה בזה וזה בזה מן המחמירים הרואים כל מה שלא במסגרת התורה כחכמה יוונית, ועד המקילים המוציאים ממנה את המדע והפילוסופיה, כהרמב"ם והמהר"ל.

      נראה שאם נעמיק נגיע לאבחנה אחרת: כל חכמה שהאדם שולט בה, קובע את האמת והשקר שבה היא ביטוי לגאוותו, חכמה זו פסולה, אף חכמת המוסר שהומצאה על ידי האדם ולא נתקבלה בהכנעה מסמכות עליונה של המקור הא-לוהי, היא חכמה יוונית. לפי זה ההבדל המאבחן בין חכמה יוונית לחכמת התורה הוא: א. כל חכמה כולל אמנות המוסיקה  ולא רק פילוסופיה ומדע היא פרי רוחו של האדם, ביטוי לדעת שבו. ולימוד התורה בכלל זה. ההבדל היסודי הוא שבחכמת התורה נשאר האדם תלמיד מקבל בהכנעה וחש שהרעיונות והחידושים שהגה, ואף שלא בשמים היא ועליו לסמוך על דעתו ועל דעת חבריו, כל זאת, אם טיפל בענין על פי כללי הלימוד, הקובעים את הגבולות של המחקר והדעת וקובעים אף את עקרים של דרכי הלימוד על פי הכללים של רבי ישמעאל ורבי עקיבא. ועל פי כללי הלימוד שנתקדשו מדור לדור, על מה ועל מי מותר לחדש ולחלוק. ועוד שהלומד חש בהכנעה שרעיונותיו אינם שלו אלא חסד ונס שחננו ה' יתברך ברוב חמלתו עליו, ומה שבידו הוא העמל, עמל התורה, וכל השאר ,,ה' האיר עיניו". ונראה לעניות דעתו, וכשם שקיבל שכר על הדרישה, כן יקבל שכר על הפרישה, ויוותר בשמחה ובלב שלם אם יווכח שאין דעתו עולה בקנה אחד עם כללי הלימוד, וישמח לומר טעיתי. ואם עלתה דעתו בקנה אחד עם כללי הלימוד, הרי דבריו תקפים לשעת מעשה ולעתיד, אף אם הוא עצמו יעלה בחכתו פירוש אחר, לאחר זמן ,,על פי הפשטים המתחדשים בכל יום" כדברי הרשב"ם ששמעם מזקנו רש"י. ואלו ואלו דברי א-לוהים חיים". לאמור, אין לדברים תוקף כשלעצמם בלבד אלא אם כן כונסו על פי התנאים שצויינו לעיל. חכמה יוונית היא פרי הגיגיו של האדם שמקורם ומטרתם מדעתו של אדם בלבד. הוא מותיב ליה והוא מתרץ ליה ועל פיו ישק כל דבר חכמה. דעת זו מהווה ביטוי של שחץ לגאוותו של האדם ואין בהם הבחנה בין אמת לשקר. המציאות תוכיח שמוסר שמקורו באדם, מוסר הקובע את החוק, את הצדק, את שוויון הזכויות סותר את עצמו ואינו מגיע לאבחנה בין

העקרונות הסותרים כגון שוויון זכויות לזכויות הפרט. אינו מצליח ליצור כללים בכלכלה מדינית שתסתום את הפער ההולך ומעמיק בין העשירים והעניים. שהצדק והשוויון של הגילוי האנושי ששם לו האדם כאידיאל, וכעטרה לראשו, הפך מאידיאל מוסרי אנושי למטרה אנוכית מתחסדת. ועקרון כלכלי כשוק חפשי שבא לכאורה להעמיד במרכז את כבוד האדם וחירותו הפך לעריצות של החזק התופס ככל יכולתו על חשבון החלש. והאידיאל של הזדמנות לכל הפך פלסתר. כל זאת משום שדעתו של אדם אינה נובעת מן הסמכות העליונה של המוסר הא-לוהי אלא מן האדם עצמו וכל היוצא מן הטמא, טמא. אידיאל מוסרי כחרות האדם העניקה הפקרות לגיטימית לסיפוק מידי בלתי מתחשב בעוד שהתורה מזהירה על מצוה הנעשית על חשבון הזולת כמצוה הבאה בעבירה, והמברך על פת גזולה אינו מברך אלא מנאץ. אבל תלמיד חכם שאין בו דעת – נבלה טובה הימנו, לאמור, על ידיעת התורה לעבור דרך כור ההיתוך וההגיון והביקורת והמודעות העצמית שהם בלבד מרכיבי הדעת. המוסר בטבעי אינו עצמאי והוא מחוייב לעקרונות התורה ולהלכה, אך אין להפריד בין דעת תורה לדעתו של אדם. ובשבת כ"ד : נר שבת ונר חנוכה, נר שבת עדיף משום שלום בית. אף על פי שקידוש ונר חנוכה, נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא. אבל דמעתו של ילד קטן עדיף על נר שבת כאותה סבתא ,,יראת שמים" שנטלה בכח מנכדתה את הפרוטה שקיבלה מאימה לקנות סוכריה לכבוד שבת, אם שלא היה לה פרוטה כדי לקנות נרות לשבת. דמעתה של אותה תינוקת חשובים כלפי שמיא יותר מנר שבת. מכאן דירוג מן העקרון היבש אל הדמעה הרטובה, אל העקרון האנושי העדיף. אם אין תורה אין דעת, ואם אין דעת –אין תורה ודעת תורה היא בראש וראשונה דעת של תורה ולא מדעתו המוגבלת של האדם. דעת תורה נרכשת בעמל בביטול דעתו של הלומד בפני דעתם של גדולים ממנו, אך בכל זאת עליו לעמול, עמל המורכב גם מעמל המחשבה וגם מעמל כביטול עצמי ומאמץ נפשי לחדור לסוף דעתם של חכמי התורה. כך שחכמת התורה מאחדת בין עקרון העל ובין דעתו של אדם, מתוך הכנעה של תלמיד המביע דעתו בפני רבו מתוך הסתייגות וצמצום האגו, בעוד שחכמה יוונית היא דעתו המתנשאת של אדם עד שתהיה גובלת בהפקרות ותדרדר עצמה אל תהום האנוכיות ותיטול את האדם החושב עמה עד שתשתבש עליו דעתו ולא יבחין עוד בין אמת לשקר ובין טוב לרע. ,,זובחי אדם – עגלים ישקו." כמאמר הנביא. מכאן שאין בחכמה היוונית שייכות להישגי האדם בפילוסופיה, במדע או באמנות, אם הושגו בתוך מסגרת הכללים של קנייני תורה, ולא יקלקל אותה הפיצול המסוכן בין הדעת והמוסר העליון והטבעי כאחד. וזאת מה שניסה להחדיר באחיו יוסף הצדיק שלימדם בדרך הקשה שאין להפריד בין מדת הדין למדת הרחמים, בין הדעת וההיבט האנושי, ובין האנושי לצו הא-לוהי חיבור זה של הניגודים לכאורה, היא חכמת התורה הנקנית אך ורק בקנייני תורה.